אם עוד לא הבנתם, תשפ"ב תיזכר בתור שנת ההכלה - וזו הסיבה

רק שלושה ימים בתוך תשפ"ב, ומתברר לי שזו הולכת להיות שנה של הכלה, כי כולנו מכילים. זו המילה שתאפיין את השנה הזו. מפקד כלא גלבוע מכיל את בריחת ששת המחבלים; דני ויעל מחתונמי יושבים מול המצלמה, ובמשך שעה של שרלטנות ממשיכים להוציא שם רע ולרדד את מקצוע הפסיכו, אבל הם מדגישים את ההכלה. הוא מכיל / היא מכילה, ואני מזדעזע מרמת גניבת הדעת; וגם אני מכיל הרבה דברים, כי אנחנו בהכלה.

את ארוחת החג קיימנו אצל שורק'ה "הסוהרת", האמא של בנותיי, פוצו וגולו, כך אני מכנה אותן מהרגע שבו נולדו. הייתי אסיר ברישיון אצל הסוהרת 20 שנה, שמונה ימים ו־14 שעות, אבל מי סופר. חווה יערי ואהובה גרנות, למשל, ישבו 14 שנים על רצח. אני ישבתי יותר, הרבה יותר, ועוד עם התנהגות טובה.

בכל אותן שנים הסוהרת התקשתה במטבח, קושי שהתבטא אפילו בהכנת ביצים קשות. היא לא הסתדרה עם מים רותחים. לזכותה ייאמר שהיא ידעה להזמין אוכל, ולארגן משלוחים ברמה גבוהה, גם כאשר גרנו בניו יורק. אני לא מקל ראש חס וחלילה ביכולת הזו, כי המזון הגיע גם בסערות שלגים וחמסינים. היא ידעה את כל הטלפונים של המסעדות בעל פה, והייתה מפיקת־על.

כשהייתי מתעורר הייתי מחייג אליה, ומנתק. המשלוח של הבייגל בצל עם קרים־צ'יז והסלמון, אספרסו כפול, תפוזים ובראוניז היה מגיע לדלת הכניסה בתוך עשר דקות. גם השליח מהבייגל־סטור מתחת לבניין במנהטן הכיר אותי וידע שאני לא מקבל קהל עם היקיצה. הוא היה מניח את הסחורה ליד הדלת, מצלצל בפעמון והולך. הסוהרת דאגה לו גם לטיפ. כן, הכל היה מאורגן.

כאשר הגיעו חברים מישראל לביקור, היינו דואגים למשלוחים מהאפגנית ברחוב 54 והתשיעית, ומהיפנית ברחוב 54 והשישית. גם אני זוכר טוב מספרי טלפון. הקטע היפה עם הסוהרת היה שבכל ערב הייתה מתקשרת לחברים ומודיעה: "אני מסיימת עוד שעה, אני אגיע ואכין ארוחת ערב". אבל הם הכירו אותה, ולכן לא לקחו שבויים. הזמנו כמה שעות לפני כן, אכלנו והשלכנו את כל הראיות לארובת הזבל בקומה התשיעית. כשהייתה מגיעה, מריחה את העשן הירוק, הייתה שואלת: "אכלתם משהו היום?". והם היו אומרים ככה מתחת לשפה: "כלום, ממש כלום. ביס פה, ביס שם". אז היא הייתה מזמינה.

אחרי שהתגרשנו היא נזקקה לכמה שנים של הסתגלות לאקלים התל אביבי, אבל התחילה לבשל. קודם כל אורז ושעועית, שזו הייתה התקדמות נ־פ־ל־א־ה, המשיך בתפוחי אדמה בתנור ושניצלים. הבנות ואני היינו בטוחים שהיא מאסטר־שף בהתהוות, סוג של לייט־בלומר, אחת שמתפתחת קולינרית באיחור. לאט־לאט היא התחילה להוסיף מנות, כי הבנות בגרו ועזרו לה.

בדרך לסוהרת בערב ראש השנה נזכרתי שלפני 37 שנה, כאשר התחתנו, היא ישבה שעות עם אמא שלי, כדי לרשום מתכונים לאוכל שאני אוהב. ממולאים בירקות ובצקים, חצילים ובמיה במיץ עגבניות, עוגות וכאלה. בסדררר, לא קרה כלום. הסוהרת גדלה במרחק של כמה בתים מברני מיידוף, ואת העוקץ הקולינרי על הבעל שתתפוס היא תכננה שנים. חבל שאמא לא התחילה איתה משלב הביצה הקשה.

# # #

כיפוש הביאה איתנו דגים, סלטים ועוגת קצפת. נכנסנו, היה שולחן ערוך לתפארת, וכל הקרואים כבר נכחו. את הכינוי "סוהרת" הדבקתי לשורק'ה בגלל הפקודות במקצב וטון הסטקטו, עם שאלות שמסתיימות בסימן קריאה. גם הפעם היא לא אכזבה. "רונצ'ו, שב במרפסת, תעשן ותירגע. אני כבר מביאה לך משהו לשתות, תכף מתחילים. זה יהיה ארוך, יש הרבה אורחים, אז תהיה סבלני, אני מבקשת", אמרה.
הבטתי בבנות שהיו במטבח, הן הביטו בי, ובתיאום מושלם קפצו עליה. "אמא, שחררי אותו מהפקודות שלך, די. עכשיו די". כן, הן נושאות לפחות חצי מהמטען הגנטי שלי, הן רגישות לפקודות.

במרפסת פגשתי את אושר, החתן שלי, בעלה של פוצו. יריתי מיד: "התחסנתם בחיסון שלישי?".
"עוד לא, רון, קשה להזמין תורים לחיסון".

"אושר, תהיה קשוב אליי. מה שאלתי, ומה ענית? השאלה היא מאוד פשוטה: התחסנתם, כן או כן?".
"רון, ירדן מטפלת בזה. אני מבטיח לך שנתחסן השבוע".

"אושר, ביקשתי מכם להתחסן לפני יותר משבוע. אני חטיאר בעשור השביעי לחייו, אתה כבר רוצה שאני אתפגר? אם אני חוטף, תם הטקס. במיון כבר כותבים לי על המצח the end. מה לא ברור כאן?".

הבנות, ירדן ויולי, חשו במצוקתו וחשו כמסייעת. "אבא, עזוב אותו. נתחסן השבוע, אנחנו מבטיחות".

הבטתי בהן ואמרתי בשקט: "השבוע זה חג, הוא מסתיים ביום רביעי. בחמישי אני אמתין בדממה לאישור על החיסון של שלושתכם, שיישלח אליי בוואטסאפ עד לשעה 19:00 זמן תל אביב. אם יש לכם בעיה עם תור, תודיעו לי, אני אסדר את זה. כולם הבינו, או שאחזור על הפרטים?".
הן אמרו שהבינו, וזה יתבצע כפי שביקשתי.

הסוהרת נחפזה למרפסת. "רונצ'ו, לא היו להם תורים, אני על זה, סמוך עליי". הסברתי לה שביקשתי ממנה כבר לפני עשרה ימים לטפל בסוגיה, ואני מקבל כאן תשובות של ועדת החקירה לבדיקת האסון במירון: "אחריות היא לא בהכרח אשמה".

אי לכך ובהתאם לזאת הודעתי לסוהרת: "את יודעת שבדברים עקרוניים לי אני סומך רק עליי. למרות שהיית צריכה להיות מפקדת כלא גלבוע, אני משעה אותך מפיקוד על האירוע, עכשיו רק אני מנהל אותו. שלושתם יתחסנו ביום חמישי. לא שירַת בצה"ל ואת לא מודעת לנדב"ר, אז עכשיו את רק צריכה לומר: רות, היישר".

היא חייכה, וישבנו לאכול. היה על השולחן הכל מהכל, כמויות מזון שמספיקות לפלוגת טירונים. לצד הדגים של כיפוש חנה מגש עצום ובו נתח של חיה עם תפו"א אפויים. הסוהרת הודיעה לציבור הקדוש שזו כתף של עגל, שהיא הכינה בתנור. נדהמתי, וצבעתי במילים את תדהמתי: "באמת את הכנת את זה? בלי עזרה של הבנות, או של מישהו אחר?".

היא נשבעה שזו היא, והיא הכינה לבד. מאחר שהייתי האשכנזי היחיד בשולחן (גיאצ'ו לא נחשב אשכנזי, כי הוא גדל על אוכל מרוקאי. לארוחת בוקר הוא מבקש קוסקוס עם נקניקיות, ובדגים חריפים הוא אוהב את הרוטב), היה גם כבד קצוץ עם חזרת ליהודי של ישראל הראשונה, לפי תורת הגזע הלבן של דוקטור אבישי בן חיים.

פתאום זיהיתי קדרה של דג אספניול. זה מאכל רומני, דג בחומץ, שאמא שלי גם למדה להכין בצעירותה. שאלתי אם יש רומנים בשולחן, ומאחר שנכחו גם חברותיה של הסוהרת, אחת מהן הרימה יד בהודאה על מוצאה.

תהיתי אם היא רומנייה משני ההורים, כי מדובר בגזע של צוענים, שכולל הרבה גזעים כתוצאה מהנדודים. היא השיבה בחיוב, אז הודעתי לה שהיא גם בדואית, אם היא לא ידעה עד עכשיו. היא אמרה שלא, אז הסברתי לה שבני שבט התראבין בדרום סיני הם צאצאים רומנים שריצ'ארד לב הארי הביא איתו כעבדים במסעות הצלב, בין השאר לסיני. כשעזב בחזרה לאירופה, הוא השאיר את הסחורה שם והם התפשטו למצרים ומדינות נוספות על חוף הים האדום. בהמשך הם התאסלמו.

"את יכולה לבקש אזרחות בריטית, על בסיס איחוד משפחות ונטישה של ריצ'ארד המאוס. כמו הג'מעה שלנו מארצות המגרב, שמקבלת אזרחות פורטוגלית בגלל האינקוויזיציה של החולירות האלה, שאת מי שהם לא הרגו, הם שלחו לצפון אפריקה".

הסוהרת ביקשה שארד ממנה. "אולי די עם השטויות שלך? מה אתה רוצה ממנה, היא רומנייה, לא בדואית. שחרר אותה".

"שורק'ה, את יודעת שלרומניות יש כוחות של כישופים? הם צוענים, מה נסגר איתך? כל הרומניות שהכרתי, היו להן כוחות. ממש פחדתי מהן".
היא הביטה בי מחייך ומבסוט מעצמי. "הדג טעים לך? תאכל ותשתוק. אתה באמת לא מאוזן, אני חייבת לדבר עם שרית לבד. אתה בהידרדרות טוטלית".

סיימנו לאכול, ולפני הקינוחים גיאצ'ו זיהה שזה הזמן שלו, והוא ממש קצוב. לפני שיצאנו מהבית, ראיתי שהוא מביא איתו את הכספת הכחולה שלו שקניתי לו בבוקר. כל הפרלמנט בקפה נתן לו שטרות כסף שיכניס לתוכה, ומאז כל שעה הוא בודק את ההון שלו. "אל תיקח את זה", אמרתי לו, "ואני מבקש ממך שלא תבקש כסף מהאורחים. הבנת אותי?".

"הבנתי, אבא, אני לא אבקש מאף אחד. אני רק רוצה להראות לירדן ויולי כמה כסף יש לי". כיפוש אמרה לי שאעזוב אותו. "אל תדאג, הוא לא יבקש. אני אשגיח".

כן, אנשים לוקחים סמכויות שהם לא מסוגלים לבצע. הילד זיהה שאני מעשן במרפסת ואמר לאורחים: "אני לא רוצה להיות חוצפן, באמת שלא, אבל מה עם מתנה בשבילי?". אז הם נתנו לו מתנות, והוא רץ אליי מבסוט מהשלל שאסף. "אבא, תראה כמה כסף אספתי".

אמרתי שביקשתי ממנו לא לבקש, אז הוא פקח את עיניו הכחולות בתמיהה. "לא ביקשתי כסף, הם נתנו לי".
"אז תיתן את הכסף לאמא, היא תשמור לך".

הוא שוב הביט בי. "איזה שטויות אתה מדבר, אבא, יש לי כספת, אני אשמור לי. אם אני אתן לאמא, ואני אבקש ממנה מחר, או בעוד שבוע, היא תגיד לי שהיא שומרת לי, והיא תיתן לי כשאהיה גדול. אני אשמור".

לא הייתה לי אנרגיה לריב איתו, אז ויתרתי בשלב זה. סיימנו את האירוע, וחזרנו הביתה. מיד הדלקתי טלוויזיה לצפות במהדורות החדשות המוקלטות, על בריחת האסירים המחבלים מכלא גלבוע.

# # #

האירוע אומנם בעיצומו, אבל כבר מהמידע הראשוני מתבהרת מציאות שהציבור לא ידע עליה, ערימת מחדלים קיומיים. אחרי הבריחה מסבירים לציבור שהכלא בנוי על כלונסאות בטון, שהקלו את הבריחה, כאילו אנחנו בכנס של מהנדסי תשתיות. הושקעו אומנם מיליונים בבנייה ובהקמה של אגף שמור, עם מערך פיקוח דיגיטלי, אבל נציבת שב"ס רב־גונדר קטי פרי החליטה – לפי הדיווחים מהשטח – לא להפעיל אותו, ולהשאיר את מערך הכליאה כפי שהיה. איפה היה סגל הפיקוד על הכלא, איפה היה מערך המודיעין, איך הם לא ידעו שמתבצעת חפירה מתחת לעיניים שלהם? הסוהרת במגדל השמירה לא נרדמה, אלא הייתה רדומה. יש כנראה הבדל בניסוח המשפטי של מצבה.

ועכשיו אנחנו פארטיה של ממש, לא רק בעולם הערבי, אלא בעיקר בציבור היהודי במדינ'ע. כל המרואיינים בחג, במדי שב"ס, הסבירו לנו שהם מכילים את האירוע. זה יפה ההכלה הזו, אבל אין בה תוכן. לא ייתכן מצב שבו אסירים פליליים מרצים את עונש המאסר שלהם בתאים שמלאים במצלמות ומנוטרים 24 שעות ביממה, ואילו במתקני הכליאה של מחבלים עם דם על הידיים, רוצחים בדם קר, הם לומדים אפיית עוגיות, אין ניטור קבוע, הם מבשלים לעצמם ובכלל מנהלים את חייהם. יש להם אפילו עמותה וגם ועד שמייצג אותם. קייטנה של שב"ס.

אבל סגל הכליאה אינו אשם בשגרה הזו, אלא הממשלות. הן הכתיבו את המדיניות הזו כבר 54 שנים. גם אם תהיה רפורמה מוחלטת בשב"ס, את המדיניות יקבעו הממשלות. מדוע מחבלים חייבים לגור ביחד, שישה בתא? בגוואנטמו כל עציר ואסיר יושב בתא יחיד, מקבל את ארוחותיו לתא, ויוצא לחצר שעה ביום.

התקשורת בין בתי הכלא של אסירים ביטחוניים היא שערורייה מתמשכת. אירועי ההצתה בקציעות, למשל, לא מתקבלים על הדעת. חייבת להתקבל החלטה על שינוי חירום במדיניות הכליאה. אין יותר קבוצות, רק יחידים. הרוצחים מקבלים שכר חודשי גבוה מהרש"פ, שמתייחסת אליהם כאל גיבורים, אבל ממשלת ישראל חייבת להתייחס אליהם רק כאל רוצחים בסיכון גבוה. כל אחד מהמחבלים הרוצחים חייב להיות כלוא באותם תנאים כמו יגאל עמיר למשל, ולא בקייטנה.

אובדן האמון בכוחות הביטחון - הצבא, המשטרה והשב"ס - באמת גורם לי למועקה. מסתובבים שישה מחבלים, ייתכן שהם חמושים, הם מבינים שתוחלת חייהם נקצבה, ואין להם מה להפסיד. פיגוע רצחני הוא לא רק תרחיש אימים אלא מציאות שעלולה לקרות, עד שיחוסלו, השאלה היא רק מתי.

ראש הממשלה שלנו, נפתלי הגבר, הוא דתי. אז פתחתי את הטוויטר שלו במוצאי החג, כדי לבדוק אולי שלח איזה ציוץ מרגיע לעם ישראל החוגג. ראיתי התחנפות לראש ממשלת הודו, דיווח על ביקור ממלכתי במוצב צפים בצפון, שמחה על ניצחון נבחרת הכדורגל על אוסטריה, וזהו. אלוהי צבאות אדוניי, נפתלי הגבר, שבכל אירוע ביטחוני בשנים האחרונות מתבטא כאילו הוא המציא את תורת הלחימה בטרור (היה מפקד צוות בסיירת, לא רמטכ"ל), נדם בלי קול, בלי ציוץ.

אירוע ביטחוני מהסוג הזה דוחה כל חג, גם את יום כיפור, בטח את ראש השנה. לא ראיתי שום דיווח על נוכחותו של רה"מ בחפ"ק שמנהל את מבצע לכידת המחבלים. את ישיבת ההערכה עם גורמי הביטחון אפשר וניתן היה לקיים בחפ"ק, לא במשרד. מה קרה לבנט, הוא כבר לא מומחה טרור? הרי אין לו מה לדאוג, הוא רק חודשיים וחצי בתפקיד, שום תחקיר לא יטיל עליו את האחריות למחדל. אבל פתרונות, אני מאוד רוצה לשמוע מראש ממשלת השינוי והריפוי.