אלו הסיבות שבגינן המשטרה תתקשה למגר את הפשיעה בחברה הערבית

ג׳מאל חכרוש הוא קצין בכיר שמתמודד עם אתגר חשוב. הוא עומד בראש המנהלה לשיפור שירותי המשטרה ביישובים ערביים. ניצב בדרגתו. ויש לו תשובה לשאלה למה קשה למשטרה להוריד את רף האלימות המרקיע שחקים בחברה הערבית: בגלל "שיטור יתר בחברה הערבית, שגרם לתדמית הלא רצויה של משטרת ישראל בעיני האזרח הערבי". כלומר – המשטרה אשמה. היא שיטרה יותר מדי, איבדה את אמון הרחוב הערבי, ועל כן אינה יכולה לעשות סדר.

זו אינה טענה חדשה. ועדת השופט אור, שניהלה בדיקה מקיפה של יחסי המשטרה והמגזר הערבי בעקבות אירועי אוקטובר 2000, המליצה על שיפור הקשר שוטרים־ערבים, וקבעה כי יש הכרח לשנות את דימויה של המשטרה במגזר. זה לא קרה מהר, וגם לא בקלות. תוכנית חומש לחברה הערבית מאמצע העשור הקודם הביאה להקמת המנהלת של ניצב חכרוש. היא הייתה אמורה גם להביא להקמה של יותר מעשר תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים. אבל, כפי שציין מבקר המדינה בדוח ביקורת מלפני שלוש שנים, "איתור הקרקעות והמבנים לצורך הקמת התחנות החדשות ביישובי החברה הערבית נתקל בקשיים".

"נתקל בקשיים" זו לשון מכובסת ללחץ שהופעל על עיריות ערביות לא להקצות מקום לתחנות משטרה, ועל אזרחים לא למכור שטח להקמת התחנות. ניסיון של שרים (אריה דרעי וגלעד ארדן) לתקן את החוק כדי לאפשר למדינה להקים תחנת משטרה גם כאשר הרשות המקומית מתנגדת לכך לא עלה יפה, בין השאר משום שחברי הכנסת הערבים התנגדו לו. אלה אותם חברי כנסת שמרבים להתלונן על כך שהמשטרה אינה עושה מספיק כדי לטפל באלימות במגזר.

מדוע התנגדו לחוק שיאפשר הקמת תחנות משטרה? הנה הסבר אחד, שהציע איש תכנון ערבי משפרעם: "קודם כל צריך לרכוש את האמון של הציבור הערבי ורק אז, בתהליך של שיתוף עם החברה הערבית, לפתוח תחנות. לא לכפות תהליך מלמעלה".

כלומר, מדובר במעגל קסמים שהולך בערך כך: לציבור הערבי אין אמון במשטרה; משום כך הוא אינו שש לאפשר לה לפעול נמרצות למיגור הפשיעה; משום כך המשטרה נעדרת מהשטח, והפשיעה ממשיכה לעלות; משום כך האמון של הציבור במשטרה יורד עוד יותר; משום כך המשטרה לא מתקבלת בברכה ביישובים ערביים. קשה לצאת ממעגל קסמים כזה. קשה לשכנע את הציבור לתת אמון במי שאינו יכול לבצע את תפקידו - וקשה למי שצריך לבצע את תפקידו באמת לבצע אותו כהלכה אם אין בו אמון.

לא שליהודים בישראל יש אמון רב במשטרה. באופן כללי, המשטרה היא גוף שסובל מתדמית כמעט כושלת, מה שמקרין על כלל התפקוד שלה, מאכיפת הפרות הקורונה ועד להתמודדות עם הפגנות נכים על פסי הרכבת. ובכל זאת, הציבור הערבי הוא ציבור הניכר לרעה ברמת האמון שלו במשטרה. קרוב למחצית מהיהודים אומרים שטיפול המשטרה בהם טוב או טוב מאוד, לעומת רק 35% מהערבים. הנה, אלה הנתונים המפורטים יותר: כ־16% מהערבים סבורים שהמשטרה מטפלת היטב באלימות, כ־20% אומרים כך ביחס להגנה על רכוש, כ־18% ביחס לסחר בסמים, כ־17% ביחס למלחמה במשפחות פשע, כ־24% ביחס להתמודדות עם דמי חסות. רק בדבר אחד נדמה שהמשטרה מקבלת ציון סביר: כ־45% סבורים שהיא מתפקדת היטב באכיפת חוקי התנועה.


מאחורי הסיסמאות

בימים האחרונים, לאחר אירוע ירי נוסף בחתונה בטייבה, החלו צייצני רשת רבים לעשות שימוש בסיסמה חדשה: ההאשטג "חיי ערבים נחשבים", שמהדהד את סיסמת מחאות השחורים בארה"ב. יש מי שמזהים דמיון בין שתי המחאות. שירין פלאח סעב, עיתונאית, כתבה ליד ההשאטג: "אירועי הרצח של הערבים במדינת ישראל הבלתי פוסקים אינם שונים מאירועי הרצח של שחורים בארה"ב. זו היא מדיניות המאפשרת 88 מקרי רצח מתחילת השנה שיעברו בשתיקה. אז עוד נאום על הפודיום, או ׳יחידה מיוחדת׳, אבל בפועל - שום דבר לא השתנה".

גם השר לביטחון הפנים, עמר בר־לב, עשה שימוש בהאשטג הטעון הזה. מה שמעלה את החשד שלא התעמק במשמעותו ובהקשריו. למעשה, מדובר בשר האחראי על המשטרה המשתתף בקמפיין נגד המשטרה – תופעה משונה למדי. "חיי שחורים נחשבים" היא סיסמה שמטרתה העיקרית מחאה נגד כוחות השיטור האמריקאיים הפוגעים ללא צורך ובאלימות גזענית – לדעת המפגינים – באזרחים שחורים בארה"ב. האם השר לביטחון הפנים סבור שגם בישראל המשטרה פוגעת בערבים באותו אופן? האם הסיבה העיקרית לאלימות בחברה הערבית היא גזענות של המשטרה?

שווה להתעכב על הסיסמה הזאת, דווקא בשל מה שהיא חושפת: המשטרה, גם בארה"ב וגם בישראל, היא הגוף שסופג את מטחי הביקורת. אם היא פועלת בעוצמה, לעתים קטלנית – ואין כאן חלילה הצדקה לאלימות משטרתית כאשר אינה חלק מפעולת שיטור מוצדקת – טוענים שהיא מפלה וגזענית. כאשר אינה פועלת, כדי להימנע מהביקורת ולהתרחק מקהילות שאינן מעוניינות בה – התוצאה היא עלייה דרמטית ברמת האלימות והפגיעה בחפים מפשע.

כך קרה בארה"ב, שבה אזורים שהמשטרה החליטה להוריד בהם פרופיל בעקבות מהומות שחורים וטענות לגזענות, סובלים מזינוק ברמת הפשיעה. כך קורה גם בישראל, שבה המגזר המתלונן על אפליה משטרתית, ומרחיק בשל כך פעילות משטרתית, הוא גם זה שסובל מאלימות גואה. "ליחסים בין המשטרה ובין החברה הערבית בישראל", נכתב בדוח של מכון שמואל נאמן, "מאפיינים דומים ליחסים בין משטרות רבות ברחבי העולם ובין אוכלוסיות מיעוט".

וכמובן, בארה"ב מקורו של הקושי אחד – צבע עורם של הפוגעים והנפגעים. בישראל מקורו של הקושי אחר – לאומיותם של הפוגעים והנפגעים. מהומות אוקטובר 2000, שאחריהן הוקמה ועדת אור, שימשו אילוסטרציה טובה למצב מורכב. מהומות תשפ"א, שפרצו רק לפני חודשים ספורים, הוכיחו שמה שהיה לא לגמרי נגמר. קבוצות של פורעים ערבים יכולות להצית גל של אלימות המקשה מאוד על היחסים, משום שהוא מחזק את הצורך של המשטרה בשימוש ב"פרקטיקות מעין־צבאיות" נגד אוכלוסייה אזרחית.

או כמו שניסחו זאת מחבריו של מסמך שהזכרנו: המתח בין שיטור חסר בחברה הערבית לבין שיטור יתר "מקורו בדרך שבה תופסת המשטרה את אזרחי ישראל הערבים בשני מישורים: המישור האזרחי, שבמסגרתו היא אמורה לספק להם שירותי שיטור יעילים, והמישור הביטחוני, אשר במסגרתו היא רואה בהם (או בחלקם) איום פוטנציאלי על המשטר ועל הסדר הציבורי".

הערבים דורשים שהמשטרה תחדל להתייחס אליהם כך. או, כמו שניסח זאת חבר הכנסת אחמד טיבי, "לנהוג באזרחים הערבים כאילו מדובר באויבים". אבל למשטרה יש קושי מסוים לעשות זאת, לנוכח המציאות בשטח. רוב הערבים הם אזרחים שומרי חוק ומתעבי אלימות. ומצד שני, באביב שעבר, אלפי ערבים יצאו לפרוע בשכניהם וברכושם, עד כדי סיכון ונטילת חיים.


מתח גבוה

מעבר לשאלת הצבע והלאום, בשני המקרים, בארה"ב ובישראל, הנתונים לא מקילים על טענותיהן של הקהילות הקובלות על הפקרת חיים. לשוטרים יש סיבה לחשוד יותר באזרחים שחורים בארה"ב, כי מעורבותם של שחורים באירועי אלימות ופשיעה גבוהה בהרבה מזו של לבנים. לשוטרים יש סיבה לחשוד יותר באזרחים ערבים בישראל, כי מעורבותם של ערבים באירועי אלימות ופשיעה גבוהה בהרבה מזו של יהודים.

במילים אחרות: השוטר העומד מול אזרח ערבי הוא בהכרח שוטר מתוח יותר, דרוך יותר, מהשוטר העומד מול אזרח יהודי. השוטר יודע את מה שיודעים כל מי שטרחו לעיין בדוחות על רמת האלימות במגזרים השונים.

הנה, כך כתוב בדוח של ועדת המנכ"לים שבדקה את המצב: "בשנת 2019 התרחשו 91 מקרי רצח בחברה הערבית, עלייה של כ־50% במקרי הרצח בתוך כחמש שנים. בהשוואה לחברה היהודית, שבה התרחשו 47 מקרי רצח בשנת 2019, וביחס לגודל האוכלוסייה, שיעור מקרי הרצח גבוה פי יותר מ־7...".

פי יותר משבעה! השוטר העומד מול פושע, או חשוד, יודע שאם מדובר בערבי, הסיכוי שיהיה קטלני גבוה פי יותר משבעה. בהתאם, הוא מתוח פי שבעה. בהתאם, הסיכוי שיעשה טעות, או יפעל בכוח רב, גדול פי שבעה. ואם לא פי שבעה, אז פי שניים, או ארבעה. כמו שכבר אמרנו, מעגל קסמים. קשה להיחלץ ממנו.

קשה במיוחד, משום שבעיה מרכזית שיש להתמקד בה היא של איסוף נשק לא חוקי. "צריך להיכנס ולרדוף אחרי אותם אנשים שמחזיקים נשק בלתי חוקי", אמר השופט סלים ג׳ובראן. וכמעט באותה נשימה אמר: "כמעט אף שוטר לא מועמד לדין על אלימות נגד אזרחים ערבים". עכשיו דמיינו את משימתה של המשטרה. איש אינו יודע כמובן את ההיקף המדויק של החזקת נשק ואמצעי לחימה אחרים בחברה הערבית, "אולם ההערכות מדברות על עשרות ומאות אלפים של כלי נשק לא חוקיים – רובים, אקדחים, רימונים, זיקוקים ועוד". נתוני תיקי הירי במשטרת ישראל (2014 עד 2016) מלמדים כי ב־95% מהמקרים נחקר חשוד ערבי. 95 מכל 100 מקרים.

מבצע לאיסוף נשק בלתי חוקי, שאפשר לתושבים למסור נשק ללא הפללה או רישום, הסתיים בכישלון מוחץ. כמעט אף אחד לא בא. כמעט אף אחד לא מסר שום דבר. היו שאמרו: הם לא מאמינים למשטרה שלא תרשום ולא תפליל. אבל סביר יותר להניח שמי שמחזיק נשק לא חוקי פשוט מעדיף שיישאר אצלו. תשעה מכל עשרה ערבים מסכימים או נוטים להסכים לטענה כי בישראל ניתן להשיג בקלות נשק חם, לעומת שלושה מכל עשרה בחברה היהודית. 93% מהערבים אמרו ש"בשנים האחרונות גובר השימוש בנשק חם באזור מגוריהם". שני שלישים מהערבים סבורים ש"נוכחות מעטה של שוטרים" היא "גורם המשפיע על השימוש האלים בנשק".

אז נגיד שיבואו השוטרים. נגיד שייכנסו למתחם שבו יש נשק לא חוקי כדי לקחת אותו בכוח. כלומר, ייכנסו לעימות עם פושעים חמושים. זו סיטואציה מסוכנת, נפיצה, שעלולה להידרדר לאלימות קטלנית. ונניח שירגישו מאוימים, ונניח שתיפתח אש. מה יאמר השופט? מה יאמר חבר הכנסת? האם יגבו את השוטר היורה, או יתבעו להעמיד אותו לדין? כל עוד אין לזה תשובה ברורה. וכל עוד התשובה הברורה אינה גיבוי למשטרה, מעגל הקסמים יתגלגל. השוטרים יעדיפו להימנע מעימות, לוותר על החיפוש, להעלים עין. האזרחים ימשיכו להתלונן על המשטרה שאינה עושה מספיק. הפושעים ימשיכו לירות.


סטיית תקן

1. מצביעים המשתייכים למגזר הציוני־דתי לא תמכו בהקמת ממשלת בנט־לפיד ועכשיו תומכים בה עוד פחות. זו מסקנת הסקר של מכון מסקר. מסקנה סבירה, שחסר בה נתון חיוני אחד: כמה מצביעים שייכים למגזר הדתי־לאומי על פי מכון מסקר. התשובה היא: אותם 11% שמכנים את עצמם "דתי" בסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כלומר, כאשר ערוץ 7 מכריז בדרמטיות על "רוב מוחץ" של דתיים שמתנגדים לממשלה, מדובר (במקרה של "התנגדות חד־משמעית" בקרב חברי וחברות המגזר) על 30% מתוך 11%, שהם כ־3% מהציבור. מוחץ – אבל קטן.

2. ומעניין לראות שגם מצביעי המגזר הדתי־לאומי סבורים, בסך הכל, ורק עם נטייה קטנה לתחושת קיפוח, שהממשלה נשלטת במידה שווה על ידי ימין ושמאל, דתיים וחילונים. קרוב ל־40% קובעים ששני הצדדים שולטים בממשלה "אותו הדבר".

השבוע עשינו שימוש בנתונים ובציטוטים מתוך דוחות של מכון שמואל נאמן, ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, יוזמות אברהם, המכון לאסטרטגיה ציונית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, דוחות מבקר המדינה, אתר המדד, מכון מסקר, גאלופ, פיו. כן השתמשנו בציטוטים מ"גלובס" ומכאן חדשות.