מעטים הגנרלים שהצליחו לכתוב ספר מוצלח באמת, שיש הכרח לקרוא גם שנים אחרי. קולין פאוול, שהלך לעולמו השבוע, כתב את "המסע האמריקאי שלי". ספר על בנם של מהגרים מג׳מייקה, שנולד בהארלם, הצטרף לצבא, יצא לווייטנאם, חזר ממנה חי. זה ספר קריא, אפשר איתו, אפשר גם בלעדיו. פאוול היה קצת פחות איש צבא, וקצת יותר גנרל־פוליטיקאי. מוקדם בקריירה החל להתקדם במסדרונות הכוח בוושינגטון. כבר ב־1972 נכנס לבית הלבן, עדיין כאיש צעיר. בהמשך חזר אליו שוב ושוב. פעם כיועץ בממשל רייגן, פעם כיו"ר המטות המשולבים בתקופת בוש האב, פעם כשר החוץ בתקופת בוש הבן.
הוא ישב במוקדי קבלת ההחלטות בעשור וחצי שבהם אמריקה ניצחה במלחמה הקרה, הפכה לאימפריה היחידה שעומדת על הרגליים, ואז התפכחה למציאות המטורללת של המאה ה־21. מנפילת חומת ברלין ועד נפילת מגדלי התאומים, פאוול היה שם. מנסה להדביק את קצב המאורעות ולא תמיד מצליח. בתחילת שנות ה־90, לאחר הניצחון על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, פרסם את עיקרי תורתו, שנודעו כ"דוקטרינת פאוול", אך היו למעשה שעתוק של דוקטרינה קודמת, שגובשה בימיו של שר ההגנה קספר וינברגר. עיקריה: לא יוצאים למלחמה בלי לדעת למה, לא יוצאים לחצאין, לא יוצאים בלי לדעת איך יוצאים. כלומר – לא חוזרים על ימי וייטנאם, הצלקת שליוותה את פאוול כל חייו.
יש שחשבו שמלחמת המפרץ ריפאה את אמריקה מווייטנאם. סוף־סוף הצליחה להרים את הראש ולהשתמש בכוח צבאי. פאוול חשב שמלחמת המפרץ הייתה יישום נבון של לקחי וייטנאם. אבל בהמשך שכח כנראה את הדוקטרינה של עצמו. הוא שלח חיילים לסומליה, מהלך שנגמר בטבח המוכר כ"בלאק הוק דאון" (פאוול כבר לא היה בשירות בזמן התקרית, מה שהותיר טעם מריר אצל הנשיא קלינטון, שלא בדיוק הבין מדוע הגנרל סיבך אותו ואז עזב אותו לנפשו). אחר כך נכנס לממשל בוש הבן כמי שאמור ליישם מדיניות ברוח הדוקטרינה, וגילה שכל דוקטרינה טובה על הנייר, עד שהאירועים טורפים את המציאות.
מעניין יהיה להשוות את ספרו של פאוול לזה שכותב – כך דווח השבוע – הגנרל אביב כוכבי. רוב הספרים החשובים על פוליטיקה וצבא לא נכתבים על ידי גנרלים. מרק בודן, שכתב את "בלאק הוק דאון" על אירועי סומליה, לא היה גנרל. ברברה טוכמן, שכתבה את "תותחי אוגוסט" על מלחמת העולם הראשונה, הייתה היסטוריונית. בזיל לידל הארט היה קפטן בצבא הבריטי שנפצע בחזית המערבית באותה מלחמה, ואחר כך נעשה לתיאורטיקן חשוב של מלחמה ומנהיגות. תיאורטיקן שעדיין כדאי לקרוא את ספרו. ספרו "אסטרטגיה" הושווה לספריהם של סון טסו הסיני ופון קלאוזביץ הפרוסי. על הראשון איננו יודעים הרבה, השני היה גנרל, כמו כוכבי. למעשה, אפשר להניח שכוכבי קרא את פון קלאוזביץ בטרם התיישב לכתוב את ספרו שלו על מנהיגות, אם כי - וזה כבר ניחוש – מן הסתם קרא את הגרסה המקוצרת, בכרך אחד, ולא את עשרת הכרכים המלאים, שקשה מאוד לצלוח.
מהי מנהיגות? מכון הסקרים גאלופ פרסם השבוע את המחקר השנתי רחב ההיקף שלו על "מנהיגות אמריקאית בעולם". בוודאי תשמחו לשמוע שהתדמית המנהיגותית של ארה"ב השתפרה באורח דרמטי באותו רגע פלאי שבו יצא הנשיא דונלד טראמפ ונכנס הנשיא ג׳ו ביידן. כמו ברק אובמה בשעתו, שקיבל פרס נובל לשלום לפני שעשה שלום, גם ביידן נהנה קודם כל ממה שהשאיר קודמו. ג׳ורג׳ בוש עזב עולם במלחמה, ואובמה, שהבטיח שלום, מיד זכה לאמון. טראמפ עזב עולם במהומה, וביידן, שהבטיח להשקיט את המים, מיד זוכה לאמון.
לא מכולם כמובן. ישנם טיפשים עקשנים במזרח התיכון – הכוונה אלינו! – שמתעקשים לשאול לא רק מיהו ביידן לעומת טראמפ, אלא גם מה עשה עד עכשיו יותר טוב מטראמפ. מכון מתווים פרסם השבוע את הסקר הצנוע יותר שלו, ובו התגלה שרוב הישראלים (53%) סבורים שביידן טוב לישראל פחות מממשל טראמפ. רק 11% סבורים שהוא טוב יותר.
מכל עשרות המדינות שנבדקו בגאלופ, רק בשלוש ירד האמון במנהיגות האמריקאית. אנחנו הישראלים נמצאים בחברתן המעט מפוקפקת של רוסיה וסרביה. מידת האמון של הרוסים במנהיגות האמריקאית עומדת על 13%. של הסרבים על 16%. ידידתנו המחודשת שוודיה מאמינה באמריקה של ביידן ב־40% יותר מכפי שהאמינה באמריקה של טראמפ. 52% מהשוודים נותנים אמון במנהיגות האמריקאית. בפיליפינים 71%. בקנדה 55%. בהולנד 63%.
למעשה, גם בישראל 54% נותנים אמון במנהיגות האמריקאית. כלומר, העובדה שביידן נראה לישראלים פחות ידידותי מטראמפ לא גורמת להם לשכוח שאמריקה עודה ידידתנו החשובה, ועודה האימפריה שיש לה עניין לעשות את העולם טוב יותר. באסיה יש לא מעט מדינות שהאמון שלהן באמריקאים נמוך, כמו טורקיה (13%), איראן (6%) ופקיסטן (25%). גם וייטנאם, שיחסיה עם ארה"ב שוקמו מאז המלחמה, לא נותנת בה אמון רב: 21%. אבל כדאי לקרוא את האותיות הקטנות. רוב הווייטנאמים פשוט מסרבים לומר את דעתם על אמריקה, או אומרים שאין להם דעה (73%). האם זה מפחד? אולי מחוכמה?
לא קל להגדיר מהי "מנהיגות" בכלל ומהי "מנהיגות אמריקאית בעולם" בפרט. בגאלופ מודדים לא רק את אמריקה, אלא גם את המנהיגות של גרמניה, סין ורוסיה. פון קלאוזביץ, שהמותג הפופולרי שלו הוא "מלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים", ודאי היה גאה לשמוע שמנהיגותה של גרמניה נחשבת בעולם הרבה יותר מזו של שלוש האחרות.
מה הופך את מנהיגותה של גרמניה לכזו שמצדיקה אמון בינלאומי? מותג חזק – אנגלה מרקל. מותג חזק שאיננו מאיים – כלומר, לא ולדימיר פוטין. מותג חזק שהמדיניות שלו לא מאיימת – כלומר, לא סין. מותג חזק שאיננו מנסה לחנך את רוב העולם – כלומר, לא אמריקה. גרמניה של העשורים האחרונים היא מדינה חזקה, משגשגת, שאיננה נכנסת לעימותים כמעט אף פעם, שמקרינה עוצמה אך לא כוחנות. אך בעיקר, היא מדינה שמשאירה את העבודה השחורה לאמריקאים.
עם כל הכבוד למדיניות של גרמניה, ושל אירופה, אלמלא האמריקאים אפשר היה לצפות למדיניות כוחנית הרבה יותר של סין ושל רוסיה. ובמילים אחרות, גרמניה זוכה לאמון על מנהיגות משום שאיננה באמת מנהיגה. לא מנהיגה עולמית. היא מנהיגה מערב אירופית, שהמקסימום שהיא צריכה להתמודד איתו זה קושי יווני לאזן את התקציב, או נחשול הגירה של פליטים סורים. ולא שצריך לזלזל בבעיות כאלה, אבל בזה לא נמדדת מנהיגות גלובלית.
בסקר של מתווים הייתה שאלה מעניינת. "מיהן לדעתך שלוש המדינות בעולם שמערכת היחסים איתן הכי חשובה למדינת ישראל כיום, פרט לארה”ב?". היא מעניינת מכמה סיבות, קודם כל בגלל ההנחה הבלתי מאותגרת, שהיחסים עם ארה"ב הם קטגוריה בפני עצמה. ועוד: משום שהישראלים מדרגים יחסית נמוך את המדינות השכנות, מצרים, ירדן, האמירויות. ועוד: משום שהם מציבים בראש את רוסיה. הנה, זה סימן של מנהיגות. הישראלים לא מציבים את רוסיה בראש משום שהם מאושרים מהמדיניות שלה. הם מציבים אותה בראש משום שהם מבינים שהיא שחקן חשוב בזירה המרכזית, שמעניינת אותם. לרוסיה יש קלפים בזירה הסורית, יש לה השפעה על הזירה האיראנית, יש לה יכולת לסייע, או להפריע, למדיניות הישראלית. ושלא כמו הרבה מדינות אחרות, רוסיה לא מחזיקה את הקלפים בחפיסה – היא משחקת בהם.
רק חמישית מהישראלים מדרגים את סין כמי שהיחסים איתה ראויים לשלישייה הפותחת. גם זה מעניין. בערך אחד מכל חמישה אנשים על כדור הארץ הוא סיני. זו הכלכלה השנייה בעוצמתה, והאימפריה היחידה שבאמת מאתגרת את העליונות האמריקאית. ביום רביעי פרסם ה"וושינגטון פוסט" את מאמרה של מי שהייתה שגרירת ארה"ב באו"ם ושרבים רואים בה מועמדת עתידית לנשיאות, ניקי היילי. מאמרה נפתח בחידה: "לאיראן אין גישה למערכות בנקאות בינלאומיות. היא לא יכולה לעשות עסקים עם חברות שרוצות לגשת לשווקים בארה"ב. רוב נכסיה קפואים. אז איך ממשיך המשטר האיראני המורעב במזומן לממן ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון?". כמובן, להיילי יש תשובה: "התשובה, יותר ויותר, היא סין. והנשיא ביידן בוחר במידה רבה להסתכל לכיוון השני כאשר סין קונה בהתמדה מיליוני חביות נפט איראני".
הסינים מנהיגים, אבל לא בדיוק בעדנו. האמריקאים מנהיגים, אבל לא תמיד מתמקדים במה שחשוב לנו. פרדריק קמפ, איש "המועצה האטלנטית", ארגון שמטרתו העמקת המעורבות האמריקאית בעולם וטיפוח יחסים עם בעלות ברית, כתב השבוע ש"ארה"ב וסין מייצגות את הקשר הדו־צדדי המשמעותי ביותר והמסוכן ביותר בהיסטוריה האנושית". זה אומר שישראל לא בראש מעייניהן, ובצדק. בראש מעייניהן שני אינטרסים שיש ביניהם מתח מובנה. מצד אחד, לוודא שהצד השני לא מנצח. מצד שני, לוודא שהתחרות עם הצד השני לא מובילה לקטסטרופה גלובלית.
סטיית תקן
1. עוד מעניין בסקר מתווים: הציבור בישראל חלוק, ממש חצי־חצי, בשאלה אם ישראל צריכה לתת עדיפות לקשרים מדיניים עם מדינות דמוקרטיות, או שסוג המשטר במדינות שאיתן יש לישראל קשרים אינו מעניינה. זה משליך כמובן על שאלות כמו הקשר (המאוד חשוב) עם רוסיה ועל הקשר (המאוד חשוב) עם מצרים ועל עוד שורה של שאלות הנוגעות לקשרי ישראל עם מדינות כמו הונגריה של אורבן (שם נכנסת גם שאלת האנטישמיות כשיקול) ואחרות.
2. 45% אומרים שהם "מרוצים" או "די מרוצים" מתפקודו של שר החוץ יאיר לפיד. כאן נדרשת הערה מתודולוגית: לרוב הישראלים אין מושג מה עושה לפיד כשר החוץ. הוא זוכה לציון שהוא זוכה לו לא בגלל פעולתו כשר חוץ אלא בגלל פעולתו כראש ממשלה חליפי, מתחזק הקואליציה, עמיתו העיקרי של נפתלי בנט להנהגה.
3. שיעור הסבורים שהממשלה עומדת ליפול בקרוב בירידה. במדדי אתר המדד, רק 18% סבורים שלא תסגור את 2021. בדיוק מחצית מניחים שתעבור גם את 2022 (וכמחציתם, גם את 2023).
4. תחילת עונה, ואפשר להשתעשע בתחזיות ספורטיביות. המודל של 538 נותן למילווקי סיכוי של 23% לזכות באליפות ה־NBA. לברוקלין המדוברת, שהפסידה למילווקי במשחק הפתיחה של העונה, רק 7%. גזרו ושמרו. התחזית לליגת האלופות, שרשמה השבוע מחזור משחקים מהמם: מנצ׳סטר סיטי עם 23% לתואר, באיירן עם 21%, ליברפול 13%, ואייאקס – אייאקס! – 10%. זה מה שקורה כשאמריקאים מנסים לנסח תחזית לכדורגל אירופי.
השבוע עשינו שימוש במקורות הבאים: מכון גאלופ, מכון מתווים, האתר 538, אתר המדד, ספרו של קולין פאוול, "וול סטריט ג׳ורנל", ריל קליר פוליטיקס, וושינגטון פוסט, הספר ״Strategy״ של לורנס פרידמן