נמנמתי על הספה במטולה כאשר אזרח לבנוני עבר את הגבול לנחל עיון. אומנם יום כיפור, אבל תושב המושבה זיהה אותו בתוואי והזעיק את הרבש"צ. כשזה הגיע בתוך דקות ספורות, הוא ירה באוויר וריתק את הלבנוני, שעצר במקומו, אבל השליך תיק. כוח של צה"ל הגיע לאחר מכן, כולל חבלן עם רובוט שנטרל את התיק.

הלבנוני הסביר שנקלע לסכסוך משפחתי ביישובו, ושהפחד הניע אותו לחצות את הגדר. כמה שעות אחרי כיפור, בתום חקירתו, הוא הוחזר ללבנון. תושבי מטולה רגילים לשגרה הזו. הפעם גם גיאצ'ו הצדיק, שנלקח לזירה בידי חברים שלי, חזר מאושר מהאירוע ודיווח לי: "אבא, תפסנו מחבל. וגם צילמו אותי לטלוויזיה של לבנון, והיום יראו אותי". כן, צוות טלוויזיה של חיזבאללה תיעד את האירוע מהצד הלבנוני. גיאצ'ו ישב ברכב השליטה של הרבש"צ, נפעם מהמצלמות ומהמסכים ששיקפו את הזירה.

לפי ההודעה של דו"צ, שפורסמה בצאת יום כיפור, תצפיתניות זיהו את החדירה, וכוח מיומן השתלט על הלבנוני. זה כמובן לא קרה במציאות - אלמלא התושב הערני, הלבנוני היה מגיע בנחת לתחומי המושבה. זה קורה מדי פעם, רק שאנחנו במרכז לא יודעים על זה. לדיווחים של דו"צ חובה להתייחס בספקנות.

בשבוע שבין ראש השנה ליום כיפור הייתה התרעה בגדר. לפי הדיווחים, כיתת הכוננות במושבה הוזעקה למקום. עם קבלת המידע טלפנתי לחברים שלי שגרים שם, כדי לברר אם הם עברו לגור בממ"ד. הם ביקשו ממני שאפסיק להציק להם בשמועות, כי כלום לא קורה. אגב, זה היה יכול להיות עוד סיפור של חזל"ש, אלמלא מחצית מחברי כיתת הכוננות שהתה באותו זמן בחתונה של חבר ביער חדרה, ונהנתה מתבשילים של השף מושיק רוט.

המטולאים הוותיקים מסתלבטים על המציאות הביטחונית אבל דוד אזולאי, ראש המועצה שהוא סא"ל במיל', דווקא מודאג. מאוד מודאג. הוא משגר מכתבים בהולים לכל ראשי כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה באזור, ולא מפסיק להתריע מפני אסון שעלול להתרחש, כולל דרישה למיגון באמצעות קירות בטון. כל מכתביו התקבלו אצל הנמענים, רק פתרון יעיל למציאות טרם התקבל.

אירוע פח"ע אחד במושבה, שרבים מתושביה מתפרנסים מתיירות צימרים, מקצתם ממלונות, יחסל את תיירות הפנים באזור. השאננות תמיד הייתה סוג של מחלה ממארת במדינ'ע שלנו. כוחות הביטחון באזור מתנהלים כמו משטרה בגוש דן, או בגושי התיישבות אחרים במרכז הארץ – הם מגיעים תמיד במרכבות וצלצולים – אחרי האירוע. על מניעה וסיכול כל אפשרות לחדירת מחבלים אף אחד לא נותן את הדעת.

# # #

מטולה היא יישוב עם איכות חיים מדהימה, אם מוציאים מהמשוואה את החשש מאירוע ביטחוני. הדרישה למגורים במקום עולה על ההיצע. אין באצבע הגליל ו/או בגליל העליון בכלל יותר מדי אפשרויות לתעסוקה. אבל אלו שמעתיקים את מגוריהם לאזור מוכנים לבלות שעות בדרכים למקום עבודתם, רק כדי לגור במושבה.

ותיקי היישוב מתפרנסים מחקלאות. הכוונה למשפחות שהקימו את מטולה לפני 125 שנה, כיום הדור הרביעי מעבד את הקרקע. יש במושבה מוזיאון, לא נכנסתי, אבל ראיתי. בעוד 20־15 שנה הוא יהיה אולי מוזיאון החקלאות של ישראל, כי התחום הזה, שעליו נבנתה המדינ'ע ועליו הייתה תפארתה בשנותיה הראשונות, מצוי בהליכי גסיסה. אין יותר מדי חקלאים בישראל, רק כמה אלפים בודדים. השלטונות מעדיפים לייבא, מתירים לקרטלים להשיג סחורה מכל מקום אפשרי על הגלובוס (כולל רצועת עזה) על חשבון התוצרת המקומית, רק כדי להעשיר את רשתות השיווק הגדולות ולהתעלל בחקלאים המקומיים.

אמצעי ההתעללות מגוונים. לדוגמה, תפוחי עץ. באצבע הגליל מגדלים גם תפוחים, כיום זה כבר לא רווחי, אבל עדיין. רשתות השיווק משלמות לפי הזן, האיכות והגודל של הפרי. הגודל נקבע לפי ההיקף של התפוח, משישה עד שבעה סנטימטרים וחצי לתפוח.

החקלאים מקפידים לארוז את הסחורה, לפי הגודל כמובן, ושולחים חשבוניות בהתאם. אבל משלמים להם לפי התפוח הקטן יותר, ולפיכך הקל יותר. ההבדל הוא אלפי שקלים בכל משלוח, וזה מה שיש. בלתי אפשרי לריב עם הקרטליסטים של רשתות השיווק. את הפער במחיר בין החקלאי המגדל לבין המחיר בקופות משלמים אנחנו, הציבור. הממוצע הוא 400%. כי פראיירים לא מתים, רק מתחלפים.

אבל הסיפור הגדול יותר, הקרקס למעשה, הוא הכשרות. הרבנות מעסיקה מערך כשרות בהיקף של מיליארדים. כל מטר רבוע במטעים נבדק בקפידה, אם משלוח הגיע מבית האריזה למרלו"ג במרכז במוצאי שבת, מוקדם מדי לטענת משגיח הכשרות, הוא נפסל. לא משנה המציאות שלפיה נהג המשאית הוא גוי, דרוזי, שיש לו היתר לנהוג בשבת. האדמה הרי קדושה, לפיכך גם הפרי שהיא מניבה.

חקלאים אינם עובדים בשבת, הפעולה היחידה שמותרת היא השקיה, שמפוקחת באמצעות מחשב. רק אם יש תקלה, יורד הפועל התאילנדי לשטח, כדי לברר מה קרה. ליהודי אסור.

אבל בייבוא תוצרת חקלאית מחו"ל הכל מותר. אף אחד בעולם לא מפקח על תוצרת מטורקיה למשל. ההשקיה יכולה להיות ממי ביוב עומדים, אבל זה בסדר ליידעל'ך שלנו, שלא יודעים מה הם קונים. על הקפדה בריסוס נגד מזיקים אין על מה לדבר, הכי חשוב שיהיה זול לקניין של רשתות השיווק, ויקר ללקוח. אין כשרות ואין כלום. מי משגיח הכשרות שבודק את העגבניות בעזה? המתפ"ש? מי אוכף בטורקיה, מרוקו ועוד מדינות את הלכת שנת שמיטה? ש"ס? אגודת ישראל? את מי מרמים כאן בדיוק, ומדוע ממשיכים עם ההונאה הזו? כי דת זו תעשייה שמתבטאת בכשני מיליארד שקל בשנה, והיא פורחת אצלנו.

# # #

האמת שההדתה פורחת גם במטולה. יותר מדי טיפוסים עם התחפושת של נוער הגבעות מסתובבים במושבה. לאחרונה גם נרכש בית פרטי ביישוב, שהתושבים מכנים אותו "הכת", שמאכלס את כל הטיפוסים האלה, גם באוהלים שפזורים בחצר הבית. לא ניתן למנוע את התופעה, ואולי גם לא רוצים.

במושבה, שאוכלוסייתה מונה כ־1,800 תושבים, פועל בית כנסת ברחוב הראשי, רחוב הראשונים, שמשרת את כל האוכלוסייה במקום. ביום כיפור נצפו שם עשרות מתפללים. חלקם, גם חילונים בהגדרה ובהוויה, צעדו ברגל קילומטרים כדי להיות בכל נדרי ובתפילת יזכור. לא מעט תושבים יצרו מקומות תפילה במעיין אכזב שסמוך לבתיהם.

בהר צפייה, שכונה חדשה יחסית, רוצים חלק מהתושבים לבנות בית כנסת ספרדי. צחקתי עליהם שהם בדרך הנכונה למציאות שקיימת במושבה יבנאל הסמוכה לכנרת, שנכבשה בידי חרדים. או־טו־טו אסור יהיה לנשים להסתובב בלבוש שמוגדר כלא צנוע. מגיפת ההדתה מתפשטת מהר, לא פחות מהקורונה, הזהרתי, אבל הם אמרו שאני אידיוט, כי לכולם מגיע בית כנסת עם מנהגי תפילה שהם אוהבים, אז הסכמתי איתם מיד. רק שאלתי אם בעוד חמש שנים הרחוב הראשי ייראה כמו טבריה, ולש"ס יהיו שלושה נציגים במועצה המקומית, שבה שבעה חברים. ובקצב הזה, בעוד שמונה שנים יהיה להם רוב מוחלט במועצה. נרשמה שתיקה.

אחד הקטעים החזקים במלחמת הדת הוא הרב העירוני. היה למטולה רב עשרות שנים, הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים. עכשיו יש מועצה דתית, שלפי סיכום עם משרד הפנים של אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, המועצה המקומית שמנהלת את החיים בעיר, משתתפת ב־40% מתקציבה. זה כולל כמובן מחצית משכרו של הרב, שכאמור הלך לעולמו. סך כל התקצוב הוא כמיליון שקל. 85% מהסכום מוקצה לשכר העובדים השונים, מיו"ר דרומה. כך מעסיקים בלנית במקווה הציבורי, היא עובדת 3־2 שעות ביום, כי מטולה עוד לא בני ברק, היא רק בדרך להיות. "יש לנו שמונה טובלות בממוצע בחודש", מסבירים לי, כאילו מדובר בעגלות מבכירות, שמצפים שימליטו, כדי שיניבו חלב.


זה טיפ'לה הקציף אותי, אבל השתיקו אותי מהר, גם הסבירו שיש מקווה פרטי. הוא חדיש יותר, ושם טובלות רוב הדתיות. לגברים אין עדיין מקווה, נחכה קצת. יש גנן בבית העלמין המקומי. "מה הוא עושה כל היום?", שאלתי. "הוא מסתובב, רואה שהכל בסדר, גוזר פה, גוזם שם. הוא גם חופר קברים, כאשר מישהו מתפגר". בשנה הכי גרועה מבין השנים האחרונות התפגרו 11 אנשים ביישוב. את הלוויות מנהל רב שעולה מקריית שמונה, מרחק נסיעה של תשעה קילומטרים, עשר דקות בזחילה.

שאלתי: אם יש שירותי דת בקריית שמונה, מדוע צריך לממן מועצה דתית, כולל 50% משכר הרב שמת, כאשר העיר הגדולה והסמוכה יכולה לספק אותם. "ככה זה, קוף, אל תתערב, זה מה שיש. אם לא ניתן 400 אלף שקל מתקציב המועצה, יעצרו לנו את כל ההקצבות של המדינה".
בסדר. אני הייתי מציב בולדרים לפני צומת תל חי אם היו מפעילים עליי חאווה כזו, אבל המטולאים סתגלנים. במציאות הזו אין להם מימון למשטח פרקט באולם הספורט הרב־תכליתי החדש שנבנה שם. עלות מינימלית של פרקט היא 300 אלף שקל, אבל יש גם עלות אחזקה כדי לשמור עליו מבלאי מוקדם. על פרקט מקצועי לא ניתן לשים כיסאות ושולחנות, כי לבית הספר יש אירוע, למשל.

בגובה של מעל 500 מטר מעל פני הים, מטולה היא אתר אופטימלי למחנות אימונים לקבוצות מקצועניות בארץ, במקצועות: כדורסל, כדוריד, כדורעף וגם טניס, אם מתקינים את השטיח הנדרש. ישנם במקום כל התנאים הנדרשים לאימונים, טורנירי הכנה (מתוכנן יציע עם 300 מושבים) ושלל אטרקציות.

אז עכשיו מחפשים חסות מסחרית לריצוף הפרקט. הבטחתי לסייע, רק הזהרתי שבלתי אפשרי להסב את האולם למקום תפילה, או אירועי תרבות. הג'מעה התקצפה עליי. "למה ביד אליהו מותר? למה לנו אסור?".

הסברתי בסבלנות שההיכל ביד אליהו מנוהל בידי חברה עירונית, שמעוניינת באירוע כל יום, ויש בה מספיק ציוד ואנשי מקצוע להסיר ולהרכיב את הפרקט כאשר מקימים במות למופע של החברים של נטאשה או התוועדות של ש"ס ואגודת ישראל, עם 14 אלף חסידים. הם לא השתכנעו ממש, אבל הם באמת זקוקים לפרקט כדי להפעיל קבוצות ילדים במשחקי הכדור, וכמובן לארח קבוצות מקצועניות.

במציאות של קורונה, בשנים הקרובות לפחות, מטולה טובה להכנות של קבוצות הספורט המקצועני בארץ, טובה לפחות כמו כל אתר באירופה. כל מה שצריך יש שם, כולל שקט מוחלט שמופר רק בגלל רחפנים שמפעילים כוחות הביטחון. המצב מחייב התערבות של משרד הספורט (שהשקיע בהקמת האולם, באמצעות קרן המתקנים) כדי להכשיר את המתקן במהירות האפשרית. אין בישראל יותר מדי מקומות מתאימים. אנחנו לא אירופה אלא חינדק במזה"ת, אף שאנחנו בטוחים שכל העולם מרוכז רק בנו.

# # #

סיימתי שם ארבעה ימים של סבבה, בלי טלפונים ועם הרבה שקט בראש. חשתי געגוע לישראל, שמרוחקת רק 190 ק"מ, שעתיים וקצת אם אין פקקים. התעדכנתי מהר באירועים, ושמחתי שהדמוקרטים בקונגרס האמריקאי נתנו לנו ברקס בסוגיית מימון כיפת ברזל.

73 שנים חלפו מתקומתנו, וההמנון הלאומי הוא עדיין שנור, וכמה שיותר. אמריקע נתונה במשבר כלכלי, אבל זה לא מונע מאיתנו לבקש נדבות כדי להיות מוכנים למלחמה הבאה עם חמאס, רק שנקרא לה כמובן מבצע, כי אז לא משלמים פיצויים לתושבים על אובדן הכנסות. למי ששכח, יאיר'קה בתקופת כהונתו כשר האוצר בצוק איתן ייסד את המסורת הזו. העייסק שלו באגם הדרעק אף פעם לא סובל ולא סבל מהפסדים, אז הוא לא הרגיש את זה בכיס.

אם באמת נוצרה מצוקה חמורה בקופה הציבורית, כפי שטוען השלטון – ואסור להאמין לג'מעה הזו למילה אחת – שיפנו לקניפ'ל שבונה נגיד בנק ישראל. הוא כבר קנה יותר מ־200 מיליארד דולר בשנים האחרונות. מיליארד אחד פחות - שום תושב לא יחוש בחסרונו בקופה, נשבע לכם. אבל להתחנן לנשיא ביידן, או כל נשיא אחר, לכמה לירות דמי כיס, זה באמת מעליב. כבוד לאומי כבר מזמן אין כאן, אבל ההתרפסות הזו של ראשי הממשלה שלנו באמת דוחה מרוב גועל. הלו, אנחנו חולבים מהאמריקאים 3.5 מיליארד דולר בשנה, לפני כל ההתרפסויות. מה זה זה?

הגיע חג ראשון של סוכות. תשרי זה באמת חודש מיותר בשנה. כמה חגים, הבנאדם מקיץ, לא יודע איזה יום היום. עובדים, לא עובדים. מסביב בני ישראל מתגודדים בארץ ובחו"ל, מייבאים את הנגיף, עוד מעט קט יבוא וריאנט חדש. נשארו לי ארבעה חודשים לחיסון הרביעי, טרם החלמתי מהתופעות של החיסון השלישי. ומסביב נדבקים גם מחוסנים בשלישי, נתון שלא משפר את מצב רוחי. ההתנגדות של סרבני החיסון מטריפה אותי, אבל אין לי שום אמצעי להתמודד איתה. זו עוד תעשייה שצצה כאן ב־18 החודשים האחרונים.

הקשבתי לראיון רדיופוני עם רופאה מרדימה באיכילוב, היא ציינה כי 50% מהמונשמים שמחוברים לאקמו גומרים בשקית עם ריצ'רץ'. וגם אלה ששרדו את ההנשמה מתמודדים עם סימפטומים כל חייהם. בארץ מתפגרים מתנגדי חיסון, אבל כל הטרפת זועקת: "זו סתם שפעת. כמה מתים בכל חורף כאן משפעת?".

אין לנו סיכוי כאן, בעם הזה, "ב-א-ו-כ-ל-ו-ז-י-י-ה" הזו. יותר מדי מאותגרים שכלית, דתית, אמונתית ודווקאית. חבל, כי באמת יכולנו לנצח, אם 85% מהבגירים היו מחוסנים. ה־FDA מעניין אותי כמו נפיחה, אולי פחות, כל עוד אין אופציה אחרת זולת חיסון. אני לא אפידמיולוג, אני בקושי רב מתמצא בתחומים שאני עוסק בהם. לכן, מחמת כסילותי, איני מבין את סרבני החיסון, שגם הם לא מבינים באפידמיולוגיה, אבל נתלים בכותרות וחצאי משפטים שאיזה מומחוי אמריקאי מבולבל אמר.

# # #

ביום שלישי נהרג בנהריה שוטר מתנדב במילוי תפקידו. עמיתו לצוות, שוטר בקבע, נפצע ומאושפז. אין לי את המידע וגם לא את הידע לקבוע אם הקבלן נאסים סוח' רצח ופצע בכוונה תחילה, או שהטרגדיה הנוראה היא תוצאה של אירוע שיצא משליטה. אני מחכה לפינגווינים ולחוקרים שיגבשו כתב אישום.

אבל באמת שהזדעזעתי מהתגובות ברשתות בבוקר שבו קרתה הטרגדיה באתר הבנייה. במידע הראשוני לא הייתה ידועה דתם של שני השוטרים שנפגעו, רק דווח שהרכב הפוגע אותר בעראבה. מיד החל שטף של פייק ניוז, שלפיו זה אירוע לאומני. קריאות להכניס את כל הערבים בארץ לסגר, וכמובן להרוג את העראבר שפגע ביידעלך במדים. שעה אחרי, כאשר היה ברור שהקורבנות, השוטר שמת מפצעיו והשוטר הפצוע, הם דרוזים, שככה האש במדיה. הם גם ערבים, השוטרים, שיסתדרו ביניהם. יש להם מסורת של נקמת דם, לא?

הרי עד לאותו אירוע נספרו 88 גופות של ערבים בחברה הערבית, אז אם הקורבנות אינם יידעלך, אז זה גם לא פשע לאומני של מחבל/ים.
הלאומנות, הקריאות של דיירי אגם הדרעק, שמזלזלות בדם של מי שאינו יהודי, יתנקמו בנו בעתיד הקרוב. גם החברה הדרוזית כואבת את חוק הלאום, שמפלה אותם לדרגת אזרחים סוג ז', קצת יותר מבני העדה האתיופית. כי אצל הדרוזים לא ניתן לזהות במבט ראשוני, הרי אין הבדל בצבע העור. בתשפ"ב, הגזענות והאלימות הפאשיסטית כלפי מי שאינו יהודי עומדות בפני שינוי מצב למגיפה.

הבעיה היא שטרם נמצא חיסון למגיפה הזו. ההיסטוריה של העם היהודי היא ההוכחה החותכת למציאות הזו, אבל אנחנו לא לומדים כלום.
רוב היהודים כאן משוכנעים שצום כיפור מנקה את כל החטאים. זה ממש לא נכון. עובדה.