בשיא סגר הקורונה, כשחנויות רבות סגרו את שעריהן, פתחו אצלנו בשכונה סניף גדול של פארם ידוע, שהכניס לחרדה את כל בעלי הפרפומריות הוותיקות, אלה שעדיין מוכרים את הסדרה הישנה של נקה 7 ומוצרי איפור של ברברה וולף מ־1987. ובצדק נלחצו. איך אפשר להתחרות בקונגלומרט צרכנות שאורז יפה בחלל אחד את כל מה שאתם צריכים לכאורה, את כל מה שאתם חושבים שאתם צריכים ולא ידעתם איפה למצוא, ואת כל מה שלא ידעתם שאתם צריכים אבל הבנתם רגע לפני התשלום בקופה שכן, כי אולי יום אחד תצטרכו ואם זה במבצע אז כבר עדיף לקנות עכשיו.
אני אוהבת את הפרפומריות של פעם, אלה עם חלונות הראווה המאובקים. לא כל כך ברור מה מוכרים שם, אבל מרגע שנכנסת, את יודעת שכל פינה תפתיע אותך במשהו חדש. בחולון היה לנו "כל בו סימה". הוא אומנם נקרא על שמה של סימה המיתולוגית מהשכונה, אבל ראיתי אותה אולי שלוש פעמים. ברוב המקרים בעלה היה עומד שם ומסייע בהתאמת איפור וחומרי ניקוי.
גם בחנויות שנמצאות בטווח הליכה מביתי כיום עומדים מאחורי הדלפק גברים ולא נשים. גברים של פעם, שלפי הסטיגמה לא אמורים להבחין בין ריחות דיאודורנט לריחות בכלל, אבל בתוך תוכם מתאמצים עוד להבין דבר או שניים לגבי נשים. הם ימליצו לך על הסרום הטוב ביותר, על מסיר הכתמים לכביסה עדינה וגם יציעו מגב וקליפס לשיער בצבע תואם.
בימים שבהם הייתה מגבלת מרחק, ירדתי כמעט בכל יום לפארם הגדול שפתחו ליד ביתי. עבור מי שלא יצאה מהארץ חודשים ארוכים, שלא לדבר על יציאה מהבית, הטיול בין מדפיו נראה כמו שיטוט בדיוטי פרי. עם יועצת יופי שעומדת ליד הקרמים ומתיזה בשמים, עם מארזים ממותגים בחבילות מתנה קטנות, עם מזגן מקפיא ומגוון של שוקולדים שאפילו לא חשבת שקיימים, שמחכים רגע לפני הצ'ק אאוט. "את רוצה משהו מהמבצעים?", שאלה הקופאית, ואני דמיינתי את הקריאה האחרונה לנוסעי טיסה 425. "לא, אני ממהרת, יש לי טיסה. סליחה, קו 189 תכף מגיע".
ברוב המקרים השיטוט בין המדפים היה מסתיים בקנייה של פחית שתייה או משהו קטן כמו חוט דנטלי במארז מעוצב, רק כדי לא לצאת בידיים ריקות. לא נעים. בכל זאת, הפכתי להיות נוסעת מתמידה בסניף פארם רק כי לא הייתה לי באמת סיבה הגיונית לחצות את מגבלת המרחק. שם היה המקום היחיד עם אווירה, והייתי חייבת לשנות אווירה ולהיטמע בתוך מדפים מלאים בשפע. והרי קניות בסופו של דבר הן סוג של נחמה. גם אז הקפדתי לשמור אמונים לפרפומריה הקטנה השכונתית שלי, ולא רכשתי שום דבר גדול בפארם.
את הקניות במרכזים הגדולים אני משאירה לדברים שממש אין בשום מקום אחר. אולי זו תחושת אחריות, להשאיר את העסקים בשכונה. בסופו של דבר הם אלו שהופכים את הרחוב הגדול והמרכזי שלנו לשכונה של ממש. אז נכון, בעלי העסקים הקטנים לא מביאים את כל הקולקציה האחרונה של מאק מניו יורק, אבל הם מספקים את כל מה שצריך ולא מכניסים אותי לסחרחרת קניות לא נחוצה.
ובכל חנות קטנה שאין בה שורות אינסופיות של מדפים עם שפע מוצרים מבלבל, את עומדת לבדך מול מוכר באינטימיות קצת מוזרה. עכשיו זה רק שניכם. את מבקשת ממנו את מה שאת צריכה והוא נותן לך, במדויק. את לא רוצה לבזבז את הזמן שלו אם מישהו עומד בתור מאחורייך, והוא בטח לא רוצה לבזבז את זמנך ולהציע לך מבצעים לא רלוונטיים.
אולי זה מה שצריך לקרות בדור הבא של הדייטים: במקום אפליקציות שמציעות שפע של גברים ונשים, צריך "סוכן דייטים" אישי, שיבחר את המיועד או המיועדת לפי בקשה והתאמה אישית. עם הזמן אני מבינה שעידן השפע שבו אנחנו חיים לא הופך את החיים שלנו לקלים יותר אלא רק מסבך אותם. אנחנו שמנים יותר, ולא רק במובן הפיזי של המילה. אנחנו רוצים עוד מכל דבר, לא יודעים שובע ותמיד מרגישים שבבחירה של דבר אחד אנחנו מחמיצים משהו אחר. כל הזמן אומרים לי למהר לפני שייגמר. ואולי בעצם זה לא עידן השפע, אלא עידן הבלבול, כי שפע אמור להיות אינסופי. ובינינו, מי צריך עשרות סוגי לחם על המדף? לא גדלנו באושר ושלווה רק עם שחור, לבן וקימל?