בסוף חודש יוני, כשבועיים אחרי שנפל דבר בישראל וקמה ממשלה שאינה בראשות בנימין נתניהו, אמר לי פוליטיקאי ותיק, מקורב מאוד למי שעד לפני שבועיים היה ראש הממשלה וכעת הפך ליו"ר האופוזיציה: "עכשיו תראי את נפתלי בנט דופק בייאוש בדלתו של ולדימיר פוטין ומגלה שהצאר הרוסי לא ממהר לחבק אותו. אולי אנשי ממשל ביידן שתו לחיים לרגל החלפת השלטון בישראל, אך אצל הרוסים זה הולך אחרת. אצל פוטין הכל אישי, היחס שלו לראש ממשלת ישראל לא עובר בירושה. גם התיאום הביטחוני לא. עוד מעט תראי איך שהמציאות מול רוסיה תתפוצץ לבנט ושות' בפרצוף".
מאז חלפו חודשיים וחצי, אבל אותו מבחן רוסי גדול בושש להגיע. האירועים הגדולים והדרמטיים שנחרתו בדברי הימים הישראליים־רוסיים קרו עד כה דווקא במשמרתו של נתניהו - החל במתקפת הטילים הישראלית בלטקיה, שהסתיימה בהפלת מטוס הסיור הרוסי, ועד לסאגת נעמה יששכר. התקרית הדיפלומטית היחידה (בינתיים) בין ישראל לרוסיה, שאיתה נאלץ להתמודד ראש הממשלה בנט, התרחשה הרחק מגבולותינו, באולימפיאדת טוקיו. ומכל מקום, ספק גדול אם נתניהו היה מסוגל לשכנע את הקרמלין ואת העם הרוסי שלינוי אשרם זכתה במדליית הזהב בצדק וביושר.
ועדיין, בכל זאת הורגשה בירושלים קרירות מסוימת מכיוון מוסקבה. הנשיא פוטין הרים טלפון לבנט רק שלושה שבועות אחרי כניסתו לתפקיד ולא לפני ששיגר מברק לנתניהו. "אני מבקש להביע את הערכתי על שיתוף הפעולה וההבנה ההדדית בינינו במשך שנים רבות", כתב. "אני מוקיר את העבודה הגדולה שהשקעת בחיזוק היחסים בין המדינות בתחומים רבים. היכולות והניסיון שלך יהיו תמיד נכס לישראל".
רשימת הנושאים בשיחת פוטין־בנט ביולי הייתה הכי קלאסית שאפשר: תודה גדולה לפוטין על תרומתה של רוסיה ליציבות באזור, מיליון דוברי רוסית שמהווים גשר בין המדינות, התנגדות נחרצת לשכתוב ההיסטוריה (ציפור נפשו של פוטין באחרונה) וסיכום להיפגש בקרוב. בקיצור, בנט בא מוכן ועשה את העבודה. למרות זאת, סימני ההתקררות החלו לצוץ פה ושם - לרוב בתקשורת בשפה הערבית - והופיעו בדמות דיווחים על "שינוי היחס הרוסי לפעילות של צה"ל בסוריה".
כמעט כל הדיווחים מסוג זה התבססו על מקורות אנונימיים. כך, למשל, "מקור דיפלומטי מוסקבאי אמין", שכיכב בכתבה שפורסמה זמן קצר אחרי שיחת הבכורה בין פוטין לבנט בעיתון הסעודי "א־שרק אל־אווסט" היוצא לאור בלונדון, טען כי "רוסיה תשנה מעתה את מדיניותה בנוגע לתקיפות ישראליות נגד מטרות צבאיות איראניות בסוריה ותקשה על הפעילות הישראלית". עוד נטען כי ההחלטה הרוסית קשורה להבנה מתוך שיחות בין רוסיה לארה"ב כי עמדותיהן של וושינגטון ושל מוסקבה דומות בנושא זה, ולכן רוסיה יכולה לפעול באגרסיביות לסיכול התקיפות. הידיעה עשתה הרבה רעש וצוטטה בכלי תקשורת ערביים ובינלאומיים.
באותו יום קיבלתי שיחה נוספת מנביא הזעם הליכודניק, שחזה לבנט כישלון מדיני חרוץ בגזרה הרוסית. "צדקתי בגדול! זה בא אפילו מוקדם ממה שציפיתי!", צהל. מיותר היה לנסות לרמוז לו שאם הוא צודק ואחרי המעבר של הבוס שלו לאופוזיציה יחסי ישראל־רוסיה אכן נפגמו, זה משהו גדול בהרבה מהנזק שנגרם ליריב פוליטי.
פגישה חמה
ואכן, השאלה החשובה יותר היא אם היחסים עם הקרמלין באמת נפגעו, אם "מקור אמין" של "א־שרק אל־אווסט" צודק ופוטין אכן התאכזב מתבוסתו של החבר ביבי ושינה כיוון. את התשובה קיבלנו בשבוע שעבר, במהלך ביקור הבזק של שר החוץ יאיר לפיד במוסקבה. לפיד טס לרוסיה ללא התרעה מוקדמת, מעכשיו לעכשיו, מיד עם צאת ראש השנה. בגלל הדחיפות, התקשורת הישראלית לא הוזמנה להצטרף וסיקרה את פגישת לפיד עם עמיתו סרגיי לברוב מרחוק.
בניגוד אלינו, הכתבים המדיניים במוסקבה ליוו את ביקורו של שר החוץ הישראלי החדש - והתרשמו מאוד. כתב מדיני בכיר, המסקר שנים את לברוב, העיד באוזניי כי מזמן לא היה עד לשיח חביב, ידידותי ונינוח כפי שהתפתח בין לברוב ללפיד. "נראה ששניהם נהנו מהשיחה", סיפר. "לברוב הוא דיפלומט אמיתי, שלא מרשה לעצמו להפגין רגשות כלפי עמיתיו, בוודאי בחלק הפומבי של הפגישה, מול המצלמות. אולם אנחנו, הכתבים הוותיקים שמכירים אותו זמן רב, יכולים להבחין די בקלות אם הוא מחבב את בן שיחו או רק מתאמץ לנהוג בנימוס המתחייב. אין ספק, בינו לבין לפיד נוצרה כימיה, וזה היה ניכר מאוד לעין המיומנת".
המקורות בפמליה הישראלית חיזקו את דברי עמיתי הרוסי. לדברי הגורמים המעורים בפרטי הפגישה, "לפיד ולברוב האריכו את שיחתם בארבע עיניים ודיברו זמן כפול מהמתוכנן על פי הלו"ז הרשמי. היה שם שיח ער ומעניין, גם הרבה בדיחות וצחוקים. אבל לפני הכל - דיאלוג רציני ומוצלח". "לברוב הוא איש חכם מאוד ואינטליגנטי מאוד, שגם מעריך חוש הומור. נראה ששר החוץ הטרי שלכם ניחן בכל התכונות האלה", סיכם אחד הגורמים הדיפלומטיים הרוסיים.
"ומה עם המקור הדיפלומטי שלכם שסיפר ל'א־שרק אל־אווסט' שיחסינו בירידה דרסטית אחרי החלפת נתניהו?", הקשיתי. המקור המוסקבאי הרים גבה והשיב: "לא כדאי לקנות כל מה שמתפרסם בעיתונות בשם גורמים אלמוניים. מדובר בפובליציסט ממוצא פלסטיני, שגר במוסקבה שנים רבות ומתפרנס מכתיבת טורי דעה. יש לו פחות ידע והרבה יותר בלבול בין הרצוי למצוי. אולם בתור דובר ערבית כשפת אם הוא מרואיין מבוקש בתקשורת הערבית, והיא מרבה להתבסס על טענותיו. זה מה שקרה גם במקרה זה. נדמה שרוב הנאמר באותה הידיעה היה תלוש מהמציאות".
והמציאות הסתכמה בתשובה שנתן לברוב לשאלת הכתב המקומי בנושא התקיפות הישראליות בסוריה. "אנחנו לא רוצים ששטחי סוריה ינוצלו לרעה נגד מדינת ישראל. כל השאלות שעולות בעניין הפעילות הישראלית הצבאית נידונות בהצלחה על בסיס יומיומי ברמת הדרג הצבאי שלנו ושל ישראל, וכך זה גם יימשך", קבע לברוב והפנה חיוך ללפיד, שחיוך גדול התפשט על פניו.
באותו ערב שוחחתי עם גורם דיפלומטי רוסי שמכיר מקרוב את דינמיקת היחסים בין פוטין למנהיגי ישראל. "פוטין בהחלט העריך את נתניהו, הייתה ביניהם כימיה ללא ספק", אמר. "פוטין העריך אותו גם בתור קצין בעברו, וגם בתור פוליטיקאי שהצליח להיאחז בשלטון במשך שנים רבות. פוטין מעריך חוכמה וכוח. עם זאת, היה משהו במנטליות של נתניהו שפוטין נרתע ממנו. אפשר להגדיר את זה כ'אמריקאיות מלוטשת'. פוטין הוא רוסי טיפוסי, שעשוי מחומר שונה מאוד".
"מי שהיה באמת קרוב מאוד ללבו, שכלפיו הוא רחש כבוד על גבול היראה, היה שמעון פרס", הוסיף הגורם הדיפלומטי. "היה באישיותו ובתדמיתו המאוחרת של פרס משהו שנראה בעיני פוטין כדמות קלאסית של זקן יהודי חכם. פרס הרשה לעצמו לבקר את פוטין ואף לנזוף בו, ופוטין קיבל זאת בהבנה. ספק אם נותר בעולם אדם שמסוגל להטיף מוסר לוולדימיר פוטין".
כך שאפשר לומר שעם פטירתו של פרס איבד הנשיא הרוסי דמות אב ויועץ חכם בישראל. לעומת זאת, עם תום עידן נתניהו הסתיים דו־שיח מוצלח בין שני ותיקי המדינאים. אולם מערכת היחסים שבין ישראל לרוסיה לא נחרבה, ולפי שעה גם לא נראה שנפגעה. לפיד ולברוב סיכמו על המפגש הראשון בין פוטין לבנט, שככל הנראה יתקיים באוקטובר. עידן חדש מתחיל. עד כמה מוצלח זה יהיה - נדע בקרוב.