עם ביבי זה היה קל. ידענו לזהות כל צעד שלו. הכל היה צפוי כמו אלגוריתם מרושע בתוכנה זדונית של תעמולה מטורגטת. אצל נפתלי בנט זו תעלומה. שום דבר לא ידוע או צפוי. לא במעשיו ולא בדבריו. נראה שהוא עצמו, ברמת ההחלטות הלאומיות, לא יודע איך יפעל.
בינתיים בכל נאום שאמור להיות מכונן יש לו איזה טוויסט משונה. החל מתקיפת מערכת הבריאות באו"ם וכלה בהפרחת בלון רון ארד. מה שמכתיב את התנהלותו כיום הם פחדים פוליטיים. הפחד מהימין הקיצוני בעיסוק בהתנחלויות, והפחד מהפחד מאיראן, שהשתרש בתודעה המהונדסת של אזרחי ישראל. אלו הן שתי בעיות הליבה של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ואין כאן עדיין ראש ממשלה שיטפל בהן.
לכאורה מעולם לא היה מצבנו בענייני ראש ממשלה טוב יותר. יש לנו במלאי כרגע ראש ממשלה בפועל, ראש ממשלה חליפי, ראש ממשלה חליפי לשעבר וראש ממשלה מתחזה. איש מהם לא מוכן לבצע צעד משמעותי לעבר הסדר סביר מול הפלסטינים או איראן.
בני גנץ מנהל בשטחים מדיניות ביטחון משלו משום ש"המצב" מחייב תיאום כוחות הביטחון שלנו ושלהם. מה שגרם לאופוזיציה להסתער על בנט ש"התיר" לגנץ להגיע לפגישה עם אבו מאזן. בנט הגיב בהמהום רפה, משהו בסגנון אישרתי אבל לא הייתי מאושר. שר הבריאות ניצן הורוביץ נסע גם הוא לרמאללה והעביר לאיילת שקד הזמנה לביקור אצל המנהיג הפלסטיני. שקד הגיבה בסרבנות ילדותית, שזו התקדמות לעומת גולדה מאיר שהייתה שואלת בפליאה מה זה פלסטיני.
יצחק שמיר היה אוסר את גנץ והורוביץ או לפחות מעיף אותם מממשלתו. בנט משך כתף, ולמשוך כתף בשביל ימני טיפוסי זה כמעט כמו לתת כתף. וחוץ מזה, מי שקובע את יחסינו עם הפלסטינים הוא הרב"ט האסטרטגי שלנו והשהיד התורן אצלם.
בינתיים לא מסתמן באופק שום צעד היסטורי אמיתי. דוד בן־גוריון הקים את המדינה באקט מנהיגותי חרף הסיכון. לוי אשכול וגולדה נתנו לצה"ל לנצח. או להפסיד. מנחם בגין עשה שלום והיסטוריה בניגוד לדעתו שלו. יצחק שמיר, שמעון פרס ובנימין נתניהו גררו רגליים עד שנגררו מחוץ להיסטוריה. אהוד ברק הסתלק באבחת צעד היסטורי מלבנון ואהוד אולמרט כמעט ונגע בהיסטוריה כאשר שרטט גבולות היסטוריים עם אבו מאזן, עד שהנהנתנות הרגה - פוליטית - אותו ואת יוזמתו.
בנט עשה את שלו ברמה של שותף משני כאשר דחק מחוץ לתהליכי קבלת החלטות את הקואליציה הקודמת (נתניהו הוא רק הבונוס). הסיכוי שלו לצאת מהסיבוב הפוליטי הנוכחי עם יכולת אלקטורלית להתמודד ברצינות על מקום בהנהגה עתידית הוא לא משהו. אבל לך דע, אחרי ארבע שנים בלשכת ראש הממשלה ושר חוץ, כולל תקציבים וג'ובים, מה יביאו לו יחסיו עם הימין המתפכח שעדיין באופוזיציה.
בשלב זה לא נראה שבנט קורץ מהחומר של מנהיג היסטורי. מקורבים מספרים בתקשורת שיש באישיותו מרכיבים של ילדותיות, פזיזות והימור - תכונות שדווקא בגללן הוא עשוי לבצע פליק פלאק מכונן, והשאלה היא לאיזה כיוון. מלחמה? גנץ ושות' לא יאפשרו. התקווה שילך לכיוון של פשרה היסטורית עם הפלסטינים נעוצה בתהליכי החיכוך של חובשי כיפה מסוגו מול המציאות. לכאורה, חובשי כיפות שמוחדרים לגופים חילוניים הם סוכנים של הימין הדתי. למעשה, לפחות חלקם הופכים במהלך החיכוך עם המציאות להיות סוכנים של החילוניות בקרב הימין הדתי, ולא קשה לראות היכן בנט עומד על המגרש.
הגל השני
בינתיים בנט משחק פוליטיקה באמצעות הכלים שברשותו: "גבאים ביישובים ביהודה ושומרון הביעו שביעות רצון מהתעדוף שיעניק משרד הדתות להקמת בתי כנסת"; "מקוואות נשים נוספים ייבנו ביו"ש בזכות הקריטריונים החדשים שעליהם חתם שר הדתות מתן כהנא"; 20 מיליון שקלים יחולקו ל־30 רשויות מקומיות שבהן קיימת מצוקת מבנים המיועדים לתפילה. בהתאם להחלטת כהנא יש עדיפות ל"יישוב או שכונה המצויים במקום בעל רגישות ביטחונית" (קרי בשטחים), ודרך אגב הוגדלו תקציבי רשתות החינוך החרדיות, בייחוד אלו של אגודת ישראל.
בינתיים מתנהלות נגד בנט מתקפות פראיות ברמה של מויסר ומשומד. בגל הראשון היו ביביסטים, חרדים ומתנחלים שהרימו גל של זעם בטמפרטורות רתיחה, פרי תסכול היסטרי של עבדים שמלכו ונפלו לבירא עמיקתא. כיום זה הגל השני והפעם בתכנון קר של מרקידי המריונטות. אצלם זו הבנה מחלחלת (תרתי משמע) שבנט אחרי תקציב הוא כאן כדי להישאר. הוא מתרסק בסקרים אבל צובר תאוצת לגיטימיות, מה שמגביר את היכולת שלו לגייס עריקים נוספים.
הכישלון של האופוזיציה לאסוף קהל משמעותי בכיכר רבין לפני כמה שבועות הגביר את חלחלת ההנהגות. הטכניקה הנוכחית היא לבנות חומה רגשית בלתי עבירה בין בנט ובין הבלוק החרדי־מזרחי־משיחי־לאומני באמצעות נהמת קרביים צווחנית של קללות שוק ברחוב וברשת. היעילות של הגל הרעיל הזה והפיכת הכנסת לזירת הגלדיאטורים של דוד אמסלם ושות' מוטלת בספק.
מה שברור הוא שהגל הרעיל מוכיח שבנט הוא האיום הגדול ביותר על הסיכוי של הבלוק הביביסטי לחזור לשלטון. המפתח הוא השבר בין הימין המשיחי לימין המתפכח והמתברגן, שחלקו מתחזל"ש והולך (על פי הדים עמומים שעולים מהשטח. שום דבר בדוק מדעית) וכבר כיום מסתמן פה ושם סדק בחומת העוינות: "בעיני, נאום מצוין של נפתלי בנט", צייץ אריאל כהנא (כתב מדיני ב"ישראל היום") אחרי נאום בנט באו"ם, והוא מפרט: "ברעיונות שהיו כלולים בו, באופן ההגשה שלהם, בשפה טובה ובביטחון העצמי והלאומי שהקרין. אם יתמיד בדבריו בעברית בגישה הזו, אולי ישוב לקבל לגיטימציה".
כהנא זוקף לזכותו של בנט את העובדה שלא הזכיר את הבעיה הפלסטינית (שהיא גם הבעיה הישראלית), כאילו מדיניות בת־יענה תעלים אותה. מצד שני, בנט בנאומו באו"ם עסק ב"איראן". מישהו ספר בנאומו 34 פעמים "איראן", כאילו בכל אזכור הוא מפוצץ שתי סרקזות. טוב שיש לנו גנץ שבראיון ל"foreign policy" אמר "ישראל תהיה מוכנה לקבל חזרה של ארה"ב להסכם גרעין עם איראן. הגישה האמריקאית הנוכחית היא להחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית לקופסה, ואני מסכים איתה".
כך שבנט לא יכול לצאת למלחמה של ממש, או סיפוח (שטח C) או אפילו למבצע שעלול להיגרר למלחמה. מנעד ההחלטות שלו, כמהמר פזיז שיורה מהמותן, נע בין מהלכי שרידות תזזיתיים להקפאת המצב לבין צעד מהוסס להפשרה. הודנא מול עזה או שיחות משולשות עם אבו מאזן כדרישת האמריקאים. וככזה, סורפרייז! בנט כיום הוא התקווה היחידה לשינוי שאולי יהפוך אותו מראש ממשלה אנקדוטלי למנהיג שביצע את הצעד הראשון למהלך היסטורי, וזה לא סיפוח.