הצילום של דוד בן־גוריון דופק נשיקה צרפתית לפולה רעייתו הוא לטעמי אחד מעשרת צילומי העיתונות הטובים שצולמו בארץ. הייתי עם הצלם נחום גוטמן באירוע שבו צילם את התמונה הזאת ואת התמונה שבה לוי אשכול אוחז בידה של פולה בן־גוריון. אני מעריך שמי שנתן את הקליק, ב־99.9%, היה גוטמן, אבל אני משאיר עשירית אחוז פתוח, שאולי זה הייתי אני.
בעלי הזיכרון יודעים שבין לוי אשכול לבן־גוריון לא שררו יחסי אהבה, לכן לצילום של אשכול עם פולה בן־גוריון יש ערך תיעודי. אגב, למרות ניסיונותיי להפחית מערכי כצלם עיתונות, כאשר נתבקש חתן פרס ישראל לצילום מיכה ברעם למנות את עשרת צלמי העיתונות הטובים בישראל, הוא הכליל אותי ברשימה. אחלה, מיכה.
כשיום אחד ייעשה מחקר רציני על העיתונות בישראל מימי קום המדינה, אין ספק שבין הדמויות המרכזיות שתהיינה בקרב המובילים בעיצוב העיתונות בארץ יהיה אורי אבנרי, עורך השבועון "העולם הזה". לפני כ־72 שנה, כשרכש את השבועון, הוא הפך אותו ל"משפיען", גורם מוביל שהביא בימי שלישי בערב מאות אנשים לרחוב דיזנגוף בתל אביב, מול קפה "כסית", שם העמיד מר ישראלי דוכן קטן ועליו גיליונות טריים שאותם הביא מבית הדפוס בתחנה המרכזית הישנה.
בין הבאים לרכוש את העיתון היו פוליטיקאים ששמו כובע על הראש והרכיבו משקפיים כהים כדי שלא יזהו אותם, נהגים של פוליטיקאים, שליח של שירות הביטחון, שהביא את העיתון לראש השירות ששנא את אבנרי ועיתונו, וגם אומנים שרעדו מפחד, כי במדור הרכילות היה אמור להתפרסם אייטם עליהם.
אבנרי ניהל באותן שנים מאבק נגד השליט הכל יכול, דוד בן־גוריון. ראש הממשלה מעולם לא נשמע אומר את השם המפורש של השבועון "העולם הזה". הוא קרא לו "השבועון המסוים". על העימות בין השניים אפשר היה לעשות סרטים. אם היה נעשה סרט על מערכת היחסים בין השניים, אחת הסצינות הבולטות בו הייתה ללא ספק "מרד הימאים", שב־1951 הפחיד את בן־גוריון וזכה לתמיכת אבנרי והשבועון.
מרד הימאים היה מהמאבקים המרתקים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהייתה אז בחיתוליה. בראש הימאים עמד נמרוד אשל, גבר יפה תואר ובעל כריזמה כובשת, כשלצדו אייק אהרונוביץ', רב־החובל של ספינת המעפילים אקסודוס. בן־גוריון והאיש החזק של מפא"י יוסף אלמוגי נעזרו בפלוגות, סדרנים ובאנשי אגרוף והכניעו את הימאים.
אבנרי ו"העולם הזה" המשיכו להילחם בממסד. ב־1965 הוא נבחר לכנסת. אחד הצילומים הזכורים מאותה תקופה הוא נאומו מעל דוכן הכנסת כאשר בן־גוריון מביט על שנוא נפשו, שמתוקף חסינותו הפרלמנטרית יכול היה לומר דברים שלא יכול היה לכתוב בעיתון.
לטקס וראייטי, שנערך במלון "הילטון" בתל אביב, הגיע משה דיין כשהוא מלווה ברעייתו רות ובבתו יעל. מארגני הטקס הושיבו את דיין בין אורה הרצוג, אשת הנשיא חיים הרצוג, לבין היפהפייה והדוגמנית הבינלאומית ביאנקה מורנה מסיאס, ילידת ניקרגואה, שהייתה פעילה חברתית־פוליטית וכמה שנים לאחר מכן הפכה לבת זוגו של סולן האבנים המתגלגלות מיק ג'אגר. כל תשומת לבו של דיין הייתה נתונה ליפהפייה שלשמאלו. אשת הנשיא - ואמו של הנשיא הנוכחי יצחק הרצוג - עניינה אותו פחות.
אהבתי מאוד לצלם את משה דיין. היה בו משהו שהמצלמה אהבה, ולא רק בגלל הרטייה על העין. יום אחד הבחנתי בג'יפ שלו חונה על המדרכה בכניסה למלון "ירדן" בשדרות קק"ל בתל אביב (שדרות בן־גוריון כיום), וחיכיתי בסבלנות שהגנרל ייצא מהמלון. הייתה שעת ערב מאוחרת.
קיוויתי שהוא ייצא עם מישהי, כי ידעתי שהמלון שימש מקום מפגש ובילוי לאנשי ציבור ולקציני צבא בכירים, שחוץ מפגישות במסעדה של המלון והבר המעולה שלו, הם היו גם בודקים את הסדינים בחדרים. דיין יצא לבד. "פלאש". הוא נראה מופתע, אבל היה קול. היה נדמה לי שקרץ בעינו האחת, כמו אמר "אכלת אותה, יצאתי לבד".
בסוף שנות ה־60, כשעברה מערכת "העולם הזה" לרחוב קרליבך 14, הייתה עדנה לצלמי העיתון. מתחת למערכת, בטווח של כ־30 מטרים, שכנו שתי מסעדות יווניות: "אולימפיה" ו"טריאנה", שבהן התארחו שועי הארץ ורוזניה, אלופי צה"ל, ראשי ממשלה, ראשי מערכת הביטחון ומי לא.
הנה שתי דוגמאות: באחת רואים את הרמטכ"ל יצחק רבין וקצין בכיר יוצאים ממסעדת "אולימפיה" אל עבר רכבם. ובשנייה נראית חזית מסעדת "טריאנה", שמעליה שכנו משרדי המערכת, שם משוחחים איסר "הקטן" הראל והאלוף חיים בר־לב עם - כן, לא להאמין - הכתב והצלם הצעיר נתן זהבי, שמעכב אותם כדי שצלם המערכת יגאל מן עם מצלמה טלסקופית יוכל להשחיל כמה תמונות טובות שלהם. באותם ימים היו תמונות של איסר הראל מצרך נדיר, ואסור היה לפרסמן בהוראת הצנזורה.
