מתנגדי החיסונים והתווים הצבעוניים למיניהם משתמשים באופן שכיח בשיח הזכויות. למדינה אין זכות לכפות עליי טיפול שאני מתנגד לו; מדיניות המלחמה בקורונה פוגעת בזכויות הפרט שלי; ואם להיות יותר ספציפי: בזכות לפרטיות, בזכות להחליט בעצמי על גופי, בזכות לשוויון ועוד ועוד.
אני לא רוצה להיכנס כאן לעצם הוויכוח על האופן שבו ישראל מתמודדת מול הקורונה. אבל כן בא לי לדבר קצת על אזרחות. נדמה לי שכבר בשיעור הראשון שלי במקצוע הזה בבית הספר, שבוסס על ספרה המיתולוגי של שולמית אלוני ז"ל, “אזרח ומדינתו", למדנו על העיקרון הבסיסי של התנגשות הזכויות. החובה לשמור על זכויותיו הבסיסיות של הפרט למול הצורך הבלתי נמנע לפגוע בהן לטובת הכלל. כן, אני יודע שזה נשמע כמעט בנאלי, אבל במציאות הנוכחית כנראה שצריך להזכיר את המובן מאליו. כשאתה חי בחברה כלשהי, חלק מהזכויות שלך חייב להיפגע כדי לשמר את אותה חברה. ולא פעם, הפגיעה הזו נעשית למורת רוחך, ואפילו בניגוד לעקרונות שלך.
הנה כמה דוגמאות קלאסיות, שגורמות לפגיעה הרבה יותר משמעותית בזכויות הפרט מהצורך להיבדק לפני כניסה להופעה בבארבי. למשל, החובה לשרת בצבא. ציווי הפוגע באין ספור זכויות פרט: חופש, במובנו הבסיסי ביותר, שלמות הגוף והנפש, הזכות לפרטיות ומה לא. תוסיפו לכך את העובדה ששירות צבאי מביא לא פעם לסיטואציות הנוגדות את צו המצפון. ושהוא גם מהווה חובה שלמרבה הצער מגזרים רבים בישראל לא כפופים לה, מה שפוגע בזכות לשוויון.
הלאה. גם תשלום מסים הוא עניין לא נעים, בלשון המעטה, שמהווה פגיעה קשה בזכות הקניין וההשתכרות של כל אחד מאיתנו. יתרה מזאת. במקרה של עצמאי, שמשלם כל חייו סכומים נכבדים לביטוח לאומי ולא זוכה על כך לשום תמורה ממשית, מדובר בפגיעה קשה בזכויותיו שאין מאחוריה שום הצדקה אמיתית. ועדיין, מרביתנו ממשיכים לציית ולשלם, לא רק מתוך חשש אלא גם מתוך הבנה שכדי שהמערכת תצליח לתפקד נדרש איזשהו ציות קולקטיבי, גם כשאתה מרגיש שמדובר בעוול. מה שלא סותר, כמובן, את הצורך להיאבק בעוול הזה.
והקונפליקטים האלה ממשיכים כמעט לכל תחום בחיים. נאמר, התגייסות פתאומית של משטרת התנועה למבצע אכיפה, שלא ברור אם תכליתו המרכזית היא הרתעה או עמידה במכסת הקנסות השנתית. ועדיין, מה המסקנה? שנפסיק לכבד את חוקי התנועה? הדוגמאות האלה, בדומה לאין ספור אחרות, מוכרות לכל אזרח ישראלי עוד הרבה לפני הקורונה. וברובן גורמות לפגיעה משמעותית בהרבה לחיים שלו ממגבלות הקורונה הנוכחיות. אי אפשר גם לטעון, בהקשר הזה, שהן מושתתות על אמיתות שאינן שנויות במחלוקת, בניגוד למדיניות החיסונים, שמתנגדיה מסרבים לקבל את עצם קיומה. תחשבו, למשל, על חייל שמאלני שמגויס ליחידה קרבית ונשלח לשרת בשטחים.
אז למה, אם ככה, מתנגדי החיסונים כל כך נרעשים מהפגיעה בזכויותיהם? הרי כאמור היא לא חריגה, ביחס למה שחוו תמיד. אני חושב שהתשובה היא שילוב של שני אלמנטים. חוסר אמון הולך וגובר ברשויות השלטון, ובכל סוג של ממסד ישן. תקשורתי, בריאותי, משפטי וכו', ובייחוד במה שפעם קראנו לו “עובדות". כי הרי מול כל קביעה מדעית, מבוססת ומכובדת ככל שתהיה, אפשר להציב קביעה אלטרנטיבית. ואז, מי אמר שדווקא אתם צודקים? וגו'.
האלמנט השני הוא הקצנה בשיח הזכויות בישראל, שהלך והתרחק לאורך השנים מה"אנחנו" אל ה"אני". ובנקודה הזו אפשר לגחך על מתנגדי החיסונים, שהדבקות שלהם בזכויות הפרט היא לפרקים על גבול הפארודיה, אבל רצוי בעיקר לדאוג מכך שהגיעו למצב הזה. כי הוא אינדיקציה להתפוררות אמיתית של הקולקטיב. של איזושהי ערבות הדדית בסיסית, שהכרחית להמשך הקיום שלנו כאן. ואגב, זה נכון לכל המגזרים של מתנגדי החיסונים, לא רק לחילונים הקולניים. כשאדם טוען שמניעת כניסתו לתיאטרון כי לא התחסן היא סלקציה, בדיוק כמו בשואה, הוא לא רק מפגין חוסר מודעות משווע אלא גם מתריס נגד עצם הקיום המשותף של כולנו. וזה מה שמדאיג באמת.