הטור שהתפרסם כאן על החלטתה של השרה מרב מיכאלי, להביא לעולם את אורי שליין-מיכאלי, עורר לא מעט אמוציות. בהתחלה הופתעתי. היה נראה לי שאמרתי את המובן מאליו. אם לתקצר את הרעיון המרכזי בטור ההוא, הרי שהוא היה שרוב הנשים לא ירגישו שלמות מבלי שיחוו אמהות.
פסיכולוגית אחת, או אולי מטפלת (לא בדקתי תעודות) שיתפה את הטור ההוא (תודה!) אבל גם את ביקורתה (הלגיטימית כמובן) על הדברים. לטענתה לקיתי בתפיסה גברית מעוותת שאליה היא נחשפת חדשות לבקרים, שכן מטופלות רבות בקליניקה שלה, לדבריה, מתוסכלות מאוד מהאמהות. ואפילו היא - אמא לשלושה ילדים - חושבת שבמקרים רבים האמהות מקורה ברצון לרצות את בן הזוג, את המשפחה או את החברה.
חשבתי שהדברים מעניינים מכדי להתעלם מהם, בעיקר מפני שהם משקפים אג'נדה חדשה שלפיה הורות, ובכלל זה אמהות, היא עניין של בחירה. כלומר, אמהות היא עניין של ריצוי חברתי ולא טבען של רוב הנשים בעולם.
אני רוצה להבהיר שאין לי שום בעיה עם בחירתו של פרט, ממין זכר או ממין נקבה, לא להתרבות. החלטה על הבאת ילדים לעולם היא כבדת משקל ואני מכבד אנשים שמפקפקים ביכולתם להיות הורים. סהדי במרומים שהכרתי כבר לא מעט אנשים - ובכלל זה נשים - שכישוריהם ההוריים גרמו להם ולילדיהם אומללות גדולה.
יחד עם זאת, ברור לי שהציווי האנושי, החייתי, הטבעי והגנטי שלנו הוא להתרבות. אצל רוב בני האדם, הצורך הזה הוא הכוח המניע של החיים. כל ענף טיפולי הפוריות לסוגיו השונים נסמך על העובדה שהזכות להורות היא זכות יסוד לאדם, שנייה רק לזכות להתקיים. אני לא מדבר על הציווי הדתי של "פרו ורבו", כי ככל הנראה כדור הארץ מתקשה לעמוד בקצב הילודה האנושי, ובכל זאת - גם אנשים שמודעים מאוד לסוגיות של איכות הסביבה, בוחרים להביא ילדים לעולם.
קשה היה לי שלא להצטער עמוקות נוכח ההצגה של לידה ואמהות כעוד תחום שבו האישה נדרשת לרצות את סביבתה. אני מקווה שנשים צעירות לא יראו בכך המלצה מחייבת על פי רוח הפמיניזם. זה בסדר להחליט שאת יוצאת מן הכלל, גם בלי להתיימר לנסח את הכלל מחדש עבור נשים אחרות. לבי נחמץ עבור מישהי שתיחשף לאידיאולוגיה המעוותת הזאת ותעביר את שנות הפוריות שלה בנאמנות לניאו־פמיניזם המוזר הזה. יש סיכוי שעד שתתפכח היא תהיה אל־הורית לא מבחירה, כי אם מחוסר ברירה. היא הצד השני של המטבע שבצדו האחר נמצאת ילדה בת 16 שהרתה כחלק מציות למצוות הדת בחברה מסורתית: זו ואף זו הן קורבן לאידיאולוגיה מסלילה (הפמיניזם הרדיקלי והפונדמנטליזם הדתי הם קרובים משהיו שני הצדדים רוצים להאמין).
אין זאת אומרת שאין בעולם הזה נשים שהופכות לאמהות כדי לרצות את סביבתן, אבל מרב מיכאלי, אישה עצמאית, דעתנית וקרייריסטית היא בוודאי לא אחת מהן.
ויש עוד משהו שהעציב אותי בוויכוח הווירטואלי שפרץ לו לרגע: העובדה שמישהי מוכנה ללכת עם האג'נדה שלה רחוק עד כדי כך שתכפור באמהותה (לטענתה היותה אמא לשלושה אינה מגדירה אותה). למה? כי אני לא חושב שיש בהווייתי משהו חזק מהאבהות.
אני אוהב לאכול, אני חובב בירה, אני אוהב בכל לבי את מנצ'סטר יונייטד, שומר אמונים להפועל חיפה, אני הילד של הוריי, אני גדלתי בשמאל ובשנים האחרונות מוצא את עצמי מסכים יותר עם הימין, אני חבר של, בן הזוג של, אבל יותר מכל אלה - יותר מהקריירה שלי, הנאותיי, תחביביי והתמכרויותיי - אני אבא של הגר, רן ורות. אין בעולם משהו שמגדיר אותי טוב מכך, אין משפט אחר שהייתי רוצה שיהיה רשום על מצבתי, ואילו הייתי צריך לצמצם את כל משאלות לבי לאחת, הייתי מבקש כי יובטח לי שאסיים את חיי לפני ילדיי, שכן את המחשבה ההפוכה איני יכול לשאת.
בעיניי זה אפילו לא עניין מגדרי אלא אנושי, ולמרבה הצער בשנים האחרונות דבקה האל־הורות (בפעם האלף - הלגיטימית כשלעצמה) בשולי האג'נדה הפרוגרסיבית. וזה אולי לב העניין: הפרוגרסיבי מניח שהמחר יהיה טוב מהאתמול, הוא מאמין בתקווה לעתיד טוב יותר, ולפיכך - מה מסמל תקווה יותר מאשר תינוק בן יומו?
למרבה הצער, הרדיפה הכוזבת אחר האושר (שכמו שלום עולמי, הוא קו אופק שיש לפסוע לעברו מתוך הכרה בכך שלעולם לא נגיע אליו), התכונה הטרנדית שמרבה אומללות בעולמנו, כלאה את המאמינים בה באזור נוחות: החיים שלהם נוחים, הנינוחות הזאת משלה אותם שהם מאושרים - ופלישה של צרחן לחיים המאושרים האלה נראית להם כפגיעה בלתי מידתית בנוחות (צודקים!) שהם מזהים בטעות כאושר (טועים!). הם לא באמת מתוחכמים יותר, פמיניסטים יותר ובטח שלא מתקדמים יותר. להפך: הם משועבדים לאג'נדה מעוותת הרבה יותר משהורים משועבדים לרווחת ילדיהם.