ב־22 בספטמבר ייערך בניו יורק, במסגרת הכינוס השנתי של עצרת האו"ם, אירוע רם דרג לציון 20 שנה לוועידת דרבן, שננעלה ב־8 בספטמבר 2001 ונערכה בדרבן, עיר נמל שלווה בימים כתיקונם, הממוקמת בדרום אפריקה. ישראל, ארה"ב, צרפת ומספר מדינות נוספות כבר הודיעו כי יחרימו את האירוע המכונה "ועידת דרבן הרביעית".
את המאבק המדיני וההסברתי נגד הכינוס הקרוב מוביל שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. גם ארגונים יהודיים ובהם בני ברית התגייסו למערכה ויקיימו שורה של דיונים מקוונים בהשתתפות אישים כמו נתן שרנסקי, הפילוסוף ברנרד הנרי לוי והשגריר לשעבר של ארה"ב באו"ם ג'ון בולטון.
ועידת דרבן הידועה לשמצה נולדה בעקבות החלטת האו"ם משנת 1997 בדבר כינון ועידה נגד גזענות, אפליה גזעית ושנאת הזר. במהלך שנת 2000 נערכו לקראתה ארבע ועידות הכנה אזוריות למדינות אירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה.
בוועידה האסיאתית, שנערכה בטהרן בשיתוף ארגון המדינות המוסלמיות וישראל לא הורשתה להשתתף בה, הוכנה טיוטה אנטי־ישראלית חריפה, שכללה בין היתר את הסעיפים הבאים: מדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד, ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה; ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי; ציונות היא גזענות; מדינת ישראל מפירה את זכויות האדם של הפלסטינים; ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה; אין "שואה אחת", אלא כמה "שואות" ובהן עבדות השחורים באפריקה ו"השואה" שישראל מבצעת בפלסטינים.
כשהגעתי לדרבן כשליח עיתון "מעריב", גיליתי עד מהרה שרוח ההחלטות בטהרן היא שמכתיבה את הטון, ובמסגרת ועידת האו"ם נערכו בעיר שלושה כינוסים במקביל: פורום דיפלומטי רשמי, "פסגה לבני נוער", וכן פורום נרחב של ארגונים לא־ממשלתיים, NGOS, שמתוקף החלטה של האו"ם קיבלו מעמד של משקיפים ובו נטלו חלק כ־7,000 נציגים מלמעלה מ־1,500 ארגונים מהעולם.
ארגונים אלו הצליחו להשתלט על סדר היום של הוועידה והובילו קו אנטי־ישראלי בעל מאפיינים אנטישמיים, והם הפכו את הוועידה נגד הגזענות ל"פסטיבל שנאה" נגד ישראל, כפי שהיטיב לתאר בזמנו פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה.
הפרוטוקולים של זקני ציון
כבר מן היום הראשון היו האווירה והרטוריקה - במיוחד בדיוני פורום הארגונים וגם ברחובות דרבן - שטופות שנאה לישראל וליהודים. לכן כשיצאתי לסקר הפגנת ענק פרו־פלסטינית ואנטי־ישראלית ברחובות, שבה נטלו חלק כ־15 אלף איש, דאגתי להסתיר את תג התקשורת של הוועידה שעליו צוין באנגלית "עיתונות, ישראל".
האווירה בחוץ הזכירה לי סצינות שכמו נלקחו מהאינתיפאדה בשטחים. אלפי דרום אפריקאים צעדו ברחובות בחולצות טריקו, שחולקו חינם, ועליהן התנוססה תמונה של הנער מוחמד דורא, שנורה ונהרג ברצועת עזה בראשית האינתיפאדה והפך לסמל של המאבק בישראל, כמו גם הכיתוב "ישראל מדינת אפרטהייד" בצירוף הלוגו הרשמי של הוועידה.
המפגינים נשאו כרזות אנטי־ישראליות ואנטישמיות והפיצו עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון. על אחת הכרזות שהונפו היה תצלום של אדולף היטלר ומתחתיו הכיתוב: "מה היה קורה אם היטלר היה מנצח? ישראל לא הייתה קמה ודם פלסטיני לא היה נשפך".
בראש ההפגנה מפגינים חובשי כאפיות נשאו אלונקה ועליה בובת "תינוק פלסטיני" עטופה בתכריכים רוויי דם. דוכן של חברי ארגון הסטודנטים היהודי העולמי עם חומרי הסברה מישראל, שהוצב בקרבת מקום, הותקף על ידי מפגינים שקראו: "בדם ואש נפדה את פלסטין".
באותה עת, בכינוס הארגונים הלא־ממשלתיים שהתקיים באחד האולמות הגדולים בעיר, התקבלו החלטות אנטי־ישראליות ארסיות. נציגים של ארגונים יהודיים נטשו במחאה את האולם, כשנציגי מדינות אסלאמיות וערביות קוראים לעברם: "לכו מכאן" ו"תחי פלסטין".
המסמך שהתקבל באותו אירוע קרא ל"מדיניות של בידוד מלא ומוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד", ול"הטלת סנקציות, אמברגו מקיף וניתוק מוחלט של כל הקשרים הדיפלומטיים, הכלכליים, החברתיים, הסיוע ושיתופי הפעולה הצבאיים בין כל המדינות ובין ישראל". המסמך גם קרא ל"גינוי של אותן המדינות אשר מסייעות ל'מדינת האפרטהייד הישראלית' לבצע פשעים גזעניים נגד האנושות, כולל טיהור אתני ורצח עם".
רצח עם ופשעי מלחמה
לתחושה הקשה של הנציגים והעיתונאים הישראלים בוועידה התווסף דיווח שהגיע מהעיר קייפטאון, שם תקפו שלושה רעולי פנים חבושי כאפיות רופא יהודי ופצעו אותו באורח קשה, תוך השמעת קריאות נאצה נגד ישראל והיהודים.
במהלך הדיונים נרשמה תקרית בינינו, העיתונאים הישראלים, לבין שר החוץ המצרי אחמד מאהר, שיצא זועף מאולם הכינוסים לאחר נאום של ראש המשלחת הישראלית ברוך ידיד. "האיש הזה ילמד אותנו מה זה מוסריות? ישראל מפציצה והורגת כל יום אזרחים", אמר לנו מאהר בזעם עם צאתו מהאולם. כששאלתי אותו לתגובתו על סדרה של חמישה פיגועים שאירעו באותה תקופה בירושלים, הוא השיב בכעס: "מה זה משנה חמישה או עשרה, אתם משתמשים במטוסי 15F כדי להרוג אזרחים".
מרגיזה במיוחד הייתה נוכחותה של קבוצת חרדים אנטי־ציוניים קיצוניים שהשתתפה במפגנים האנטי־ישראליים והשמיע באוזני כל דורש, וכאלה היו רבים, ססמאות אנטי־ציוניות.
לקראת סיום הוועידה החליטה משלחת ארה"ב, ובעקבותיה גם ישראל, לנטוש את הוועידה. היה זה כאשר התברר שעמד לעלות להצבעה מסמך המאשים את ישראל ברצח עם, בטיהור אתני ובפשעי מלחמה. אומנם מאמץ דיפלומטי של נציגי ישראל, ארה"ב וכמה מדינות אירופיות הביא לבסוף לקבלת מסמך סיכום מרוכך יותר, שבו הביע האו"ם "דאגה מן המצוקה של העם הפלסטיני הנתון תחת כיבוש זר", אולם במהלך הוועידה, שארכה לא פחות מתשעה ימים, הועלתה ישראל כולה על המוקד גם בדעת הקהל הבינלאומית.
שלושה ימים לאחר סיום הוועידה, שהותירה בישראל רושם קשה ביותר, התרחשו בניו יורק פיגועי 11 בספטמבר, והדי הוועידה בדרבן ירדו באופן זמני מסדר היום העולמי. אבל לא לאורך זמן. הוועידה סימלה את "אסטרטגיית דרבן" והיוותה את יריית הפתיחה של קמפיין בינלאומי אנטי־ישראלי, הכולל דה־לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל וקריאה לחרם עליה. בדרבן נולדה למעשה תנועת החרם נגד ישראל, ה־BDS.
מאז נמשכת המערכה האנטי־ישראלית ללא הפוגה, ואחת המטרות שהוצגו היא לגרור את ישראל להתייצב בפני בית הדין הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה. נכון שכיום המצב הגיאופוליטי של ישראל השתנה, בין היתר בשל "הסכמי אברהם", אבל הקמפיין שזרעיו נזרעו בדרבן לא פסק לרגע. מורשת דרבן חיה ובועטת, ועם תוצאותיה צריכה להתמודד גם ממשלת בנט־לפיד.