שיפוטיות הפכה למילת גנאי, אך בשימוש נכון היא יכולה לתקן את העולם

חבורת הנשים ישבה בישיבה מזרחית על מזרנים שנפרשו על ראש אחד מהרי הצפון. אל תשאלו אותי איך הגעתי למצב שבו אני יושבת על מזרן בראש הר ומתרגלת יוגה. לא חס וחלילה עושה יוגה. מתרגלת, כמו שאומרות המומחיות.

אני, שמעולם לא ידעתי לעשות שום דבר חוץ מגלגול קדימה וגם זה עם קימה בעזרת ידיים, ניסיתי בהתחלה להתמודד עם הנחיותיה של המדריכה היפה. "נעבור לתנוחת כלב מביט מטה", אמרה. "הרימו את עצמות הישיבה מעלה ומתחו את העקבים לאחור וכלפי מטה. מתחו את בהונות הרגליים קדימה ושאבו את הירכיים הקדמיות לעבר האחוריות. עם הנשיפות, הרשו לבית החזה ובתי השחי להתקרב אל עבר כפות הרגליים. רחפו גבוה מעלה ובו־זמנית התקרקעו והשתרשו מטה אל עבר המזרן". רחפו, היא אומרת לי. מהר מאוד הבנתי ששורשי כף היד שלי אינם בנויים לנשיאת משקל כל יתר הגוף שמחובר אליהן, זה שמיומן בעיקר בלשקוע ופחות בדאייה, והתגלגלתי בקריסה הצדה.

המדריכה ביקשה שנעבור לתנוחת "כלב מביט מטה", ואני הראיתי לה מה זה כלב מגלגל עיניים ובזמן שצחקתי בקולי קולות, שמעתי את הצקצוקים מאחורי גבי. אחר כך אחת הנשים שהיו שם אמרה לי שאני מאוד שיפוטית. לא רק כלפי הסביבה, גם כלפי עצמי. אותה אחת, אגב, הורידה כמה דקות קודם לכן את המזרן המגולגל המשודרג שלה על ראשי, כי היא לא ראתה אותי. ולא לראות אותי, איך נגיד, זה מצב לא סביר שדרש ממנה שדה ראייה צר במיוחד. נגיד, כזה שרואה רק את עצמה.

אני מתקשה למנות את הפעמים שבהן אני שומעת את המילה "שיפוטיות". מבוגרים שטבעו בתוך ים של "מודעות", מכריזים על עצמם שהם סיימו עם השיפוטיות העצמית. הם "מדייקים את עצמם", שאלוהים יעזור לי. הורים מציעים לילדים שלהם לא להיות שיפוטיים ואני לא יודעת כמה פעמים קיבלתי מיילים רוטנים מקוראים שאומרים לי: "תפסיקי להיות כל כך שיפוטית". החזק מביניהם היה: "בטור ההוא, שכתבת על הבני נוער שדוקרים בני נוער אחרים פעמים רבות בגלל חינוך גרוע, היית שיפוטית מדי. גם בלי הביקורת וההלקאה העצמית מאוד קשה לנו, ההורים".

אז רגע לפני יום הדין, אני מרשה לעצמי להתעכב על הנושא ולשאול שאלה ביקורתית. מחילה מכבוד כולנו: מתי בדיוק מילה כה חשובה, שמשמעותה הבסיסית והמקורית היא "שיקול דעת", צברה כזה מטען שלילי? כי אם הבנתי נכון, ונקפוץ לסוף - הבנתי נכון, המילה "שיפוט" טומנת בחובה אחריות גדולה ושימת לב מיוחדת למעשים שלנו ולמתרחש סביבנו. הרי איך נבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין ראוי ללא ראוי, אם לא נהיה שיפוטיים? מרגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם, אנחנו נדרשים לבחור. בין יניקה לבקבוק, בין שינה לערות, בין שוקולד ללחם. הרעיון ברור: כמעט כל פעולה אנושית יסודה בשיפוטיות.

שיפוט הוא תהליך שיש בו כל האלמנטים שנדרשים ליצירת חברה הגונה ומוסרית. בהיעדר שיפוט הולם, בהיעדר מעצורים, הכל הופך כאוטי עוד יותר. אין בלמים. ההפך משיפוטיות, למיטב הבנתי, הוא רפיון ועצלות. לא שום דבר אחר. האקט השיפוטי הוא עבודה קשה שאינה אמורה להעליב או להפחית, נהפוך הוא. אם השיפוט מגיע ממקום חיובי ואכפתי, כשטובת הזולת עומדת ממול, כל תכליתו למנוע טעות או להשיב טעות אחורה, לייעץ, לתת כתף, ולשמש ראי מול עוולות שעומדות מולנו. ואם לא, אדרבא. כדאי שנהיה עוד יותר שיפוטיים כלפי עצמנו ונלמד גם את הילדים שלנו להיות כאלה. רק ככה נוכל לתקן את העולם הזה, שזקוק להרבה עזרה, חמלה ואהבה. ושיפוטיות.

קריאה ראשונה
את "במקום הכי יפה בחוף", כדאי להעניק במתנה לכל אנשי הוועדות המקומיות והמחוזיות, שיקראו עם ילדיהם. אולי כך תיכנס בינה גם בהם. זהו משל מסופר להפליא, מעין איזופוס מודרני, שמתרחש "למול גליו של ים כחול, על חול לבן, רך וחמים, אי שם בצל עצי הקוקוס הדקיקים". בעלי החיים המתגוררים בחוף מתבשרים על ידי השועל על הקמת מרכז קניות ענק וגרנדיוזי, למורת רוחם של צבת הים, הג'ירף והקוף, שפותחים במאבק סביבתי עד לביטול התוכנית שתפגע לא רק בחייהם, אלא גם בעתיד החוף והדורות הבאים. אלעד וינגרד, בליווי איוריה הקצביים ומלאי ההומור של ענת ורשבסקי, מיטיב להגיש שיעור על המידתיות ועל העדינות שנדרשות כשהשאפתנות משתלטת, על היכולת של היחיד לשנות, על פשרה ועל התחשבות.

"במקום הכי יפה בחוף", כתב: אלעד וינגרד, איורים: ענת ורשבסקי, הוצאת אגם. 74 שקלים

המלצתרבות
נכון, כל הארץ פקקים פקקים, אבל אולי דווקא בחגים כדאי לנצל את הנסיעות בכבישים גם להפוגות שילוו בסיפורים. "על הדרך", פודקאסט חדש מבית אבי חי, מגיש לכל המשפחה את הסיפורים שמאחורי המקומות היפים בארץ, טיפים על מסלולי טיולים ואנקדוטות מפי הפקח אפרים (יניב ביטון הנהדר), המוכר מסדרת "ילדי בית העץ".

"על הדרך". יוצרות ומגישות: לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן־וייל, בית אבי חי. להורדה ולהאזנה בחינם בספוטיפיי