כשבנט ביקר את מערכת הבריאות על בימת האו"ם הוא טעה פעמיים - וזו הסיבה

1. בערב החג, בשעת בין ערביים, כשהרופאים, האחיות והמומחים מושכים במחלקות הקורונה את המשמרת אל תוך החג, הגיעה "הפצצה" מהתדרוך שערך ראש הממשלה לאנשי התקשורת לאחר נאומו בניו יורק. בנט תקף את "המומחים" במערכת הבריאות וטען כי הם "התחילו להזיע" מול השאלות שהפנה אליהם.

וזו הייתה טעות אומללה פעמיים: פעם אחת כשזה נעשה מניו יורק בערב החג, ופעם שנייה כשבמקום לחזק את ידי דרגי המקצוע, לשבח אותם על הצגת עמדתם ללא כחל וסרק ולעודד אותם להמשיך לעשות זאת, עשה ראש הממשלה את ההפך. מבחינה ציבורית, הטעות הזאת משולה ל"מטען צד" על ממשלת השינוי ועל הרוח שהיא צריכה להביא. "מטען צד", משום שהממשלה הזו דווקא החזירה את הסומק ללחיי "הפקידים", הדרג המקצועי במשרדי הממשלה שהוכה, נחבט והושפל בידי ממשלת נתניהו.

אני מניח שבנט ביקש בסך הכל לעשות תרגיל מנהיגות כדי להגדיל את "חגורת השומן" של דמותו הפוליטית. קרי אני אחליט, אני אקבע, אני אנווט, יש כאן ראש ממשלה וכו'. אבל זו לא הדרך. כשם שחובתו של הרמטכ"ל לומר לקבינט ולראש הממשלה את דעתו והמלצתו, והקבינט או ראש הממשלה מקבלים או דוחים אותה, לכך צריך לצפות מכל גורמי המקצוע. אבוי לנו אם לא כך יהיה. ואם ראש הממשלה חושב ש״מומחי הבריאות", "מומחי הביטחון" או "מומחי הכלכלה" משמיעים את עמדתם עם שולי ביטחון רחבים לצורכי הפרוטוקול, ביודעם שמעליהם מישהו ישנה זאת – הוא לעתים צודק, אבל זה חלק מהתפקיד.

את בדידותו של ראש הממשלה לא ניתן לחלוק עם איש, לטוב ולרע. בעניין זה, בעיתוי, במיקום ובדרך – בנט שגה, ולא נמצא לידו מבוגר אחראי שיניא אותו מכוונתו זו. טוב עשה שר הבריאות ניצן הורוביץ שמיהר לאזן ולגבות את אלה שאנחנו חייבים להם כה רבות מחד, ולא חייבים לקבל תמיד את דעתם מאידך.

2. נאומו של בנט באו"ם כוון בעיקר לאוזניים ישראליות, כשם שנהגו כל קודמיו. בסך הכל הנאום היה טוב ושונה ממה שהורגלנו, ללא מופע זיקוקים, גימיקים ושערוריות מסדרון.

בנט היה צריך לומר לטעמי כמה משפטים על האקלים, שהוא העניין השני והחשוב שמעסיק כיום את העולם לצד הקורונה, ועומד להטריד אותו מאוד. הוא יכול היה להתייחס לעניין מהכיוון של ישראל כמעצמת סטארט־אפ שיש ביכולתה לגבש ולהציע פתרונות ייחודיים, תוך שילוב ידיים של קהילות המדע והטכנולוגיה.

אבל מה שאמור להטריד אותנו יותר זו ההתעלמות של בנט מהסוגיה הפלסטינית. להטריד משום שבמעשינו ומחדלינו אנחנו מגלגלים את הבעיה, שהולכת ותופחת ומאיימת מיום ליום, לילדינו ולנכדינו. וזוהי בעיני טמינת ראש בחול, מעילה במחויבות לדורות הבאים והעצמתה של הבעיה ושל מחיר פתרונה בעתיד.

ראש ממשלת ישראל אינו יכול להתייצב מעל הבמה הבינלאומית הגדולה ביותר ולא להתייחס לעניין. הוא יכול היה לתקוף את נאומו של אבו מאזן, להזהיר מפני חמאס, לומר ביושר שהממשלה הנוכחית לא תוכל בשל הרכבה וקווי היסוד שלה לקבל החלטות קשות בעניין הפלסטיני - אבל להתחייב לשמר מרקם חיים, להבטיח שיתוף פעולה בנושאי כלכלה, בריאות, תחבורה, איכות סביבה ועוד. הבעיה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום. היא ניבטת אליי מהחלון בקיבוץ כמעט בכל בוקר ומתעצמת משבוע לשבוע.

3. לא פחות מ־13 תגובות על נאום בנט שיגרו נתניהו והליכוד לרשתות החברתיות - רובן היסטריות, גנריות וחמוצות עד אימה. כבר היו כאן אופוזיציות, אבל כדבר הזה לא היה. ראש ממשלת ישראל נואם באו"ם, וראש האופוזיציה, סמל שלטון וראש ממשלה לשעבר, תוקף אותו בחריפות ובביטול.

עיינתי בתגובות, לא מצאתי בהן לא הוד ולא הדר, לא צניעות בסיסית ולא ממלכתיות מינימלית, לא קמצוץ ממורשת בגין ולא את טובתה של ישראל. מצאתי רק צרות עין, נקם, קנטור, חמיצות ושנאה. וכל אלו על התפקיד ש"נלקח" ממנו, על הנאום של בנט, על האנגלית הטובה שלו, על הפשטות, על הנורמליות, על הפמליה המצומצמת ועל היעדר שערוריות במטוס, במלון, בשיירה ובאולם. זה כואב וזה חבל.