חזרה לשגרה
האיחולים לגבי העתיד היו פעם: “הלוואי והעתיד יהיה טוב יותר מאשר עכשיו". בשנתיים האחרונות, שנות הקורונה, האיחולים לגבי העתיד הם: “הלוואי והעתיד יהיה כמו שהיה העבר". את הקטע הזה אני כותב מאיטליה. אחרי שנתיים שבהן לא טסתי ולא יצאתי מהארץ החלטתי להיות אמיץ, לסכן את חיי ולטוס. עשיתי לפני הטיסה את כל הבדיקות ומילאתי את כל הטפסים. הייתי בטוח שהחוויה לחזור לאיטליה, לבית מסוים ליד אגם בולסנה שאני מכיר ותמיד חוזר אליו, תהיה חוויה חזקה. הייתי בטוח שאוכל לכתוב שני מדורים רק על החוויה של החזרה לתוך נתב״ג. אבל לא קרה לי כלום בתחום ההתפעלות והפליאה. הכל נראה שגרתי ורגיל. פעם כתבתי שאם בעל טור נוסע באוטובוס ואין לו מה לכתוב על זה, מוטב שיפסיק לכתוב בכלל, והנה אני טס עד איטליה, ואין שום דבר לכתוב.

היו זמנים, בתחילת המגיפה ובמהלכה, שבהם חשבתי שהעולם השתנה לחלוטין ולתמיד, וכי לא נחזור אף פעם לטוס כמו לפני כן. שלוש פעמים במהלך השנתיים האלה הייתי קרוב לטיסה, הזמנתי כרטיסים וביטלתי אותם (לתוהים: כן, קיבלתי את כל הכסף בחזרה מאל־על).

עכשיו, כשטסתי וחזרתי לאותו בית קטן באיטליה שבו אני נמצא תמיד בשנים האחרונות, לא זיהיתי בתוכי התפעמות על עצם החזרה לנורמליות. אני כותב אם כן בהשתאות ובהתפעלות גדולה על הפלא של חוסר הפלא. נחמד מאוד להיות כאן. יש לי מה לכתוב על הנוף היפה שמולי עכשיו ובטח עוד יקרו דברים שאכתוב עליהם. זה בוקר ראשון, אבל החזרה אל הרגיל רגילה לחלוטין לצערי. אולי לשמחתי.

צ'כוב והיהודים
בין אירועי התרבות שהתחדשו בולטת ההצגה “השחף" מאת צ'כוב (תיאטרון גשר). צ'כוב עולה שוב ושוב על בימות התיאטרון בישראל ותמיד במקרים כאלה גם נלחשת השאלה: “האם נכון שצ'כוב היה אנטישמי?". חבר טוב שאל אותי זאת, מה שגרם לי לנסות לענות.

מאמרים ומחקרים אכן מציינים שדמויות היהודים בסיפורים שלו הן שליליות, ורומזים שאולי הוא אנטישמי בעצמו. מצד שני, כל הדמויות בסיפוריו ומחזותיו אינן מיופות. האמת היא שצ'כוב אכן פרסם גם בעיתון שמרני, תומך הצאר ולפעמים אנטישמי. שם העיתון - “זמנים חדשים", “נוביה ורמיה" ברוסית, והוא היה הנפוץ ביותר בתקופתו. אבל הוא פרסם גם בעיתונים אחרים. ב"נוביה ורמיה" שילמו יותר.

במחקרים מודרניים הוא מצטייר ההפך מאנטישמי. אוהד יהודים. כשהוא היה בן 16 ורעב ללחם בעצמו, הוא הציע ליהודי בן גילו שהיה רעב יותר ממנו, לחלוק עבודה שהייתה לצ'כוב במתן שיעורים פרטיים.

יצחק לויתן, הצייר היהודי הגדול, היה ידידו הקרוב מאוד מגיל צעיר, וכמעט נישא לאחותו של צ'כוב מריה. צ'כוב הציל את לויתן מדיכאון והתאבדות. צ'כוב עצמו כמעט נשא לאישה יהודייה. הוא הכיר יהודייה צעירה, דוניה שמה. יופיה וחוכמתה כבשו את לבו. הוא הציע לה נישואים ערב אחד בשעה שליווה אותה לביתה. לאחר שבועיים ניסה שוב. הוא הניח שהיא תתנצר כדי להינשא לו, אבל אז הוא גילה את אישיותה החזקה. במכתב לידיד הוא סיפר: “הייתה בינינו מריבה, הואיל והיא נפגעה מכך שהדת מהווה מכשול. היא שברה עפרונות וקרעה תצלומים על שולחני. זה מעיד על אופיה, היא ממש מכשפה. ממילא אפרד ממנה כעבור שנה או שנתיים של נישואים". בסוף היא העיפה אותו. כעבור זמן מה בישר לידידו על הניתוק הסופי: “עדיין אינני נשוי. סוף־סוף נפרדתי מארוסתי. זו היא, אגב, שניתקה. אבל לא קניתי אקדח".

הוא תמך בהתלהבות בדרייפוס בעת משפט דרייפוס (וכעס על ידידו, עורך אותו עיתון, “זמנים חדשים", שיצא נגד דרייפוס). את אמיל זולא הוא לא העריך כסופר ענק, אלא דווקא בשל עמידתו לצד דרייפוס.

בשנת 1903 הוא הגיב בתדהמה וזעם על הפרעות בקישינב, והשתדל, למרות מצבו הגופני הסופני, זה היה שנה לפני מותו, לקרוא על כך כל מה שאפשרי, כי הצנזורה הרוסית העלימה עובדות. שלום עליכם פנה אליו וביקש סיפור לקובץ שהוא עומד להוציא כדי לעזור בהכנסות מהספר ליהודים הנרדפים. צ'כוב השיב מיד במכתב והבטיח לכתוב סיפור במיוחד אם יאפשר לו כוחו, וגם הרשה לשלום עליכם להשתמש בכל אחד מסיפוריו. כתב: “כולם עומדים לרשותך, ואתענג בכל לבי לראותם מתורגמים ליידיש באסופתך למען הקורבנות היהודיים בקישינוב". במכתב מאוחר יותר הוא מסרב לקבל את התמלוגים על הסיפור הזה, ומבקש משלום עליכם לתרום את הכסף לקורבנות היהודיים.

צ'כוב הוא לדעתי אחד האנשים המופלאים בטוב לבם שחיו מעולם. אם תשיגו, כדאי לכם לקרוא את הביוגרפיה עליו שכתב אנרי טרואיה. אני כותב “אם תשיגו", כי הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד, ואזל. אני קורא להוצאת עם עובד להוציא מחדש את הספר הזה, אנרי טרואיה כותב ביוגרפיות כל כך טוב ויפה, שכל ספר שלו חייב להיות בשוק לקריאה. במיוחד זה.

יכול להיות שמומחים ממני באנטישמיות יוכיחו לי שאני מפרכס יותר מדי את צ'כוב. אני חושב שהבאתי נקודות ברורות לטובתו בנושא הזה, ובכלל אני מנסה להיות מומחה למציאת אלה שאוהבים אותנו, בעולם שבו נדמה לרבים שטבעי לשנוא אותנו.


לה קנאר אנשנה
ידיעה בעיתוננו סיפרה שמדען גילה ברווז מדבר. הברווז יודע לומר: טיפש ארור.
מה ההתרגשות? גיליתי מזמן יצורים כאלה בטבע. הם מדברים, הם אפילו כותבים, וזה כל מה שהם אומרים על כל אדם אחר שאיננו הם.

פינת השלולית
לפעמים אני נתקל בדבריה של נסיכה שמגלה לי מה מתרחש בשלולית בימינו, שבהם יש נסיכות לוחמות ולא, כמו באגדות הישנות, רק נסיכות ענוגות. ככה היא סיפרה, הנסיכה שדואגת קצת:

“אני רל"שית בקריה וחבר שלי לוחם באריות הירדן. מאז שהוא התגייס אני בתסביכים על זה שהוא ימצא שם איזו זינה הנסיכה הלוחמת, וישאיר אותי לבד למצוא בן זוג חדש ליד מכונת הגריסה".

אל תדאגי, הנסיכה שאיננה זינה. הכל יהיה בסדר, ומה שלא בסדר - תגרסי מהר. ואם זו תלונה של חיילת בנושא קצת יותר רציני ממילא יהיה מי שיגרוס את זה.