סבי היה מדבר איתי על תנועת בית"ר ועל פועלה למען מדינת ישראל. גם את שיר בית"ר הוא ידע בעל פה, ועל אף המילים הגבוהות כל כך, שהשתרבבו בקושי בלשונו הרגילה לערבית תוניסאית, יכולתי להבין הכל. עוד לא נערה הייתי ובכל זאת, הבנתי אותן. לא היה צריך הרבה. עמידתו האיתנה, האגרוף הקפוץ והתמונה של בגין לצד איזו תעודת הוקרה שקיבל מהתעשייה האווירית הסבירו לי לאיזה סוג של בית נולדתי. ראשית המולדת ואחריה הכל.

שיעורי ההיסטוריה היו האהובים עליי. למרות דמותו המעניינת של נפוליאון, הרוע הטהור והנורא בהיטלר, למרות השיעורים על כניסת ההשכלה ודחיקתה של הדת לצד, חיכיתי שיסתיימו השיעורים והפרקים הללו ויחלו אלו הקשורים בעמי, בארץ ישראל. שעות נהגתי לשבת עם סבי ולשאול אותו שאלות על המעברות, המלחמות, הפוגרומים ובין כל אלו גם על שמירת המסורת האדוקה. כשהיה מתייאש, כי אל אפו הגיע ריח טיגון דג הבורי והשקשוקה שעליהם עמלה סבתי, שהיו משתלבים כל כך יפה זה בזו, הבטיח שימשיך בפעם אחרת ואולי כדאי שאלך קצת לספרייה. "אנחנו משלמים הרבה לעירייה בשביל זה! לכי, מרסל! תקראי ספרים, זה טוב!", פקד עליי ועשיתי כדבריו.

כשהספרייה לא הייתה זמינה וגם הוא לא, ישבתי לצד אבי, יוסף. הוא סיפר לי על עברו הצבאי, על בריחתו של סבי מסוריה ארצה וכמובן, הסיפור האלמותי על היערות שדרכם הוברחו לארץ ישראל ועליו, אז, תינוק בן שלושה חודשים, בוכה את נפשו וסבתי מתלבטת אם להניח יד על פיו, לגרום לו לשתוק ולסכן את חייו או להילחם בכל הקבוצה הבורחת ולהישבע להם שלא יקרה כלום, שהבכי שלו חלש מדי ושבארץ ישראל בעלה, הממתין לה שם, יפצה את כולם על עוגמת הנפש והפחד.

אחר כך היה פוצח אבי במחרוזת שירי ארץ ישראל, את זו שר בעידודה של כוסית הערק שנחה על ידו. מה לא שר לי שם. "שושנה, שושנה, שושנה, ירח נישא אל ענן", או "בת שבע, בת שבע, הזמר הוא לך" או "על כן שתה ואכול ושמח ביין, היום צעיר אתה, מחר תזקין". שעות שלמות של שירת ארץ ישראל טהורה. לימים, אשב באיזו הופעה של גבי ברלין ואכתוב את טורי הראשון ל"מעריב", שם אציין את שקרה באמת. הייתי הצעירה ביותר מבין השרים, שנדהמו ולא הבינו מה לנערה–אישה ולשירים האלו, איך זה שהיא מכירה את כולם על בוריים ואף מתאכזבת שאלו מחרוזות ולא כל בתיו של השיר.

בחודשים האחרונים, כחלק מהשינויים שאני עוברת בחיים אני מרגישה חוסר. חוסר בהשראה, חוסר בדברים לכתוב עליהם, ובינינו ורק בינינו? גם חוסר משווע בידע כללי. איכשהו, נשאבתי אל החיים עצמם: היכרות, חתונה, קריירה, תינוקת, גירושים, הפסקתי ללמוד, הפסקתי לשוחח עם אנשים, אבי במאבקו להציל את ראייתו, החל לשגע את רופאות המשפחה לקבל מרשמים שהוא לא צריך ולנהל את בית הכנסת שהקים אביו. סבי כבר לא בין החיים. חודשיים לפני בת המצווה שלי, רגע אחרי שעמד בזמן צפירת יום הזיכרון של 2002, חש בלבו, נפל ארצה ומת.

עכשיו, כשהחיים שלי קיבלו תפנית, כואבת, שורפת, חורכת, אבל מיום ליום בהחלט נוחה וטובה לי יותר, החלטתי שאני צריכה להשלים משהו, בשביל עצמי, ללכת לסדנאות, להתפתח, ללמוד. נכון, יש לי בגרות מלאה, אבל לא פסיכומטרי וגם אין לי שום כוונה לעבור את המבחן הזה, מתוך הידיעה הברורה שאכשל. חיפשתי לימודי העשרה. לא לתואר, לא לשם קריירה מפוארת, את זו בניתי במחשב חצי שבור מתוך דירת ארבע שותפות ביפו. ומצאתי, כמעט מיד, לימודי ארץ ישראל והיסטוריה במכון אבשלום לידיעת הארץ. את המכון הקימה ההסתדרות ב–1950 ומשהו, ועד היום, במכון הזה, שנמצא בתוך מכללת לוינסקי, לומדים כל דבר אפשרי על ארץ ישראל, דרך סיורים, למידה תיאורטית, דיונים וכו'.

שעות הלימוד הן בבוקר, אין שום תנאים מקדימים, אפילו לפטופ לא חייבים, אין חובת נוכחות פיזית, ואין שום נקודות שצריך לצבור. קראתי קצת באתר שלהם על קורסים שהם מציעים ונתפסתי על אחד, "מדינה קמה בסערה - עשורים ראשונים 1948–1956".

בבוקר הלימודים הראשון התעוררתי הרבה לפני גפן, הכנתי לי תיק, מחברת קטנה, כמה נשנושים שיהיו לי ואת תיק הגן של גפן. כשהיא התעוררה, שרתי לה את "שעון בן חיל" וסיפרתי לה שאמא מתחילה ללמוד היום ומתישהו היא תהיה דוקטור גדולה ללימודי ארץ ישראל ויבקשו את אמא בכל העולם, לבוא להרצות בכמה שפות, ואנחנו נטוס בביזנס, ובין ההרצאות נלך להמון פארקי שעשועים. מה שכיף בגיל תשעה חודשים זה שלא משנה מה אגיד, היא תאמין ותחייך חיוך שחושף את שיני החלב החדשות שלה.

אחרי שהבאתי אותה לגן ונישקתי אותה לשלום, נסעתי. שעה וחצי נסיעה מראשון לציון עד לצפון תל אביב. אני לא זוכרת תקופה תחבורתית כזו, אלו עומסים שלא נתפסים, אבל את זאת אשאיר לכתבי התחבורה. בדרך לשם האזנתי לשירי ארץ ישראל, כאלו שיכניסו אותי אל האווירה. "ארץ צבי", "על שלושה פשעי דמשק", "בתי, את בוכה או צוחקת" ולקינוח "ליל חניה", שבשל אורכו כיסה לי חלק נכבד מהדרך. חניתי את האוטו ונכנסתי למכון. חייכתי לעצמי, הנה, את לא מוותרת לעצמך, את רוצה ללמוד ואת מגדלת ילדה ויש לך קריירה ואף על פי שאת מדממת מאוד מהלב על ניפוץ החלום שהיה לך, את פה.

נכנסתי לכיתה, לא אשקר, לא לזה ציפיתי. התלמידים שהיו שם, רובם ככולם שלושה עשורים או יותר מעל גילי, הכיתה קטנה מהמצופה, והאווירה חנוקה עד מאוד. מצאתי לי כיסא והתיישבתי, המרצה דיברה על זכות השיבה וסיפרה שלאנשים בעלי עבר פלילי נתנו להיכנס ארצה, כי היהדות מאמינה בארץ ישראל לכל היהודים, אבל לערבים שברחו מבתיהם לא נתנו לשוב ארצה מסיבות כאלו ואחרות.

היה לי קשה, קשה מאוד. אף שההרצאה הייתה קולחת מאוד, ההערות שהוסיפו אלו שישבו בכיתה והמחשבה שחלקם באמת היו שם, בהיסטוריה ההיא שעליה המרצה מספרת, מחשבה שגרמה לי לקנא עד מאוד, מצאתי את עצמי כמעט נרדמת. לא היה בזה שום דבר חווייתי, אלו היו עובדות מוקרנות על לוח ומאבק עיקש בעיניים שלא ייעצמו.

שעה אחר כך, בהפסקה, כבר הייתי אצל המזכירה וביקשתי לבטל.
"למה?", שאלה.
"קשה לי", אמרתי את האמת ויצאתי משם בלי לברר על החזר תשלום. אני צמאה לידע, כמעט מתייבשת, אבל לא בכל מחיר.
קניתי לי קפה מהקפיטריה, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו, ישבתי לשתות אותו בחצר. ואז התיישב לידי איש חמוד, שגם היה איתי בכיתה, בן 70 לערך, עם המון עטים בכיס חולצתו והוא פותח שקית עם סנדוויץ' ואוכל.
"אשתי הכינה לי", אמר, "זה עם ירקות קלויים שהיא עושה. תגידי, מה יש לך לעשות איתנו בלימודים האלו? זו לא התקופה שלך".
שמחתי שהבחין בי.

"אני אוהבת היסטוריה", עניתי לו, "אבל גם ככה פרשתי עכשיו, קשה לי שם".
"דור מפונק אתם", אמר ולקח עוד ביס מהסנדוויץ', שנראה לי מגרה מאין כמותו. "רוצה לשמוע מה באמת קשה?", שאל.
ובלי לשים לב ישבנו שנינו שעתיים למטה, הוא מפסיד את השיעור הבא, אוכל את הסנדוויץ' בביסים קטנים ובין לבין מספר לי על עלייתו ארצה והרעב הגדול שבו הוא ומשפחתו נתקלו.
"אבל הכל היה שווה", הרגיע, "הרי שתי מאהבות חיכו לי בארץ ישראל", סיכם לפני שנפרדנו.
"מי?", שאלתי
"אשתי ועוד אחת".
"נו, תגלה לי!", התעקשתי, הוא הסתכל על האדמה ואמר: "זאתי, הנה, ארץ ישראל, יש מאהבת טובה יותר?".
כשנפרדנו, ידעתי שזה החוסר, כל כך הרבה זמן לא סיפרו לי סיפור, אז איך אספר לאחרים?
לא, לא יהיה לי תואר וכנראה גם לא תעודת העשרה, אבל כל כך הרבה סיפורים יהיו לי בראש, כי אני חוזרת להקשיב לאחרים. די, לי הקשיבו מספיק. 