מסתבר שיכולתה של התקשורת להציג יום כלילה ולילה כיום בשירות השמאל, אינה תכונה ייחודית לישראל. גם בגרמניה שלאחר הבחירות האחרונות, מיד עם פרסום המדגם, הוצג אולף שולץ, מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD), כמנצח בבחירות, כאשר בפועל הימין קיבל יותר קולות מהשמאל. ההתעלמות מהנתון המספרי הזה לא הייתה מקרית.
התקשורת הגרמנית מקדמת את מועמד השמאל שולץ, ומנסה לשם כך ליצור אווירה ציבורית שתקשה על המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP), שהיא לשון המאזניים, לתמוך בשמרנים, אשר אותם המפלגה הדמוקרטית החופשית מעדיפה במוצהר.
לפי אמות המידה המקובלות, שולץ הפסיד בבחירות. מפלגות השמאל שהודיעו כי יתמכו בו או יתנגדו ליריבו השמרני ארמין לאשט - זכו ל־363 מנדטים, בעוד המפלגות שבימין המתנגדות לו ו/או תומכות בלאשט זכו ב־371 מנדטים.
שולץ מבסס את תביעתו, החצופה על פניה, שלפיה מפלגה שקרובה אידיאולוגית ליריבו תאפשר לו להיבחר לקנצלר, על כך שמפלגתו התחזקה בבחירות לעומת הפעם הקודמת, ועל כך שקיבלה אחוז אחד יותר מהשמרנים. לא ברור איזו טענה הזויה יותר. שהרי ההשוואה לפעם הקודמת ממש לא רלוונטית, בחירות אינן מחקר השוואתי מי עלה ומי ירד מול הפעם הקודמת. השאלה היא עבור מי ועבור איזו דרך הצביעו רוב הבוחרים הפעם. לא פחות תמוהה הציפייה שבגלל פער מקרי של 1% שותפה טבעית של השמרנים תתמוך בשמאל, בניגוד לאידיאולוגיה שלה.
סיפור בצבעים
להבנת השיח הפוליטי של גרמניה רצוי להכיר את הרקע, את השחקנים ואת מושגי היסוד. שלוש מפלגות מרכזיות חולשות על הפוליטיקה הגרמנית מאז הקמת הרפובליקה הפדרלית. בצד הימני־שמרני ניצבות המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU) ואחותה הבווארית המפלגה הנוצרית־סוציאלית (CSU). מנהיג ה־CDU הוא ארמין לאשט, שהחליף בראשות המפלגה את הקנצלרית הפורשת אנגלה מרקל.
בצד השמאלי ניצבת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD), ובין שתיהן ממוקמת מפלגת לשון המאזניים הקטנה: המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP), בראשות כריסטיאן לינדנר, שגם הפעם תקבע מי מהשתיים הגדולות תרכיב את הממשלה.
במהלך השנים עלו על המפה הפרלמנטרית שלוש מפלגות נוספות. הראשונה, מפלגת הירוקים, שנכנסה לפרלמנט ב־1983 והצטרפה למשחק כלשון מאזניים נוספת. השנייה, מפלגת השמאל שקמה על תשתית המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה. השלישית, מפלגת האלטרנטיבות הימנית המתנגדת להגירה ולאיחוד האירופי (AFD). שתי האחרונות היו עד היום "פסולות חיתון" לקואליציה ארצית.
בגרמניה נהוג להגדיר את המפלגות בצבעים: הנוצרים־דמוקרטים והנוצרים־סוציאלים – שחור; הסוציאל־דמוקרטים – אדום; הליברלים החופשיים – צהוב.
ב־2005 חל מהפך, כשאנגלה מרקל הנוצרית־דמוקרטית החליפה כקנצלרית את גרהרד שרדר הסוציאל־דמוקרטי. מרקל קיבלה 3 מנדטים יותר משרדר, אך אף שלאחרון היה רוב לקואליציה עם השמאל, חברי מפלגתו לא העניקו לו גיבוי, והעדיפו לתמוך בקואליציה גדולה בראשות מרקל ולא להעניק לו את השלטון בתמיכת הקומוניסטים "פסולי החיתון".
מבחינה פוליטית הייתה זו טעות. בעוד מרקל התחזקה, נחלשו שותפיה משמאל מבחירות לבחירות עד לשפל של 23% בבחירות של 2017. בצר להם, החליטו הסוציאל־דמוקרטים ללכת לאופוזיציה לפני שיתרסקו לחלוטין. הירוקים הסכימו לחבור לשמרנים של מרקל לקואליציה משולשת שחור־צהוב־ירוק הקרויה קואליציית ג'מייקה (בגלל צבעי הדגל), אבל דווקא הליברלים מנעו את הקמת הממשלה על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הירוקים בענייני הוצאה תקציבית, מיסוי, מועד סיום השימוש במנוע בעירה פנימי, הגבלת מהירות הנסיעה באוטוסטרדות והגירה.
לאחר משא ומתן ארוך מאוד ועקר, שלא הוביל להקמת קואליציה, הבינו הסוציאל־דמוקרטים (כלומר האדומים) שהם עומדים בפני בחירות נוספות שבהן צפויה להם התרסקות מיידית. לכן הם נאלצו בעל כורחם לשוב ולשמש ככינור שני בממשלתה של מרקל כדי להישאר על הגלגל ולחכות לנס, שבושש לבוא.
לקראת הבחירות האחרונות נראה היה שהמאבק על השלטון מתנהל בין אנאלנה ברבוק הירוקה, שזינקה למקום הראשון בסקרים על רקע משבר האקלים, לבין ארמין לאשט השמרן, מחליפה של מרקל. אולף שולץ, המועמד הסוציאל־דמוקרטי, השתרך הרחק מאחור.
ואז התחברו לשולץ שני נסים: התברר שברבוק העתיקה טקסטים לסיפור הביוגרפי שלה, וגם קישטה את קורות חייה באי אלו נתונים נעדרי בסיס במציאות. כתוצאה מהגילויים המביכים האלה, התמיכה בברבוק התרסקה ואת ההובלה במרוץ נטל לאשט בפער של 10% משולץ.
דווקא אז הגיעו עשר השניות האומללות בחייו של לאשט. הוא אירח את נשיא גרמניה באזור אסון השיטפונות שבמדינת צפון וסטפליה שבראשה הוא עומד. בעוד הנשיא דיבר וביכה את קורבנות האסון, עמד לאשט בשורת המכובדים שאותם אירח. אחד מהם אמר משהו מצחיק, ולאשט נתפס בעדשת המצלמה צוחק במלוא פה, על רקע פניהם חמורי הסבר והעצובים של הנשיא והאנשים שלצדו. פעם חיים ומוות היו ביד הלשון, כיום הם ביד העדשה, שאת הרושם שהיא חורטת בתודעה אלף הסברים יתקשו לתקן. הצילום הצוחק הפך ויראלי - ולאשט קרס בסקרים.
ג'מייקה או רמזור?
אבל גם שולץ, שנטל את ההובלה והגיע להישג שאיש לא האמין בהיתכנותו בבחירות, אינו השחקן המרכזי בדרמה של השבועות הקרובים בגרמניה.
שמו של האיש שיקבע מי יהיה הקנצלר ומי תהיה המפלגה שתוביל את גרמניה בשנים הקרובות מוזכר בקושי בכל הדיווחים מגרמניה בתקשורת העולמית. רבים נתקלים עכשיו לראשונה בשמו: כריסטיאן לינדנר, מנהיג המפלגה הליברלית החופשית (כלומר, הצהובים). אותו לינדנר שהדהים את גרמניה כשפרש לפני ארבע שנים מהמו"מ עם השחורים והירוקים וגרם לכך שהמו"מ הקואליציוני יימשך 171 יום ויאלץ את הסוציאליסטים לחבור לקואליציה בעל כורחם.
הירוקים תומכים בקואליציית רמזור אדומה־צהובה־ירוקה, אבל אינם פוסלים קואליציית ג'מייקה, שבה השחור מחליף את האדום. לינדנר הוא ידיד קרוב של לאשט, ועמו הוא משתף פעולה בממשלת צפון וסטפליה, שלאשט עומד בראשה. ההנחה היא שלינדנר יעשה כל שביכולתו כדי לתמרן את הירוקים לחבירה עם השמרנים, לא רק בגלל הידידות האישית עם מנהיג השמרנים, אלא גם כי הפערים הגדולים ביותר בתחום הכלכלי הם בין הסוציאליסטים לבין הליברלים. הסוציאליסטים רוצים להעלות מסים, לפחות לעשירים, ותומכים בהוצאה ציבורית רחבה, ואילו הליברלים מתנגדים בקיצוניות לכל העלאת מסים ותומכים בממשלה קטנה המפנה את השטח ליוזמה פרטית.
ולבסוף אסור לשכוח שבעוד השמרנים והליברלים מתכוונים לעמוד בהתחייבותם שלא לשתף פעולה עם מפלגת האלטרנטיבות הימנית ולא לממש את הרוב של 371 מנדטים שיש לימין, אפילו לא להצבעה אחת בלבד, כפי שנוהגים לומר במקומותינו, הסוציאליסטים והירוקים פיזרו יותר מרמז שאינם פוסלים הפעם קואליציה של אדום־ירוק־אדום עם השמאל הקומוניסטי. לינדנר יודע היטב שלו היה רוב לקואליציה כזו - הוא היה ממומש בלי הינד עפעף.
גם היחס הדו־ערכי לשמאל מצד אחד ולמפלגת האלטרנטיבות מצד שני מושפע מהתקשורת. בעוד מפלגת השמאל הקיצוני מתנגדת לערכי יסוד דמוקרטיים ולחברוּת גרמניה בנאט"ו, החרם על האלטרנטיבות מושפע ממסע השחרה תקשורתי ודה־לגיטימציה מגמתית ושקרית. הימין הממוסד, מצדו, לא רוצה להתמודד עם מסע ההשחרה הזה, כדי לא להיות חשוף להסתה תקשורתית ולאובדן תמיכה רכה מהמרכז.