לו ירצה, ראש המוסד החדש יוכל לתקן את מה שקולקל בתקופת נתניהו

זה כארבעה חודשים מכהן דוד ברנע כראש המוסד. ברור שלא ניתן לשפוט אותו על סמך תוצאות, אבל יש כמה סימנים מבטיחים של הכרה במציאות וניקוי אורוות אחרי תקופת יוסי כהן. השאלה היא אם ברנע מסוגל לבצע את הטלטלה הנדרשת, או בשמה המקובל - רפורמה.

בשלב זה עושה ברנע היסטוריה בכך שהוא מטמיע את המציאות החדשה של עבודת מודיעין בארגוני ביון ומקצץ בגדול ביחידות המבצעיות. חלקן שייכות לעולם הרומנטיקה של מבצעי הריגול והחיסול. מדובר בקיצוצים משמעותיים ב"קיסריה" וביחידות הסמך שלה "כידון" וכו'. בהמשך צפויה התמודדות מול משרד החוץ על חלקו של אגף "תבל" בניהול המגעים עם ממשלות (להבדיל ממגעים עם ארגונים). בהתחשב בדומיננטיות של שר החוץ הנוכחי וראש הממשלה העתידי, גם כאן מדובר בקיצוץ משמעותי.

ההכרעה המשמעותית לגבי גודלו ואופיו של המוסד תיפול אם וכאשר ייחתם הסכם גרעין חדש בין ארה"ב לאיראן. או אז ייאלץ המוסד, כמו אמ"ן וצה"ל, להיפטר מחלק גדול מכוננות התקיפה לכאורה, מתוכניות מגירה שעלו וירדו (באורח טבעי, בהתאם לזמן ולמצב) וחייבו גיוס אלפי בעלי תפקידים ייחודיים. מדובר בחיסכון של מיליארדים.

# # #

כל מי שמכיר במקצת את מה שקורה במוסד, בייחוד במוסד של יוסי כהן ובנימין נתניהו, יודע שהארגון הזה, שהוסלל לטובת אידיאולוגיה אישית כיתתית ומפלגתית, זקוק לטלטלה רבתי. גם מי שרק נחשף לפרסומים מהימנים היה אמור להבין שמשהו דפוק בניהול של כהן. שלא לדבר על חוויית הצפייה בראיון שלו ב"עובדה". שלא לדבר על הקשרים שקשר נתניהו עם הגרועות שבמדינות הימין באירופה (זה עתה החזיר יאיר לפיד את שוודיה מהכפור שכפה עליה נתניהו).

עסקת המאה באמצעות המפרציות נחשבת להצלחה, ולא מהסיבות הנכונות. תשכחו מהשלום, ההזדמנויות העסקיות ופוטנציאל השעשועים. מדובר בתרגיל, חיובי, שבו הכניסו המפרציות רגל לתהליך המדיני מול הפלסטינים תחת הכותרת (של כולן): שתי מדינות בגבולות 67' וירושלים המזרחית בירת פלסטין. לא רק זאת: שר האנרגיה הסעודי, הנסיך עבדול עזיז בן סלמאן, קורא לטפל ב"איום הגרעיני הישראלי, המסכן את הביטחון והיציבות במזה"ת ואף את העולם כולו". ואת המתנה הזו, עבור השמאל הישראלי, הביא נתניהו עקב הבהילות להוכיח שהוא מדינאי־על.

המפעל המדיני־ביטחוני המשותף לנתניהו וכהן הוא הטיפול בגרעין האיראני. כולל – על פי פרסומים זרים - חיסולי מקורבים לתוכנית הגרעין, פגיעות במתקנים ובאמצעים לייצור הפצצה, וסיוע לקמפיין הדיפלומטי של דונלד טראמפ להסתלקות חד־צדדית מהסכם הגרעין. כל הפעלולים הללו הוכחו כבזבוז גמור לאור העובדה שאיראן נמצאת היום במעמד של "מדינת סף" - לא חשוב מה עומד מאחורי המונח הזה.

סיפורי "אנחנו מעכבים את ייצור הפצצה" הם קשקוש, בדומה לקשקוש של השב"כ "אנחנו לא יכולים למנוע טרור, אנחנו רק מכסחים את הדשא של הטרור לרמה של מינימום פגיעה". בשני המקרים מדובר בתירוצים שמשחקים לידיים של הפוליטיקה הימנית, שלא מוכנה להגיע להסדרים.
בימים אלה, אחרי שנים של בזבוז משאבים, טענות שווא וחיסולי שווא, מנהלת איראן מול ארה"ב מו"מ על בסיס של מאזן אימה הדדי. לכאורה איראן דורשת "תוותרו על הסנקציות או שנלך לפצצה", וארה"ב מאיימת "נחזק את הסנקציות ונלך על תקיפת מתקני הגרעין". למעשה, מדובר בבזאר מזרחי שסופו ידוע. יהיה הסכם. ולא בעוד שנה. השאלה היא אם במוסד של ברנע ידעו להפיק את הלקח של פעילות לטובת אינטרס אישי וכיתתי.

שאלה נוספת היא מה עושים עם השחיתויות שצפות מדי פעם. להבדיל ממוסדות מסודרים, במוסד סגרו שחיתויות בתוך הארגון. באורח טבעי (למוסד) מונע המידור הפנימי ממרבית העובדים עצמם לדעת או ללמוד את לקח הטיפול בעבירה זו או אחרת - מה שעלול להביא לריקבון שאם לא ייחשף יהפוך לתרבות ארגונית מושחתת.

כחלק מהניהול החדש הוריד ברנע לקראת ראש השנה פנייה שכמוה כפקודה לכל גמלאי המוסד, "אף מילה לתקשורת". כולל אזהרות "יד קשה", כלשון הטקסט, כלפי כל מי שיפר את ההוראה. חבל שברנע לא יכול להחיל אותה על ראש המוסד הקודם. כהן עצמו העביר בכנסת, מיד עם כניסתו לג'וב, חוק שמונע שקיפות בכל נושא שהשם "מוסד" נוגע בו. החוק הזה מונע פרסום של שורת עבירות ואירועים, שאין דרך אחרת לתאר אותם אלא כתרבות ארגונית מושחתת ומושתקת.

הדרישה להקפדה על סודיות נכונה משום שהיא כלי חשוב ביותר בפעילות המבצעית, אלא ששיטת "לסגור הכל" פוגעת במוסד עצמו כשהיא גורפת. הפרשנות של החוק (ומדובר בחוק מדינה) היא בסמכותו הבלעדית של ראש המוסד. רוצה - מאשר חשיפה, לא רוצה - עוצר אותה. מה שמונע מתהליך ניקוי האורוות ההכרחי להפוך שקוף, חשוף ויעיל. פרשיות שהן חומרי בעירה לארגוני מי טו הושתקו, כאשר היו קשורות לבכיר מאוד.

בזמנו בחנתי באורח מדוקדק את פרשת ויקטור אוסטרובסקי, כולל ראיון (בקנדה) עם האיש. ברור שאוסטרובסקי היה חייב לחטוף, אבל ההיסטריה הייתה פשוט מטומטמת. גידי ויץ, בתחקיר מעולה ("הארץ"), חשף את מערך ההגנה של כהן ונתניהו על דן גרטלר, חרדי מבני ברק וטייקון מכרות מחצבים בקונגו (צירוף טבעי, לא?).

גרטלר הוצא אל מחוץ לחוק בארה"ב, וסנקציות הוטלו על חשבונות החברות שלו. הסיבה: ג'נט ילן, שרת האוצר של ג'ו ביידן, הסבירה כי מדובר ב"עסקאות מושחתות עם נשיאה הקודם של קונגו, שגזלו מבני העם הקונגולזי מאות מיליוני דולרים". כהן, כראש המוסד, נסע לקונגו ונפגש עם אותו נשיא לשעבר בלא ליידע את יריבו, נשיא קונגו הנוכחי.

מה שמצריך תשובה לשאלה אם אישר נתניהו את ביקור כהן בקונגו בלי ליידע את הנשיא הנוכחי, ולמה? בהמשך, אחרי התערבותו של נתניהו, חנן טראמפ את גרטלר. נטען כי "גרטלר מתמצא במתרחש בשטח בכל רחבי מרכז אפריקה וכי הוא יכול לסייע לישראל ולארה"ב באיסוף מודיעין על טרוריסטים ועל ההשפעה הסינית הגוברת באזור". באמת? מכאן ניתן להבין כי במוסד יש יחידה מיוחדת של סייענים מיליארדרים באחריותם הבלעדית והאישית של ראש המוסד וראש הממשלה. מילצ'ן, פאקר, גרטלר ולך תדע מה עם האחרים.

השאלה היא מה יוצא לעם ישראל מהחנינה לגרטלר ומה יוצא מאותה חנינה לנתניהו, לכהן ולטראמפ, ופליז, תחסכו מאיתנו את הרמזים על תרומתו הגורלית של גרטלר למוסד ולביטחון ישראל. דווקא אלן דרשוביץ, אחד מפרקליטיו של גרטלר, טען כי עד להטלת הסנקציות, "גרטלר תרם מיליוני דולרים בשנה לצדקה בישראל וכי ביטול הסנקציות יאפשר לתרומות הללו לשוב לזרום". ושוב, השאלה היא לכיסם של מי מהנזקקים. הג'וב של ברנע הוא לסגור את הפרצה הזו. מכתבו הזועם של נשיא קונגו הנוכחי על הביקור של כהן אצל יריבו הגיע ל"תבל", ואני מקווה שההתנצלות של ברנע יצאה לדרך.

# # #

ועדיין, איראן היא הנזק הגדול שמשאירים אחריהם נתניהו וכהן. באמצעות תעלול הארכיון סיפק כהן לכל עובדי המוסד תחושת גאווה עצומה וזה דווקא בסדר. גאוות יחידה היא עניין חשוב, שלא לדבר על ניפוח החזה של כל אזרחי ישראל. אלא שהארכיון עצמו לא היה שווה את הדלק שהוצא על הברחתו ואת הנייר ומחיר הקלסרים שנקנו לצורך ההצגה, מאחר שעסק בהיסטוריה של ראשית העבודה על הגרעין האיראני. שלא לדבר על הדיווחים על אודות חיסול פח'ריזאדה, הפגיעה בארון הסעף של הסרכזות בנתנז והזרמת מיליארדים במשך שנים לתקיפה שלא הייתה ולא תהיה.

התקווה היא שברנע מכיר במציאות, אינו מחויב לנתניהו ויש סיכוי לא רע שחבירה חלקה יותר לצה"ל (ולאמ"ן) תשחרר את שני הארגונים מהמחויבות האווילית למנוע מאיראן פצצה "בכל מחיר". השאלה הנוכחית היא (כרגיל) מתי זו פצצה גרעינית מתקתקת. האם כיום, כשהיא במרחק "חודש־חודשיים", כפי שהזהיר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן? האם במרחק שנתיים, עד שיפתחו ראש קרבי גרעיני? אין לי מושג איך מתנהלים הדיונים בעניין בין נפתלי בנט, בני גנץ, אביב כוכבי וברנע. למראית עין החזית הזאת שקטה למדי בזמן האחרון. השאלה היא אם להמתין בשקט (ללא תוספות מיותרות כמו חיסולים) עד מיצוי המו"מ עם ארה"ב, או להמשיך ו"לתקוף" חרף העובדה שזה מפריע לביידן ושות'.

העניין עם נתניהו וכהן הוא לא רק עברם אלא גם עתידם. לפני כשבועיים התפרסם ב"ניו יורק טיימס" עוד תחקיר על חיסול פח'ריזאדה. נתניהו כיכב שם כמצביא וכהן כלוחם. חלקם של השניים בהאצת תוכנית הגרעין ברור לעין כל, אבל היי! יש לנו עסק עם באטמן וסופרמן, שיצאו להציל את העולם, לא נפרגן? מעבר ליחצנות הפומפוזית נחבאת כאן סכנה אמיתית. עדיין יש בקופה של נתניהו וכהן בלוק פוליטי של חרדים, ש"ס, מתנחלים וליכוד. אומרים לי שכהן גמור פוליטית אחרי הפרשיות האחרונות, בהן מתנת חתונה ממיליארדר וסודות לדיילת. אולי. אומרים לי שנתניהו עשוי לסיים את הסיבוב המשפטי שלו במעשיהו (למה אתם חושבים גוררים סנגוריו את ההליך המשפטי?). אולי. אומרים שכהן עדיף בעיני נתניהו על ברקת. אולי. מסבירים שלנתניהו רוב מוחץ במרכז הליכוד. אולי.

ומה אם יסתבר שכל האולי האלה הם בחזקת ודאות? ומה הסיכוי שנתניהו בכלא, רעייתו בקיסריה, הילד בטוויטר, ושלושתם מנהלים את כהן בלשכת ראש הממשלה? מופרך לגמרי? הזוי לחלוטין? זה בדיוק מה שקרה כאן בשנים האחרונות.