אם למדתי משהו מחגי ישראל, הרי זה רק שאנחנו ככל הנראה העם שמאלתר הכי טוב בעולם. תהיו איתי רגע: בסוכות הבא עלינו לטובה, אנו חוגגים את המגורים הארעיים של אבותינו, שעל פי האמונה יצאו ממצרים ונסו על נפשם במדבר במשך כ־40 שנה, עד שכבשו את הארץ שהבטיח להם אלוהים, הבטחה שלא קיים עד הסוף. 

בפסח, אפרופו אותה מנוסה, אנחנו כופים על עצמנו תזונה אלטרנטיבית על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ במהלך הבריחה הגדולה. ובין שני החגים האלה, אנחנו מהללים אלתור אנרגטי (או נס אלוקי כמובן) על כד קטן ששמונה ימים שמנו נתן, שלא לדבר על להתחפש ולשתות עד לא ידע, כדי להיטמע בין הגויים בממלכה שהשתרעה מהודו ועד כוש - שבע ועשרים ומאה מדינה.

גם כשנדרשים למסורות בנות זמננו, מגלים שהטוב שבנו מתגלה כשאנו נדרשים לאלתר: צל"שים מוענקים כאן לא לגיבורים האלמוניים שבמשך 90% מהזמן מנסים לדאוג ששום דבר לא ישתבש, אלא דווקא למי שברגע שבו הכל קרס, אלתרו פתרון שיציל את המצב. לכן אין זה פלא שהפכנו לאומת הסטארט־אפ: אנחנו טובים באלתורים ובדרכי קיצור, ומעט פחות בשגרה. לצקת יסודות למבנה שיחזיק מעמד מאות שנים? הרי זו לנו כמעט עבודה זרה! הן רק שלשום, מעט אחרי שביקשנו מאל נורא עלילה, שימציא לנו מחילה בשעת הנעילה - תקענו יתד ראשונה לסוכה, תוך שאנו מפזמים: "פטיש, מסמר - ניקח מהר!".

הציונות הכריחה אותנו, לראשונה, לחשוב קצת אחרת - אם כי לא מיד. השנים הראשונות של המדינה המשיכו את האוקסימורון שאין לכנותו אלא "מסורת של אלתורים": אם אין נשק, נבנה דווידקה! אם אין רכב משוריין, ניקח רכב רגיל ונמגן אותו בלוחות פלדה! אף אחד לא מוכן למכור לנו נשק? יאללה - נגנוב! ובשיאה של אותה מלחמה, גנבנו לא רק נשק אלא אפילו את האלתור עצמו, ע"ע "דרך בורמה", עד היום מחכים במיאנמר לתמלוגים.

ככה יצאנו לדרך כמדינה: אין מספיק שיכונים כדי ליישב בהם את העולים? נקים אוהלים ופחונים (אחרי הכל, אנחנו היחידים בתולדות העמים שחוגגים את העובדה שאבותיהם ישבו בסוכות!). אין אורז? נאכל פתיתים ונקרא להם "אורז בן־גוריון"! כאלה אנחנו, היהודים שהיו לישראלים. בזים לתכנון, מעריצים את האלתור והופכים את הזמני לקבוע. קרווילה דולורוזה...

קחו לדוגמה את האמריקאים: גם הם, לפחות על הנייר, היו אמורים לקדש את המאולתר, את הארעי, את הנסים שאירעו להם בעת שהפכו עולם חדש למעצמה הגדולה בעולם. נכון? אז זהו, שלא: אין עוד חג אמריקאי כמו "חג ההודיה", שבו הם חוגגים את האירוע שהפך אותם ממהגרים אירופים לתושבי קבע, בזכות רכישת רזי החקלאות המקומית. אירוע שהתאפשר דווקא בגלל סכסוך פנימי בקרב שבטים יריבים של ילידים אמריקאים, אלה שבישראל עדיין מותר לכנות בשם "אינדיאנים" (מילה שאפילו האיות האוטומטי לא מתקן לי, משמע הפוליטיקלי קורקט בימינו מהיר אף מהאוטו־קורקט!)

לעומת החלוצים האמריקאים, מה אנחנו עשינו ברגע שבו היינו צפויים למוות מרעב? נשאנו את עינינו למרומים וקיבלנו השראה לסטארט־אפ בצורת מן, שהניח את התשתית למה שיכונה כעבור כמה אלפי שנים בשם "פודטק" - עוד תחום עם סיומת "טק" שבו ישראל היא מעצמה. אולי בגלל זה האמריקאי יודע, לפחות בעידן שקדם לקורונה, היכן יבלה את חופשת חג המולד בעוד שנתיים. חברו הישראלי, לעומתו, יזמין אותה רק ברגע האחרון, מתוך תקווה כי בעוד שנתיים הוא יחזיק כבר בדרכון אירופי (לא, זה לא שהוא לא גאה בישראליותו, הוא מת על תופעות מקומיות כמו מנגלים בגלל יום העצמאות ועומס בגלל סקרנים בכיוון הנגדי בגלל תאונה, אבל מה אכפת לו שיהיה לו גם דרכון זר, אולי יבוא יום שבו ניאלץ שוב לאלתר?).

מה אנחנו חוגגים במקום ת'נקס־גיבינג? אנחנו חוגגים את האקזיט! וגם הוא, אלליי, בגין המצאות שקשורות למסורת היהודית, כמו דיסק־און־קי או ווייז: כי הרי מה יהודי יותר מלשים את כל הידע החיוני על מחזיק מפתחות שאפשר להסליק או לחלופין - המצאה שתנתב את דרכיך במקום חדש וזר, כפיצוי על הטראומה של נדודים במשך 40 שנה במדבר שאפשר לחצות בתוך יומיים?

לכן זה לא מפתיע שבדיוק בשעה שבה אנחנו מתכוננים לחג שמנציח את הארעיות (עוד אוקסימורון יהודי!), בעיית הדיור היא פצצת הזמן של המשק הישראלי: הן בשביל להרוות את המשק בדיור בר־ השגה, צריך להפשיר קרקעות, לתכנן, לשווק ולבנות, עניין שדורש הרבה יותר מדי זמן עבור העם שהתמכר לאלתורים. ולכן, פטיש, מסמר, ניקח מהר וננסה להרים איזה סטארט־אפ קטן. מי יודע? אולי הוא עוד יזכה אותנו באקזיט שיאפשר רכישה של דירה בישראל.