מקבלי ההחלטות ב-73 הצעידו את ישראל למלחמת יום הכיפורים בעיניים פקוחות

לא הייתה שום הפתעה. בסך הכל נחפרו הרבה יותר קברים מהמתוכנן, ושישה אנשים החליטו על מלחמה בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה שהחלטותיהם יגבו מהעם והצבא מחיר כבד: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, השר בלי תיק ישראל גלילי ושר החוץ יגאל אלון.

השאלה היא כיצד שישה אנשים לוקחים על עצמם אחריות להתגלגלות למלחמה שניתן היה למנוע אותה, או לפחות להתמודד בתנאים טובים יותר. מדוע החליטה השישייה לעצור הזרמת כוחות לקווים הקדמיים בסיני וברמה, ולמנוע מכה מקדימה של חיל האוויר.

על פי יגאל אלון, המטרה האמיתית של קבינט המלחמה הייתה א"י השלמה בגבולות הנוכחיים, כולל סיני־הגדה־ירושלים־הרמה. הוא היה צרוב בצלקות ההחמצות של מלחמת השחרור, ובסיומה, על סִפה של הפסקת האש, ניסה כמפקד הפלמ"ח לבצע מהלכים לכיבוש עזה, הגדה וירושלים, אך נבלם על ידי דוד בן־גוריון.

גולדה מאיר וישראל גלילי היו חלק מדור האבות המייסדים של החזית הציונית שנאבקה על הקמת המדינה מתחילת המאה ה־20. עוד עז, עוד דונם ועוד ערבי רע מחוסל. כנציגי היישוב הוותיק הם הטמיעו באישיותם הפרטית והציבורית את מוראותיה ולקחיה של השואה.

כאנשי צבא הם חיו את דיווחי המודיעין על איומים והכנות למלחמה ברמה יומיומית, ורעיון המלחמה מנקודת מבטם היה חלק מהמאבק לשמור על הנכסים הקרקעיים של ששת הימים. זבנג וגמרנו נוסף היה עבורם פתרון גם צבאי וגם מנטלי.

כל השישה היו מוכי סנוורי ששת הימים, שטופי אופוריה והכרה כי זכינו בבונוס הטריטוריאלי בזכות עוצם ידינו, וכמובן זכותנו ההיסטורית. באותם ימים הם היו נתונים ללחץ אמריקאי ועולמי לנסיגה מהשטחים תמורת הסדר, כפי שהציע נשיא מצרים אנואר סאדאת לפני המלחמה. הלחץ הזה מוזמז ובוזבז. בהתקדר חשרת הסופה לקראת יום כיפור החליטה השישייה, על דעת עצמה, שצה"ל יחטוף את המכה הראשונה. הנחת העבודה הייתה: יתקפו - יחטפו.

הרעיון היה להניח למצרים ולסורים לפתוח במלחמה ולנצח בה חרף ה"הפתעה". הניצחון ימסמר בתודעת העולם שהערבים תוקפנים, ושיש הצדקה ביטחונית להמשך האחיזה בשטחים שנכבשו ב־67'. במקביל הם רצו לקבע בתודעה הערבית שאין להם תקווה לזכות בשטחים, ועל הדרך גם לאותת לאמריקאים ולעולם שיפסיקו ללחוץ. הרעיון באשר ליהודים היה לקבע בתודעת אזרחי ישראל ששוב הופתענו ושוב ניצחנו בזכות תעוזתם של מנהיגינו וחיילינו.

ומה אתם יודעים, התוכנית הצליחה: צה"ל הגיע לק"מ ה־101 מקהיר ו־70 ק"מ מדמשק. הבעיה של השישייה הייתה שהציבור, שעדיין התערסל באופוריית הבליץ של ששת הימים, לא הסכים לבלוע ולעכל את מספר הקורבנות ואת מראות ומוראות המלחמה. תנועת המחאה של מוטי אשכנזי החלה לצבור תאוצה פוליטית והיא חייבה מסך עשן שיכסה על ההחלטה לצאת למלחמה עם יד אחת קשורה. מרצון. הפתרון הפוליטי של השישייה (והמערכת כולה בעקבותיה, כולל התקשורת) היה לשווק את מה שאירע כ"הפתעה". למה? "בגלל האופוריה" - שהייתה אגב משותפת לכולם, ולכן הציבור קנה אותה. עד היום.

תהליך קבלת ההחלטות לפני המלחמה, שהיה אמור להיות חלק מהשיח הציבורי, לא נחשף אז. המניע הפוליטי והאידיאולוגי נבלע ברעמי התופים של דרמות וטרגדיות ובאקשן של אירועי שדה הקרב, על רקע פסקול השכול. ה"הפתעה" ששווקה על ידי הדרג הפוליטי הייתה אמורה להיות השסתום שיפרוק את המועקה.

בימים המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים מגיע אל"ם אלי זעירא לכנס קציני 269, סיירת מטכ"ל. כרמ"ח איסוף באמ"ן, היחידה היא תחת פיקודו. קרח בעורקיו, עיניו הכחולות מקרינות צינה וקולו מתכתי ואדנותי. תוך שבוע, הוא אומר לסגל הסיירת, ביניהם סג"ם צנום בשם אהוד ברוג (מאוחר יותר, ברק), תהיה מלחמה. ישתתפו בה שניים־שלושה צבאות ערב, ואנחנו נכה את כולם. תוך שבוע. הכל הביטו בו בפקפוק.

הערבים יעשו טעות נוספת, המשיך זעירא, והמפעל הציוני יתקדם צעד נוסף לקראת מימושו. בדיוק כמו ב־48' – אז טעו הערבים כאשר התקיפו אותנו, ואנחנו הרחבנו את גבולות החלוקה. ב־56' הערבים עשו טעות נוספת, ואנחנו שוב הכינו אותם וביססנו את מעמדנו באזור. עכשיו, ב־67', הם עומדים לעשות טעות נוספת, והמפעל הציוני יעשה שוב צעד קדימה, סיים זעירא. כעבור שבוע פרצה מלחמת ששת הימים.

כעבור שש שנים פרצה מלחמת יום כיפור, והערבים שוב עומדים לתקוף. עכשיו זעירא הוא ראש אמ"ן שממתין לרמטכ"לות. רק שר הביטחון דיין תומך בו. שאר המועמדים הם מאנ"ש המערך ומפא"י. אין שום דרך להיכנס לראש של משתתפי הישיבה, אך לא ניתן להימנע מהמאבק הפוליטי (הבחירות בפתח) הקרוב. תוצאות המלחמה יקבעו את גורלם האישי של כל שותפי ההחלטה.  

באותו יום שישי שלפני פרוץ הקרבות, כדי להרגיע את גולדה והחברים מפני התגלגלות ל"קטסטרופה" (ביטוי של גולדה שתהתה מה יקרה אם...), אמר דדו כי "יש לנו טיל חדש, ה'עברי' (רמז ל"יריחו", המסוגל על פי מקורות זרים לשאת ראש קרבי גרעיני - ר"א) שמאפשר להגיע למבואות דמשק (...) יש לנו אפשרות פגיעה רחבה מאוד בכל צפון סוריה (...) שם אין טילים והם אינם יכולים להגן עליהם מפני המטוסים שלנו (...)". הנוכחים מתפזרים.

גולדה וגלילי קובעים ישיבת עבודה נוספת, בפורום הזה, ביום ראשון, 7 בחודש, מיד אחרי יום כיפור. הפרוטוקול המלא של הישיבה מעלה נקודה אחת ברורה: אף אחד לא עסק בשאלה אם ניתן למנוע את המלחמה.

אורי בר יוסף, חוקר מוערך של המלחמה, כתב ברורות בספרו: "ההנהגה המדינית העדיפה את המלחמה על פני משא ומתן מדיני עם מצרים וסוריה".

מי שלמדו את לקחי מלחמת יום כיפור הן ממשלות הימין. גם אצלן החשבונות הם היסטוריים, אסטרטגיים ולאומיים. התוספת שלהן היא חשבונות אלוקיים ומשיחיים. הצהרתית, ממשלות ימין מדברות על מלחמות הכרעה בעזה, בלבנון ובגדה. במקום מפל דם של קורבנות ונהמת שכול קולקטיבית שמאיימים על הממשלה ועל האידיאולוגיה שלה, בממשלות הימין יש שגרת טפטוף של חללים. כל יום והחלל שלו. כאילו התרגלנו. למעשה ביום כיפור נוצחנו בנוקאאוט, בימינו אנחנו מנוצחים בנקודות.