ראש הממשלה רצה לברך ויצא מקלל. בנאומו באו"ם, שאותו נשא בערב שמחת תורה, אמר נפתלי בנט כי אזרחים ישראלים אינם קמים בבוקר וחושבים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כוונתו הייתה לומר כי איננו מחפשים מדון ולא מלחמה, אלא מקיצים לעיסוקינו היומיומיים בחיפוש אחר עתיד טוב לילדינו. לו היו המילים האלה עומדות בפני עצמן, אפשר היה לראותן כדברי שבח לרדיפת השלום של הישראלי הממוצע. אבל בנאום כולו, שנמשך 24 דקות, לא הזכיר ראש הממשלה את הסוגיה הפלסטינית כלל.
פרשנים ישראלים שניתחו את נאום הבכורה של בנט באו"ם אמרו כי דיבר בסגנון משלו, מאופק וענייני, אך התכנים דמו לאלה שאותם ביטא נתניהו. אבל בנט הלך רחוק מקודמו. נתניהו העלה מעת לעת פתרונות לסכסוך והכיר בצורך בפתרון. שלום כלכלי, שלום חלקי, תוכנית טראמפ. בנט לעומתו הסיר את הבעיה מהשולחן לגמרי. בחירתו להתעלם ממנה נעשתה במודע. היא איננה חדשה אצלו, אבל עתה למדו עליה גם האומות.
בשיחות סגורות טוען בנט כי במשך שנים התייחסו כולם לישראל והפלסטינים כאל תאומים סיאמיים, ואין כל סיבה להמשיך בכך. במפגש עם עיתונאים במהלך שהותו בניו יורק הוא הוסיף כי העיסוק בערוץ הפלסטיני לאורך השנים היה אובססיבי, ומוטב לצנן אותו בטיפוח היחסים עם מדינות ערב.
סוד גלוי
לאורך השנים מאז הסכמי אוסלו חלקו שלושת הצדדים – ישראל, הרשות והאמריקאים – סוד גלוי. גם אם המו"מ תקוע, חובה לעשות קולות של שלום. לדבר על הערוץ הפלסטיני, לשגר שליחים, לכנס ועידות, או סתם לפגוש איזה בכיר בבירה אירופית קרירה ולהדליף את הידיעה לעיתון חשוב. כל זאת כדי לתת תקווה לרחוב הפלסטיני, אם משום מה נבצר מאיתנו לספק לו את הדבר האמיתי. הציבור הזה, ובמיוחד דור הצעירים, הוא חיה רעבה ונואשת, וכאשר מותחים את עצביו, או חוסמים בפניו את קו הרקיע, עולה בקרבו הסיכוי לתסיסה.
כאשר ממשלת ישראל בוחרת במוצהר להעלים את ערוץ השיחות, הפלסטיני הממוצע, בניגוד לישראלי, יתרגם זאת כמתן אור ירוק לנערי הגבעות. הוא יבין כי המחסומים בין הערים יישארו כשהיו, הכבישים הנפרדים יורחבו, והאדמות יופקעו. עזה תישאר תחת סגר, ומערביי מזרח ירושלים ימשיכו להישלל התקציבים. הוא יקום לחשוב על הסכסוך כל בוקר. לא בגלל חיבתו אליו, אלא כי הוא חוזה בו לנגד עיניו.
מעניין מה חושבים גורמי המקצוע בישראל על בחירתו של ראש הממשלה להתעלם מן הבעיה הפלסטינית. האם השב"כ שותף לעמדה הזו, וצה"ל, והאם גם ראש המטה לביטחון לאומי, יועצו הקרוב של בנט אייל חולתא, סבור כי יש להסירה מן השולחן. מה יגיד לראש המודיעין המצרי כאשר יפגוש אותו בקרוב. ולעמיתו הירדני. או לשליחי הבית הלבן. אינני יודע כיצד רואים זאת גורמי הביטחון. האם הם מקבלים את החלטתו בהכנעה, או מאתגרים אותה. אבל קיים חשש סביר כי לנגד עינינו מתהווה קונספציה.
לכאורה, מצבנו מעולם לא היה יציב כל כך. צבאות ערב שנלחמו נגדנו בעבר הם כיום ידידים. הרשות חלשה ואין בכוחה להנהיג צעדי מחאה אלימים, כפי שהיטיב לעשות יאסר ערפאת בזמנו. לאבו מאזן ואנשיו יש עניין בדיכוי חמאס והג'יהאד האסלאמי, ועל כן הוא רואה בישראל שותפה למשימה. חמאס כלואה בתוך הרצועה, והדבר האחרון שהיא זקוקה לו הוא מלחמה. ישראל שולטת בכלכלה הפלסטינית בגדה, במצבו של המשק ברצועה, והיא איננה חשופה לכל סנקציה בינלאומית שהיא. לא מוושינגטון, לא מהאיחוד האירופי, ודאי לא ממדינות ערב המחזרות אחריה בלהט.
חלפו הימים שבהם סעודיה, סוריה, קדאפי, סדאם, מובארק וחבריהם היו תוקפים כמקהלה את ישראל על כל תנועה שלה בהר הבית. ישראל היא מבצר, אמר פעם המלך עבדאללה. לא היה צריך את המלך כדי שיאמר זאת. אנו אכן חשים ונוהגים כבעלי הארמון.
השבוע נפל לידי במקרה גיליון של "דבר לילדים" מ־25 בינואר 1972. בעמוד 3 פורסמה ידיעה על הפגנות זעם ברחובות קהיר נגד הנשיא אנואר סאדאת. זו הייתה תקופה בלתי יציבה, וחמש ממשלות התחלפו שם בתוך פחות משנה וחצי. בידיעה נכתב כי ממשלתו הטרייה של סאדאת עשויה מטכנוקרטים, בניגוד לקודמתה שבה שלטו דמויות פוליטיות. מכאן הסיקו פרשנים כי הממשלה החדשה תשים דגש על הטיפול בבעיות חברתיות וכלכליות, ותיתן דעתה פחות על ענייני ביטחון. "אם אכן תתאמת סברה זו", הוסיף כותב הידיעה, "הרי ישראל ודאי שאין לה יסוד להצטער על כך".
הנה כי כן, הקונספציה ההיא מצאה את ביטויה אפילו בעיתון ילדים. הכותב הישראלי סבר כי מצרים שקועה בבעיות פנים סבוכות, ועל כן לא תממש את איומיה לצאת למלחמה. כך חשבו גם הבכירים. אלא שעבור סאדאת, המלחמה להשבת סיני הייתה הפתרון ולא הבעיה, כפי שהוא העיד באוטוביוגרפיה שפרסם שנים מעטות אחר כך. "אני בטוח שהמפתח לכל – מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית - הוא להמציא תקנה למצב שנבע ממפלת 67'. המשימה היסודית הייתה למחות את החרפה ואת ההשפלה".
את מלחמת יום הכיפורים יזם סאדאת ביחד עם ידידו נשיא סוריה חאפז אל־אסד. אם צפויה כיום סכנת התלקחות בשטחים הפלסטיניים, ספק אם היא תבוא מן ההנהגה. במזרח ירושלים ובגדה פוטנציאל האש הגדול יותר טמון בציבור ולא במנהיגיו. ח'אן אל־אחמר, ביתא, מופקרה. כל אלה זירות עימות חמות, המתסיסות את השטח ומשמשות פצצה מתקתקת, בעודנו חיים בתחושת ביטחון ויציבות. חלילה שלא יבוא היום, שבו האוכלוסייה הפלסטינית תחליט כי די לה ותתמרד בהמוניה למראה ילד בן 4 המדמם בגלל סדק בגולגולת.
כך קרה השבוע בעקבות התפרעות יהודים בדרום הר חברון. לא יעזרו לנו, במקרה הזה, ביידן, סיסי, חבילות התיור לדובאי, או שגרירות ישראל בבחריין שנפתחה אתמול רשמית. מזל טוב.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל