מהנדסי לגו פיתחו יישוב שאיננו מסכן את השלום

שנת שלום. גם בתשפ"ב

מהנדסי לגו פיתחו יישוב שאיננו מסכן את השלום. כתבנו לענייני פירוק ופינוי והתחדשות התהליך המדיני מוסר שנית: בכנס המדענים לקראת ישראל בימי הממשלה החדשה לאן, אם בכלל, ציינו מהנדסי לגו שהם הצליחו לפתח יישובים שאינם מסכנים את השלום. היישובים ניתנים לפירוק ולהרכבה במהירות, לאריזה בשקיות פלסטיק קטנות, לאחסון מתחת למיטה, לקירור, לשימוש חוזר, למילוי כריות, להעלמה ולקונצים שונים.

הייחוד שבמבנים החדשים הוא שהם ניתנים לפינוי בכל עת שהשירות המטאורולוגי מתריע בפני חשרת שלום המתקרבת לאזור הפורענות.
כן פותחו גינות לגו מיוחדות, דירי לגו, בתי ספר לגו ואף שדות ומטעים, המורכבים כולם מחתיכות עם צ'ופצ'יקים כאלה, שאינם מסכנים את השלום.
שלום.  

אוהב את יאיר לפיד

אני אוהב את יאיר לפיד. זה לא מכתב אהבה ליאיר, זה כתוב אל מי שקורא אותי. שנים רבות יאיר ואני עבדנו יחד, והכרנו יותר מאשר במפגשי אקראי בבית "מעריב".

אדם נהדר. הייתי עורך שלו, הייתי שותף לו במוסף הזה, נפגשנו בכל מיני מקומות ובתים. אפילו בבית שבו גרתי ברומא, בעת שהייתי בשליחות שם ויאיר פספס טיסת קונקשן שלו לאוסטרליה. כמובן שהזמנתי אותו לישון אצלי. זה היה ב־1988, באותו יום חוסיין מלך ירדן ביקר ברומא, עוד לא היה שלום עם ירדן, וכשסיפרתי זאת ליאיר, איתרנו את המלון שבו חוסיין שהה ויצאנו לרדוף אחריו.

יאיר אמר “לא חשוב אוסטרליה אם נצליח לראיין את חוסיין". חוסיין לא שעה לשאלותינו וחלף לידנו בלי לעצור כשהוא נכנס למלון מוקף באנשיו, אבל דיברנו עם אנשים מהצוות שלו. כן, הם דיברו על שלום אפשרי קרוב. “ודאי, כולנו רוצים שלום", אמר דובר היז מג'סטי, “הרי אתם אומרים שלום ואנחנו סאלם", וקלישאות דומות. עד שהוא נזכר מי המלך ומי ד'ימי, ואמר: “כמובן, נגיע לשלום אם תשכנעו את העם הנוקשה שלכם". שלחנו דיווח ל"מעריב" לקריאת העם הנוקשה שלנו.

יש עוד זיכרונות. אני אוהב גם את ליהיא. אהבתי את טומי לפיד. עבדנו יחד, ותקופה מסוימת אפילו באותו חדר. בילינו יחד שבוע דחוס בשיחות שלום עם פלסטינים ביוון. אני אוהב מאוד את שולמית לפיד. הכרתי ואהבתי את דוד גלעדי הסבא. מה לומר: יאיר הוא אדם שאני קשור אליו וגם אוהב ומעריך מאוד. כאדם. כשהיה לי מה להעיר לו, הערתי (שאסור לעיתונאי להצטלם לפרסומת. שאסור לעיתונאי לעבור לפוליטיקה. הוא עיוות את האתיקה, חושב שהוא יוצא מזה בחן).

אני אוהב את יאיר לפיד כאדם. פוליטיקאי הוא דבר אחד. פוליטיקאי הוא לא בן אדם. פוליטיקאי הוא מכונה בעולם זר שאין בו בני אדם, רק אלקטורט. עולם שבו אדם הוא פתק בקלפי. הנתונים של האוכלוסייה מנותחים ונזרקים לתוך מחשבים על ידי אסטרטגים של בחירות, שמבטיחים שיטות שיביאו לך כמה בוחרים שאתה רוצה תמורת 20 דולר לבוחר.

פוליטיקאי פועל על פי מומחים כאלה, במיוחד במפלגה אישית. גם טומי השתנה כאשר הוא היה פוליטיקאי. בכל זאת, מצאתי שנשאר בו הומור פנימי כאשר יום אחד פגשתי בו, בטומי, בעת כנס של המפלגה שלו שנקראה, אם מישהו זוכר מפלגות מתות: “שינוי". הוא הביט בי, נזכר לרגע שהוא היה פעם בן אדם ואמר לי בזיק שובב בעיניים: “אתה בטח רוצה ללמד אותי על החיים". הבנו בלי מילים שהחיים הם לא הנושא שחשוב לפוליטיקאי בפוליטיקה. בטח לא בכנס פוליטי (אגב, זה היה הכנס שבו התמוטטה המפלגה, וטומי לפיד פרש מראשות המפלגה שהוא הקים. אולי הוא שימר יותר מדי זיק של אנושיות בעיניים בשביל לשרוד בפוליטיקה).

יאיר היה אדם שטוב לשתות איתו קפה. אם הוא לא יכעס על הקטע הזה, אולי פעם נשתה שוב קפה ביחד. בינתיים אני מתחלחל מן הממשלה שיאיר לפיד הקים ומוביל. ממשלה שלא תביא את ישראל למקומות טובים. חסר לו, ולשאר הממשלה, אותו חזון ציוני שחייב לבעור במנהיג מדינת העם היהודי. זו ממשלה שאפילו מדיניות מרצ היא ציונית מדי בה. גם במרצ כבה הלהט הציוני של השומר הצעיר. תוצאות הטעויות שעלולות להגיע יהיו קשות. אין טעם לומר זאת ליאיר בשיחה על ספה. הוא לא ישמע.

פגע וברח בתל אביב

יש סדרה בנטפליקס. גאווה תעשייתית ישראלית ושמה “פגע וברח". ישבתי לצפות כי כולם כתבו שבסדרה תל אביב מצולמת בצורה שבה העיר נראית יפה מאי־פעם. מצטער. תל אביב לא יפה בסדרה. כמה צילומים באזור היכל התרבות לא הצליחו להפוך את תל אביב לעיר יפה. הקור של ארכיטקטורת האזורים המטופחים יחסית של העיר הזאת לא מוגדר כיפה בכל מקרה, אבל אם רק זזו מהקורות הקרות של ארכיטקטורת גן יעקב, וכבר ההזנחה של תל אביב הטביעה את כיעורה על כל מה שמצולם.

בפרק 6 בערך, מראים ברקע את כיכר דיזנגוף ואת המזרקה של אגם. המזרקה הזו, משהו שפעם היה בו יופי וערך אומנותי, עכשיו היא עיגולי בטון אפור שמזכירים צינורות ביוב. בעצם, מה קורה עם המזרקה? למה פגעו כך באומנות ולא תיקנו? אני מתחיל להבין את שם הסדרה: “פגע וברח".

פינת השלולית

קיבלתי שקית עם צפרדעים משוקולד (הצילום למטה). באתי לנסיכה ואמרתי לה: “הנה בבקשה, קחי אחד". היא אכלה ואמרה: “תודה, טעים, אבל תגיד, אתה לא חושב שכבר בלעתי מספיק צפרדעים בגללך?".