לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בקהיר ג'יהאן סאדאת. מאז נרצח בעלה נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת בידי חיילי צבאו, לפני 40 שנה, חדלה ג'יהאן לתפוס תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של מצרים. אבל הנשיא המכהן לא ויתר.
הוא החליט להובילה למנוחה באופן הקרוב ביותר להלוויית בעלה. טקס צבאי מלא, עם מטחי ירי ומרכבה צבאית. ג'יהאן לא נטמנה בבית קברות ככל האדם. היא נקברה ליד בעלה, בקבר שהוקם אחרי הירצחו כמאתיים מטר בקו ישר מזירת הפשע.
לשכתו של עבד א־פתאח א־סיסי פרסמה הספד מרשים בעקבות לכתה, והודיעה כי בכוונתה להנציחה בקריאת אוטוסטרדה על שמה במרכז קהיר. הנשיא עצמו הגיע להלוויה, ומיד עם רדתו מרכב השרד ניגש לילדיהם של ג'יהאן ואנואר לנחמם. שפת גופו שידרה חיבה יתרה.
בעבר סיפר סיסי כי בצעירותו בא אליו סאדאת בחלום וניבא כי יום אחד יהיה נשיא מצרים.
סאדאת אכן היה עבור סיסי מקור השראה. גם הוא, סאדאת, לא פחד להתעמת עם מתנגדים מבית. סאדאת היה חדשן ובונה, כמו סיסי, ופתח את כלכלת ארצו למערב. שניהם תומכים נלהבים בשלום עם ישראל; ואף שהדבר אינו ניכר לעת עתה, באישיותו של סיסי, כמו סאדאת בשעתו, קיים יסוד ליברליסטי.
בתנאים מסוימים שלא יאיימו על היציבות, הוא יהיה מוכן לפתוח את השיח הפומבי לדעות בלתי מקובלות או מנוגדות לשלו. את חוסני מובארק סיסי מעריך הרבה פחות, אף שמובארק מינה אותו למפקד המודיעין הצבאי. אומנם גם הוא הוכיח אומץ (כמפקד חיל האוויר במלחמת אוקטובר, היא מלחמת יום הכיפורים) אבל מובארק, במיוחד בעשור האחרון לשלטונו, היה חמוץ ומרוחק והרבה לעשות לביתו ולחבריו, לעתים על חשבון המדינה. סאדאת, בניגוד אליו, היה ונותר פלאח פשוט מהדלתא של הנילוס. במובן הטוב של המילה.
רצח בשידור חי
ההתנקשות בחיי סאדאת היא אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי. אף שקרתה הרחק מכאן, ואף שלא השפיעה ישירות עלינו הישראלים. הייתי כמעט בן 14, ואני זוכר היטב את התיעוד הדרמטי מזירת הרצח, את המתח הרב בשעות שאחר כך ואת ההכרזה על מותו. נמלאתי סקרנות עצומה, ילדותית, להבין מדוע ישתוקק קצין מצרי להרוג את מנהיגו אחרי שהביא שלום.
כמובן שזכרתי את מסעו פורץ הדרך לישראל ארבע שנים קודם. בביקורי הראשון בקהיר, 16 שנים אחרי, היה זה טבעי שאלך לבמה. וגם בביקור השני. וגם בשלישי. וגם בזה האחרון. הבמה עמדה שם תמיד, שותקת ורועמת כמו שהייתה ביום המעשה. בין לבין פקדתי את ביתו הפרטי בכפר, ביקשתי לפגוש חברים, קרובי משפחה, קראתי את האוטוביוגרפיה שלו, את זו של ג'יהאן, ואת עיתוני התקופה אצלנו ואצלם. רציתי לדעת עליו הכל.
40 שנה אחרי, איני בטוח שאני באמת יודע משהו על הסיפור הזה. הסתלקותו החטופה נותרה חידה, אף שתיק הרצח פתור והרוצחים באו על עונשם. ככל שהתבגרתי, הבנתי מה רבה הייתה הצלחתם. קצין זוטר ושלושה חיילים הסתערו על הבמה באומץ לב פסיכוטי והטו את מהלך ההיסטוריה. כמו שרצח רבין שינה את מסלול השלום בין ישראל לפלסטינים, כך גם רצח סאדאת פגע ביחסים החמים בין קהיר לירושלים.
הוא סלל את הדרך למינוי הסגן חוסני מובארק, שרוקן מתוכן את הכוונות לשלום חם. כן חשף את פרצופם של כמה מנהיגים ערבים, שלימים גיששו את הדרך אל ישראל, אבל בזמן אמת עלזו למראה ארונו. הרי סאדאת, בבואו לירושלים ב־1977, לא חשש מפני הישראלים כלל. הוא ובני משפחתו פחדו כי יד פלסטינית תשיגנו.
סאדאת נרצח בידי חוליה בת ארבעה מתנקשים בפיקודו של ח'אלד איסלאמבולי, רב־סרן בחיל התותחנים. הארבעה הודרכו אידיאולוגית בידי חבר חמישי, עַבּוד אל־זוּמֻר, קולונל לשעבר במודיעין המצרי שפרש והצטרף לג'יהאד המצרי. בסך הכל, זו הייתה התארגנות קטנה. כמה ימים לפני המצעד שלח איסלאמבולי שניים מחייליו לחופשה, וביקש ממפקדיו לזמן חיילי מילואים הכפופים לו.
האישור ניתן, ואיסלאמבולי גייס מיד את שני חבריו הנותרים. כך הבטיח שכל הארבעה יהיו יחד על המשוריין. למזלם, הגיע הרכב שעליו נסעו אל מול במת הכבוד בדיוק בזמן שבו התרחש מטס של חיל האוויר. עיני כולם היו נשואות מעלה, וכך הרוויחו הארבעה עוד כמה שניות של הפתעה.
זה היה רצח פוליטי בשידור חי. תמונתו של איסלאמבולי ניצב על סף הבמה, מותח את ידו האחת לאחור, ובשנייה יורה צרורות לעבר סאדאת, היא אחד מצילומי העיתונות החזקים במאה ה־20.
אבל התיעוד הטוב, המהימן, לא שודר מעולם. הוא מצוי בידי המודיעין המצרי וחושף את הדרמה כולה מרגע הניתור של הרוצחים על הקרקע, המהומה, ועד שנתפסו שלושה מהם בזירה, עם רובים מרוקנים מתחמושת. הרביעי, חוסיין עבאס, ברח ונלכד לאחר שלושה ימים בבית אחותו. אחד המאבטחים לא שלט בעצביו, וירה באיסלאמבולי שלושה כדורים בבטנו. היה זה עונשו הפעוט. הוא הוצא להורג בתלייה ביחד עם שלושת חבריו כחצי שנה אחר כך.
השעות האחרונות
בערב שלפני המצעד הוזמן צלם לבית השרד של סאדאת וצילם אותו במחיצת נכדתו בת השנתיים יסמין, בתו של בנו גמאל, בגינת הבית. כמה שעות אחר כך הוא הלך לישון. השכם בבוקר העירה אותו ג'יהאן, ובידה חבילת העיתונים. דקות אחר כך הביאה למיטתו גם את יסמין. כדרכה, ניסתה הקטנה למשוך בשפמו. סבה פרץ בצחוק.
כשקם להתגלח, הלכה אחריו לאמבטיה. הוא עטה על פניו קצף. יסמין ניסתה לנשקו, ושוב יצא מפיו פרץ של צחוק. אחרי שסיים להתגלח, פנה סאדאת ללבוש את מדיו והתכונן לצאת למצעד. הוא לקח את כובעו, נטל את השרביט המגונדר, ורגע לפני שיצא, צעק לג'יהאן מפתח הדלת כי בבואה לא תשכח לקחת את נכדם שריף, שהיה אז בן 5. ג'יהאן הלבישה את הנכד, ואז צעקו לה שלוש הנכדות האחרות כי ברצותן לבוא אף הן.
מדוע לא, אמרה בלבה, הרי זהו יום חג. לכל היותר תוכל האומנת להשיבן הביתה אם יאבדו את שלוות רוחן. כך יצאו שישה לדרך אל במת הכבוד. הסבתא ג'יהאן, ארבעת נכדיה הקטנים והמטפלת. כולם ישבו על הבמה כמה מטרים מסבם. בחלוף שעתיים מתחילת המצעד, נוקב גופו בכדורים.
"עד סוף ימיי", כתבה ג'יהאן בזיכרונותיה, "אשמע את הדי הירי האוטומטי ואראה את דמו של אנואר שפוך על כיסאות העץ הפזורים על במת המפגן, ואבכה בהיזכרי בנכדיי הזועקים באימה. חמש שנים תמימות היו דרושות להם, לנכדיי, עד שעלה בידם לשוב ולישון את שנתם בלי סיוטים".
לימים פגשתי בקהיר את כאמליה, בתו, ושמעתי את הסיפור מפיה. לסאדאת היו שלוש בנות מאשתו הראשונה, איקבאל, שאותה הכיר בצעירותו בכפר. כאמליה הייתה הקטנה. עם ג'יהאן הביא עוד ארבעה. כאמליה הייתה העתק נשי של אביה ודמתה לו מאוד במזגו ובחזותו.
ביום הרצח הייתה כבת 30. רווקה, חילונית ופריבילגית, ושהתה בשנת הלימודים הראשונה בבוסטון. סוכני FBI הפתיעו אותה בביתה ובישרו כי אביה נורה במצעד הצבאי. "באותו רגע", היא אמרה, "ידעתי שלא ישרוד". השליחים עזבו, וכאמליה פנתה לצפות בשידורים הישירים מקהיר. מול עיניה התרוצצו תמונות ונשמעו דיווחי הפרשנים האמריקאים, ואט־אט היא החלה לשקוע בחוסר אונים אל תוך הספה.
אף כי לא החצין זאת, בתוכו פנימה היה סאדאת מוסלמי אדוק. מלחמתו באחים המוסלמים לא הייתה, לתפיסתו, מאבק חורמה בדת, אלא במשיחי שקר שעטו על עצמם גלימות צדיקים. "עובדה היא", הטיח פעם במנהיג האחים עומר תלמסאני, "אלוהים הציב אותי ולא אותך בשלטון".
למלחמת יום כיפור יצא עם קופה מדולדלת שהותיר לו נאצר, ללא היועצים הסובייטים שאותם גירש בבושת פנים, ועם צבא המצוי בנחיתות מבצעית. הוא לא רצה להשמיד את ישראל ולא לנגוס שטחים ממנה, ואף אם רצה, ידע כי הדבר לא יעלה בידיו. מטרתו הייתה לאלץ את גולדה מאיר לבוא בשיחות שלום.
המלחמה ההיא הייתה מבחינתו מעשה התאבדות, אבל הוא חש כי אלוהים איתו ולכן סיכוייו רבים להצליח. אין זה פלא כי לפני ההתנקשות סירב לעטות על עצמו אפוד מגן, על אף הפצרות שר הפנים. הוא פטר אותו בבוז ואמר, "לא אניח על גופי את המלבוש הזה, כשעל פניי חולפים הילדים שלי בצבא", כך הוא קרא לחיילים.
אחרי הרצח אמרו עליו כי היה כה אדוק באמונתו, שכאשר החל הירי, הזדקף כמו רצה להקביל את פניהם של מלאכי המוות. אשתו ג'יהאן, שישבה כמה מטרים משם, טענה להד"ם. זה היה מעשה של נטילת פיקוד. הוא הבין כי משהו השתבש, וקם כדי לתת הוראות למאבטחים. "הוא נהג לצטט פסוק בקוראן שאמר, 'אלוהים לא יעזור למי שאינו עוזר לעצמו'", סיפרה כאמליה. "כלומר, אני עשיתי את הצעד, השאר בידי אלוהים. הוא היה אדם מאמין מאוד".
מסר אלוהי
באוקטובר 1970, זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו, זימן סאדאת אליו את שר הכספים והכלכלה, עבאס זכי, ושאל למצב הקופה הציבורית. "האוצר ריק ואנו פושטי רגל כמעט", ענה לו זכי. סאדאת חשש כי בקרוב לא יוכל האוצר המצרי לשלם משכורות לעובדי הציבור והכוחות הלוחמים. שלוש שנים אחר כך, חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, נחרד לגלות מפי יועציו כי המשק ירד אל מתחת לאפס. "כל אדם אחר במעמדי היה נבהל מזה", הוא כתב בפרק השמיני באוטוביוגרפיה שלו, שתורגמה מאנגלית בידי אהרן אמיר, "אך אני חשבתי על כך בשקט והחלטתי מה שהחלטתי".
כאמליה הייתה בטוחה כי באותם ימים סוערים של 1981, אביה אכן ביקש את נפשו למות. לא מפאת מיאוס מן החיים, אלא כי האמין באמת ובתמים שמקומו אצל אלוהים. שלושה חודשים לפני מותו אמר לה, "השלמתי את משימתי בעולם הזה. עשיתי מלחמה והחזרתי את האדמה. הבאתי שלום, עכשיו אני יכול ללכת".
כמה אדוק היה, אפשר ללמוד מאמירה שהשמיע באוזני נשיא המדינה יצחק נבון, באחת משיחותיהם הרבות. "בשבתי בכלא", אמר לו סאדאת, "קיבלתי מסר אלוהי, כי עליי לעשות שלום". היה זה בשנות ה־40, כאשר סאדאת היה קצין צעיר, מרדן, מקורב לאחים המוסלמים, ואף נחשד בידי הבריטים בריגול לטובת הגרמנים. לא רק שהיה רחוק מכס הנשיאות כמעט שלושה עשורים, אלא שכס הנשיאות כלל לא היה קיים. במצרים שלטה שושלת מלכים.
המזרחן שמעון מנדס, קצין מודיעין בדימוס, סבור כי סאדאת היה ג'יהאדיסט. לא כמו אלה המוכרים לנו כיום, אלא בדיוק להפך. על פי ההלכה המוסלמית, ג'יהאד הוא מאמץ עליון, תכונה הנדרשת מן המאמין כדי לעשותו אדם טוב יותר. הוא מחויב למאמץ עליון ביחסיו עם משפחתו וחבריו, במגעיו עם הבריות, וגם כשהוא לוחם בשדה הקרב. אומנם זהו צו דתי, אבל משמעותו חילונית לגמרי. זו הגרסה המוסלמית לערך המצוינות.
מצוינות בקריירה, בצבא, ביחסים עם בני המשפחה וגם באמונה הדתית. אלא מה? הלכו הפונדמנטליסטים והפכו את הג'יהאד קרדום לחפור בו. שאבו ממנו צידוק למעשי רצח המוניים וטרור. אין זה מקרה שסאדאת רדף אותם עד חורמה. נכון שבחלקו היה המאבק שלהם מובן. הם רצו חלק בעוגת השלטון. אבל בדרכם לשם הם רצחו נוצרים ומוסלמים, נהגו בקנאות וראו בכל מי שאינו משלהם אויב.
סאדאת היה חדור מצוינות להביא שלום כדי לתת למצרי הפשוט רווחה ונחת. שנתיים וחצי אחרי שסיים את משימתו, ידם השיגה אותו. טרם מלאו לו 63. על הקיר הסמוך לקברו נחקק באותיות קידוש זהובות חלק מפסוק ידוע בקוראן: "אל תחשיבו את אלה שנהרגו למען האל מתים, כי חיים הם אצל אלוהיהם".
עם השגריר ביציע
כמה ימים אחרי יום הכיפורים השנה חזרתי אל משה גיא. גיא (70), במקור גוטמן, קיבוצניק מחפציבה, היה מפקד חוליית האבטחה של השגריר הישראלי דאז, משה ששון. ששון ישב ביציע, מימין לסאדאת וקצת למעלה ממנו, בשורה השלישית או הרביעית. הקלצ'ניקוב של איסלאמבולי פלט צרורות אש בקו אלכסוני שאיימו גם עליו.
אבל ששון הופל לקרקע בידי גיא עוד לפני שהירי החל וכך ניצל. דיפלומט מצרי שישב לשמאלו ספג כדור מת. אף שהסיפור הזה כולו מצרי, גיא הוא עבורי הדמות המרתקת ביותר בהתרחשות. לא בגלל מה שעשה. הרי כך הוא אומן לנהוג. אלא בגלל מה שלא.
"ביחידה שלנו", סיפר לי פעם, "אין דבר כזה שיורים עליך ואתה לא משיב אש. ושם החלטתי לא להשיב אש. חששתי שמאבטחים מצרים יירו עליי בחזרה, אבל גם ידעתי שאם מישהו יצלם אותי יורה, יגידו כי הישראלי הרג את סאדאת".
כמה שניות לפני הירי החל המטס האווירי. מטוסי חיל האוויר ריחפו בשמיים ופלטו שובלים בצבעי דגל הלאום. כולם נשאו עיניהם מעלה, ורק צמד המאבטחים הישראלים, גיא ופקודו מאיר קופלר, המשיכו לצפות במצעד. גיא נזכר כי אחת המשאיות נעצרה; מתוכה קפץ מישהו עם רובה והשליך חפץ מסוים לעבר הבמה ובעקבותיו נשמע פיצוץ. היה זה רימון הלם שנועד להפיל פרגוד שקוף נגד כדורים.
אבל הפרגוד לא היה, ומעטים הבחינו ברימון וברוצח המתקרב. גיא ראה הכל וחשד במתרחש, משום כך עשה מה שלימדו אותו לעשות. הוא הפיל את ששון ונשכב עליו. שניות ארוכות חלפו, ודבר לא אירע. "אמרתי לעצמי, יופי טמבל, פישלת באירוע כזה, תתכונן לתחקיר ביחידה. למה הפלת ומה בדיוק חשבת לעצמך. איזו בושה. ואז התחילו צרורות הירי, והוקל לי". קופלר, המאבטח השני, ספג רסיס בחזהו ונפצע קל, אבל הרביעייה הישראלית, כולל הנהג מנשה גיל, הסתלקה במהירות מן הזירה.
כשל רב־מערכתי
במהלך חקירתו של איסלאמבולי, ניסה אחד החוקרים להתגרות בו. "עוד מעט יגיע לכאן הנשיא בכבודו ובעצמו", אמר לו. "הנשיא מת", השיב לו איסלאמבולי, "יריתי בו בגרוגרת". החוקר שיקר, אבל ספק אם המתנקש עצמו דיבר אמת.
סאדאת ספג חמישה כדורים בבטנו ובגפיו, אבל אף לא אחד מהם פגע באיבריו החיוניים. מאחורי הבמה הקימו המצרים מבעוד מועד אוהל רפואה, שהיה מאויש ברופאים וחובשים, וגם במנות עם סוג הדם של סאדאת. כל שהיה צריך לעשות הוא לבצע חסימות עורקים באיבריו הפגועים. אבל מפקדי הכוח חששו כי הם שרויים בעיצומו של ניסיון הפיכה כולל, ולכן פעלו בבהילות כדי לסלק את סאדאת מן הזירה. סאדאת פונה במסוק לבית החולים, ובדקות ההן באוויר דימם למוות. הם לא ידעו כי ההצלה חיכתה להם מטרים ספורים מאחורי הבמה.
כמו כל מחדל מפואר, רק לאחר מעשה התברר כי הכשל היה רב־מערכתי. כמה חודשים לפני ההתנקשות נעצר אחיו של ח'אלד איסלאמבולי בעקבות פעילות חתרנית נגד המשטר. הוא נשפט ונשלח למאסר. בחקירתו סיפר כי ח'אלד, קצין בתותחנים, הוא הכבשה השחורה של המשפחה ואיש אינו בא איתו במגע. ההנחה התיאורטית במקרים האלה היא כי האח החופשי עלול לנקום על מאסרו של אחיו, ועל כן יש להשגיח עליו, או במקרה הזה, לסלקו מהצבא. אבל החוקרים, ככל הנראה, הקלו ראש בקצין הזוטר והלכו שבי אחר מעמדו הירוד במשפחה, כפי שניסח באוזניהם אחיו.
"המחדל הגדול ביותר היה המאבטחים", אומר גיא, "הם לא היו לידו ברגע האמת. אומנם בתחילת האירוע ראיתי כמה שישבו מתחתיו, למרגלות הבמה. אבל חלפו שעתיים, לא קרה כלום, אז הם אמרו לעצמם שהאירוע גמור, ועזבו את העמדה. ולא היו צלפים. אם היה יושב למעלה מאחור צלף, הוא היה גומר את האירוע בשניות. זה לא ייאמן. הם ירו ללא הרף וללא תגובה. המאבטח הכי קרוב אליו ישב חמש שורות ממנו, לא הצליח להגיע אליו בכלל. אם היה קרוב אליו, היה משכיב אותו ומגן עליו".
במשך שנים היינו בטוחים כי רצח מנהיג הוא מחדל שיכול לקרות רק אצל שכנינו. חלפו 14 שנה, פסיק במושגים היסטוריים, והנה למדנו כי להיבריס יש מחיר. יצחק רבין לא נרצח רק בגלל רצונו העז של יגאל עמיר לרצחו, אלא גם בשל קריסה מערכתית המזכירה את שקרה אצל סאדאת. מאבטחיו הובילו אותו בסיום האירוע לאותו גרם מדרגות שבו עלה לרחבת העירייה, במקום לפנותו דרך נתיב שונה. זהו כלל יסוד שהופר. כמו אצל סאדאת, הימים היו סוערים מאוד מבחינה פוליטית.
גורמי ימין הרבו לתקוף את רבין, ואף ניסו להגיע אליו באירועים קודמים. למרות זאת, רף הדריכות לא הועלה כנדרש. אחד המאבטחים אכן חשד בעמיר, אבל היה מופקד על שמירת מאגר נשק בזירה, ועל כן שלח אליו שוטר סיור שהיה שם. זה לא הקשה על עמיר בשאלות קשות מדי, ומן הסתם לא התעקש שיילך. מרגע הירי הייתה ההשתלטות עליו מהירה מאוד, אבל בינתיים הספיק עמיר לירות ברבין שלושה כדורים קטלניים.
"אחרי המשפט הלכנו לדבר עם יגאל עמיר", מגלה גיא, ששימש אז בתפקיד בכיר ביחידה לאבטחת אישים. "הוא ביקש סליחה שפגע באחד מהחבר'ה שלנו. אמר שהוא לא התכוון. אחר כך הוא אמר, 'תכננתי שאם שוטר או מאבטח ייגש אליי וידרוש שאתפנה, לא אתעקש ואלך'".
מכתב לרבין
אין זה מקרה כי כאמליה סאדאת, ולא אחיותיה שהסתייגו מכך, קיבלה אותי ברוחב לב בביתה בקהיר. כמה שנים אחרי רצח אביה היא החלה להתיידד עם מחנה השלום הישראלי, ואף ביקרה כאן כמה פעמים. היא הכירה היטב את צמרת מפלגת העבודה, והשיח עם ישראלים הסב לה נחת. אני חושב שאף העניק לה ניחומים.
אחרי הכל, ברצח ההוא מהלך חייה נעצר. היא אומנם נישאה והביאה ילדה, אבל חייה לא היו מאושרים כלל, ולימים אף לקתה במחלה קשה, עד שהלכה לעולמה בודדה למדי לפני כשלוש שנים. אנשיו של מובארק כפו על בני סאדאת פרופיל נמוך, שמא מורשתו תאפיל על אחרים ותתנחל בלבבות. כאמליה, חצופה כדרכה, עשתה במובן הזה ככל העולה על רוחה.
כאשר יצחק רבין הקים קואליציה לאחר בחירות 1992, שלחה אליו כאמליה מכתב ברכה. "כתבתי לו", היא סיפרה, "שאני מאוד שמחה על כך שהוא ממשיך את מורשת השלום של אבי, וכי אני מאוד עצובה שלא הייתה לי הזדמנות להגיד לאבי לשמור על עצמו, 'אבל עכשיו יש לי הזדמנות לומר לך לשמור על עצמך, כי מי שעלול לפגוע בך הוא האויב הכי לא צפוי'. כל מי ששמע את זה אחר כך, אמר לי, מה, זו נבואה? אמרתי, לא. זה כבר קרה".
מים רבים זרמו בנילוס מאז הרצח. שני דורות חלפו. אוכלוסיית מצרים גדלה ללא הכר, והיא מונה יותר ממאה מיליון נפש. רוב המצרים אינם מכירים את סאדאת, חלקם בקושי שמעו עליו מפי הוריהם. אפילו יורשו כבר איננו. 50 שניות רצופות נמשך הירי לעברו באותו יום חג. 50 שניות דומות לנצח, שבהן לא הושבה אש לעבר היורים, והן מספרות את סיפורה של מצרים אז והיום.
ארץ אוכלת מנהיגיה, שלעולם יהיו בעיותיה גדולות מכתפיהם הרחבות. שכל רגע עלולה אוכלוסייתה לקום לבשורת איוב חדשה. ארץ שאוכלוסייתה חמת לב וכובשת, אבל חסרת מנוח ופורקת עול, ולרוב היא תיווכח במחיר מרדנותה רק לאחר מעשה. ותמיד יתקיים בה מאבק איתנים בין השלטון לממסד הדתי, אף שלעולם לא יוכרע.
אנואר סאדאת היה המנהיג המוצלח ביותר של מצרים במאה ה־20. נחוש ואמיץ מגמאל עבד א־נאצר, בקי ברחשי הציבור מיורשו מובארק, מבריק מן המלכים שקדמו לעידן הקצינים. ב־11 שנות שלטונו חולל שינויים מרחיקי לכת. אבל גם הוא לא יכול להם. ערב ההתנקשות בחייו, שרר מתח דתי ברחובות קהיר והערים הגדולות.
מוסלמים פרעו בנוצרים ושפכו את דמם, ובתוך חודש אחד השליך סאדאת למעצר כאלף פעילים פוליטיים, רובם דתיים. כל זה התנקז לתוך הבמה, ועוד מתי. במצעד שנועד לציין שמונה שנים ל"ניצחון" - החזרת סיני מידי ישראל.
על קברו של סאדאת נכתב כי היה "גיבור המלחמה והשלום". יציאה למלחמה, גם אם תהיה מעשה איוולת, היא ביטוי לאומץ, ולכן תמיד יהיה בה מרכיב משמעותי של גבורה. אבל במצרים שאחרי סאדאת, רדיפת שלום חשובה לא פחות מיציאה למלחמה, וגם היא נחשבת מעשה גבורה. נדירים המנהיגים שאפשר לתמצת את מורשתם היטב בשלוש מילים.
