לפני שנים רבות, ואני מנהל מחלקה צעיר בבית החולים, הובא לחדר המיון שב"ח שהגיע לישראל כדי לחפש עבודה. האיש היה במצב של הכרה מעורפלת ועם חום ולאחר בדיקות אושפז באבחנה של דלקת מוח הרפטית. מיותר לציין כי לאיש לא היה ביטוח רפואי, הוא לא היה חבר בקופת חולים ובוודאי שגם לא היה לו כסף. עובדות אלו לא עצרו, כמובן, את הצוות המטפל מלהערות לגופו תרופות יקרות ביותר כפי שהצריך מצבו הרפואי, הגם שהיה ברור לכולם שהמקור היחיד למימון הטיפול יהיה תקציב בית החולים. כולנו שמחנו כאשר יצא האיש בריא ושלם לביתו לאחר מספר שבועות אשפוז בחדר טיפול נמרץ במחלקתי.
כאב לי לקרוא בשבוע שעבר על אודות מותו של גבר בשנות ה־50 לחייו, תושב הצפון, שבעקבות התקף לב נכנס לאי־ספיקת לב קשה. חיבור מהיר למכשיר אקמו היה נותן לו סיכוי סביר לאפשרות לעבור את המצוקה הלבבית ואולי אף להציל את חייו. במשך שעות התקשר בית החולים שבו אושפז לכל בתי החולים הגדולים, אבל כל מכשירי האקמו היו תפוסים על ידי חולי קורונה (רובם בלתי מחוסנים) והאיש, לצערנו, נפטר.
כאשר יש מכשיר אקמו אחד ומספר חולים במצב קשה הזקוקים לו, נכפה על עמיתיי הצורך להחליט את מי מהחולים לחבר - וזה מצב המכעיס אותי לאין שיעור. כרופא, חונכתי להעניק טיפול שוויוני ללא העדפה או אפליית חולה על בסיס גיל, דת או כל סיבה אחרת, וכך גם נהגתי ב־50 שנותיי כרופא.
הקו המכתיב בתעדוף הוא אך ורק מצבו הרפואי של החולה וסיכוייו לשרוד. בלית ברירה יש לטפל קודם בהתאם לחומרת המצב. זה קורה, למשל, בשדה קרב, כאשר ישנם פצועים רבים ורופא אחד.
אבל כאן התעדוף הוא על בסיס שונה. כאן אנחנו ניצבים מול מערכת בריאות מורעבת וחסרת תקנים, ציוד ומשאבים. מצבי חסר כאלה מעמידים את הרופא לא פעם מול החלטות קשות. לאיזה כיוון למשוך את השמיכה? למי לתת סיכוי לחיות? עם איזה שם ללכת לישון בלילה, מוצף ברגשות אשמה? מי לא קיבל את הטיפול המיטבי? למי הגיע לקבל טיפול ספציפי, אבל לא ניתן היה לתת לו אותו?
בארצות הברית מוכתב התעדוף על ידי תעודת הביטוח שבה אוחז החולה. יש לך ביטוח רפואי טוב יותר? כלומר, יותר כסף? תוכל להרשות לעצמך בית חולים פרטי יוקרתי ומצויד כהלכה ותיהנה מאשפוז בחדר משלך ומצוות רפואי גדול.
אפשר להתווכח עם גישה קפיטליסטית זו, אבל לי פשוט חורה שאצלנו, עם כל הרצון הטוב ביותר והתחושה המוסרית הנעלה ביותר, לא ניתן לתת טיפול שוויוני לכולם - וחבל.