הקרב על הקונסוליה הפך לסנסור רב־חשיבות המלמד על שינוי חיובי בגישה האמריקאית

בשני מבנים רומנטיים במרכז ירושלים שכנה מאז שחרור העיר ב־1967 הקונסוליה האמריקאית. האחד ברחוב אגרון, באזור שהיה פעם מערב העיר, והשני בחלק המזרחי לשעבר, קרוב למעבר מנדלבאום המיתולוגי. ככתב שטחים צעיר בעיתון "חדשות" היו לי, מדי פעם, מגעים עם עובדי קונסוליה שרצו לקושש אצלי מידע מודיעיני, במיוחד לגבי יהודי יו"ש.

כך, במשך עשרות שנים ועד לסגירת הקונסוליה בהוראת דונלד טראמפ, ישב בתל אביב שגריר אמריקאי ידידותי שרצה לחמם את היחסים, ומירושלים פעל נגדנו קונסול, שחתר לעקור את לב העם היהודי מגופנו. לכן, המעשה החשוב יותר של הנשיא טראמפ היה דווקא ביטול הנציגות האנטי־ישראלית בירושלים, יותר מאשר העברת השגרירות והכרה מלאה של ארה"ב בעיר הבירה.

מאז חזרת הדמוקרטים לשלטון, מפחידים אותנו שהנה ממשל ביידן עומד לכונן מחדש את הקונסוליה העוינת. גורמי שמאל ומקורבי נתניהו חברו יחדיו לפמפום מתמיד, שלפיו האמריקאים מצפצפים עלינו, יקימו את הקונסוליה וכך יסכלו את אחד ההישגים של הממשל הקודם. הגדילו לעשות בשבוע שעבר בעיתון המקורב לנתניהו, "ישראל היום", כאשר דיווחו כעובדה שהאמריקאים מתכוונים להקים את הקונסוליה בכוח.

אלא שלפי מקורבי ראש הממשלה נפתלי בנט לא רק שאין לדבר שחר, אלא שישראל נחושה שלא תקום קונסוליה, בכל מחיר. על פי הטענה, בנט הבהיר לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן בפגישה בבית הלבן שישראל לא מסכימה להקמת הקונסוליה, נקודה. אותה אמירה הועברה על ידי שר החוץ יאיר לפיד למקבילו האמריקאי אנתוני בלינקן. האמריקאים אומנם טענו שמדובר בסך הכל בהחזרת קונסוליה שהייתה קיימת, ולמרות זאת העמדה הישראלית נותרה חד־משמעית.

גורמים ממשלתיים בכירים אפילו קיבלו חוות דעת משפטית, שלפיה אין היתכנות להקמת קונסוליה ללא הסכמה ושיתוף פעולה ישראליים מפורשים. לפי חוות הדעת, כל ניסיון להקים קונסוליה ללא אישור ישראלי יהווה הפרה של אמנת וינה לגבי יחסים קונסולריים, ובכלל, מדינה זרה לא יכולה להקים קונסוליה במדינה אחרת מבלי לקבל את האישור הפורמלי של המדינה המארחת. זו חייבת לספק אישורים, תיאומים בעניין חסינות דיפלומטית, אפילו ויזות עבודה לעובדי הקונסוליה.

לכן, לנוכח המסרים שהעבירו ראש הממשלה ושר החוץ לאמריקאים, קשה להאמין שממשל ביידן מתכוון להסתכן בעימות חזיתי בעניין הזה, שירעיל את היחסים ללא תקנה. הרעלה לצד מבוכה, שבמסגרתה הקונסול ואנשיו לא מקבלים אישורים לתפקוד הבסיסי שלהם. לכן, נכון לעכשיו, האמריקאים לוחשים לפלסטינים ולעיתונאים המזוהים עם השמאל הישראלי שהם "בתהליך" לקראת פתיחת הקונסוליה.

תהליך, כידוע, יכול להימשך לעד, כמו מה שמכונה "תהליך השלום". אם כי בצמרת הממשלה מתעקשים שאין כל "תהליך" - לא שיחות, לא הכנות של האמריקאים, שום כלום.

מערכת היחסים עם וושינגטון טובה, עובדה שהופכת את האפשרות למהלך אמריקאי עוין בחזית הקונסוליה לבלתי סבירה, לפחות במצב הנוכחי. במיוחד כאשר האמריקאים עיכלו את הקביעה של ראש הממשלה שלא יהיה מו"מ מדיני עם הפלסטינים, לצד ההכרזה של שרת הפנים שלא תוקם מדינה פלסטינית. בירושלים מעריכים שייתכן שוושינגטון תיתן לרמאללה פרס ניחומים, בדמות חידוש האישור לקיום נציגות פלסטינית בבירת ארה"ב.

בכל מקרה, הקרב על הקונסוליה הפך לסנסור רב־חשיבות. הוא ישפיע על מערכת הניגוח הפנימית של בנימין נתניהו נגד הממשלה, והוא מרכיב חשוב בציר היחסים מול ממשל ממשיכי דרכו של ברק אובמה. סנסור שלפחות היום מלמד על שינוי חיובי בגישה האמריקאית, לעומת עידן אובמה. השאלה היא כמה זמן הוא יחזיק מעמד, במיוחד כאשר כלל סוגיות ההתיישבות ביו"ש נמצאות חזק על השולחן.

חזרה לימי ההסתה

צדק נתניהו כשנמנע מלהגיע לטקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין. טוב שהציב קו ברור של מחאה נגד כללי המשחק שקבעו לעצמם חלק מבני משפחת רבין ומחנה השמאל. אלו כללי משחק שהיו דומיננטיים בשנים הראשונות שלאחר הרצח, אבל מעולם לא גוועו לחלוטין.

דומה שהשנה, מרוב אושר לרגל נפילת שנוא נפשם נתניהו, הם חזרו להרעיל את האווירה. הכללים האלו הם ההסתה האמיתית, אותו ניסיון להדביק למחאה הצודקת והמתונה שהייתה נגד הסכמי אוסלו תווית בלתי לגיטימית.

דוגמה מקוממת לחירות ההסתה והביזוי שלקחו לעצמם חלק מבני משפחת רבין סיפק נכדו יונתן בן ארצי בטקס הממלכתי בבית הנשיא. בן ארצי, כמנהגו, חיבר בין רצח סבו לבין המחאה שקדמה לו ונתניהו. הוא אפילו הכתיר את שלטון נתניהו כ"שלטון יחיד" אנטי־דמוקרטי.

אני, כידוע, לא בדיוק נמנה עם תומכי נתניהו, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הסגנון, אבל מי מתומכי אוסלו שמבקש להאשים את ראש הליכוד בפגיעה בדמוקרטיה צריך להיות חוצפן במיוחד. מעבר ליתר חטאיהם, רבין ושמעון פרס קודם כל הונו את הבוחרים שלהם וריסקו את כללי המשחק הדמוקרטיים, בהעברת ההסכמים המגונים שהם חתמו עם יאסר ערפאת.

רבין התחייב בבחירות 92' שלא ינהל מו"מ עם אש"ף, העביר את הסכם אוסלו א' בקולות אנטי־ציוניים ובקולות ימין גנובים של ש"ס, בעוד שבהעברת הצבעת אוסלו ב' הוא שיחד וגרם לעריקת שני חברי כנסת ממפלגת הימין צומת – גולדפרב ושגב.

חמורה לא פחות הייתה ההאשמה של שר החוץ, יאיר לפיד, נגד חברי כנסת מהימין הדתי, אולי גם מהליכוד, שהם למעשה רוצחים בפוטנציה - מתנקשים בדמוקרטיה. גם כאן, אני לא חוסך את שבטי מבצלאל סמוטריץ' ונתניהו על הדה־לגיטימציה שהם עורכים לממשלת בנט, שגולשת גם להסתה. אבל מכאן ועד לומר ש"צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר יושבים היום בכנסת ישראל" המרחק אסטרונומי.

בכלל, ההאשמה הזו מחזירה אותנו לעלילת הדם שטווה השמאל אחרי הרצח, כדי לנסות להכריע את הוויכוח הפוליטי בין המחנות. אף שב־26 השנים האחרונות הוכח, גם בבתי משפט, שיגאל עמיר פעל לבדו ולא הושפע מאיש. אף שההפגנות שהתנהלו נגד ההסכמים המטורפים שטוו שמעון פרס, יוסי ביילין ורבין היו מתונות אל מול חומרת המעשה והתוצאה של ההסכמים עצמם. ועדיין, לפיד המשיך גם השבוע לטפח את החיבור שבין מחאת מתנגדי ההסכמים אז לבין רצח ראש הממשלה.

האמת היא שפרט לקומץ מטורפים שאכן הסיתו אז לרצח, שמרביתם הובלו על ידי הסוכן המדיח של השב"כ אבישי רביב, לא הייתה "הסתה". המחאה ההמונית שהתנהלה אז הייתה מתונה בהתחשב במעשה הטירוף של הכנסת ארגון הטרור אש"ף לתוכנו. ומה שהזהרנו מראש התברר כנכון בדיעבד שבעתיים, כאשר למעלה מאלף נרצחי אוסלו הם רק המתאבן לקראת המחירים הכבדים שעוד נשלם בעתיד בעימות מול תלמידי ערפאת, בגלל ההסכמים האפלים ההם.