ראש הממשלה נפתלי בנט יכול להישען אחורה בסוף השבוע הזה ולהרים רגליים. אילו היה בנימין נתניהו, היה גם מדליק קובני משובח. הקהילה הבינלאומית עטפה אותו באהבה השבוע בגלזגו, והוא צלח את המבחן העליון שלו בכנסת והעביר תקציב שיבטיח את המשך קיומה של הממשלה. אם יש דבר שעשוי להעיב על הנאתו זו דווקא המשענת היציבה ביותר שלנו - ארה"ב - שהממשל הנוכחי שלה מצטייר כיותר ויותר רעוע.
בתשובה לשאלת כתב בגלזגו אמר הנשיא ג'ו ביידן שארה"ב תגיב על התקיפה האחרונה של איראן על כוחותיה בסוריה, אבל קשה היה לדעת אם ענה מתוך תנומה, או בין נים־לא־נים. כמו שזה נראה, לממשל שלו אין כוונה להגיב צבאית על המתקפות האיראניות המתגברות עליהם. הם יוצאים מגדרם מאושר מכך שהאיראנים סוף־סוף הואילו בטובם לחזור לשיחות הגרעין ואולי ישחררו אותם סופית מהמטרד המתמשך הזה שנקרא המזרח התיכון.
אבל משבר האנרגיה של ביידן לא מחלחל אל אנשיו, שלהם כן היה דחוף להוריד לישראל סטירה בלי התרעה. רק יממה אחרי שבנט פגש את ביידן, הכריז משרד המסחר של ארה"ב על חברת הסייבר הישראלית NSO כמי שפועלת נגד האינטרס האמריקאי. NSO פועלת מתוך מדינת ישראל, תחת פיקוח של מדינת ישראל, מעסיקה כאן כ־800 עובדים, ועד היום גם תרמה לאינטרס הישראלי בחיזוק קשרים עם מדינות שאין לנו איתן יחסים. ההחלטה האמריקאית להכריז עליה כעל מצורעת עשויה להקרין על כלל תעשיית הסייבר שלנו, שהיא אחד הקטרים המובילים את הכלכלה הישראלית.
איראן אכן תתייצב ב־29 בנובמבר לשיחות הגרעין, אבל אין לה שום כוונה למהר לחזור להסכם. כדרכם של מי שהמציאו את השחמט ואת הבזאר, יהיה פה מו"מ ארוך ומתיש ככל האפשר, שבעודו מתנהל - ימשיכו האיראנים לצבור יכולות גרעיניות שיהיה קשה להסיג לאחור. כשיגיע המו"מ למיצוי - הסכם הגרעין הקודם כבר יהיה ברובו לא רלוונטי.
איראן מזהה היטב את חולשתו של ממשל ביידן ואת התשוקה הבלתי מוסתרת של רבים מאנשיו לחזור להסכם הגרעין הקודם של 2015, שהם רואים בו כפסגת ההישגים הדיפלומטיים של ארה"ב. ההסכם הגרוע הזה עשוי להיות הבסיס להסכם גרוע עוד יותר שייחתם בתום המו"מ, כאשר איראן הספיקה לקצר עוד יותר את המרחק שבין החלטה לבין ייצור פצצה, ולהכשיר עוד אתרים להמשך פעילות חשאית לתוכנית הגרעין הצבאית שלה.
המאמצים הישראליים לשכנוע השותפים האמריקאים שאין מה למהר ואין סיבה לוותר, נופלים על אוזניים ערלות. אנשי הצבא והביטחון האמריקאים מבינים אותנו היטב, אבל את מקבלי ההחלטות בארה"ב איראן לא מעניינת. גם כשהיא תוקפת אותם, הם אומרים שזה גשם.
פאנל מרשים אז בינתיים אנחנו מתגוששים עם האיראנים, בעיקר בסוריה, והרבה. רצף התקיפות בשבועות האחרונים בסוריה - ארבע תקיפות באוקטובר ועוד אחת בשבוע הראשון של נובמבר - לא מסמן שינוי במדיניות. היה כאן צירוף של אירועים מתפרצים - ניסיון העברת נשק שהותקף בשבת האחרונה, ומאמץ איראני למסד תשתיות טרור בגולן שהותקף פעמיים.
דווקא בגזרה הזאת - החדשות טובות: אסד והרוסים מצרים את צעדי האיראנים בסוריה. משמרות המהפכה מתבססים פחות בעצמם ומשקיעים מאמץ בייסוד תשתיות מקומיות, כמו אלה שהותקפו. במקביל, הם בונים ארסנל של מטוסי תקיפה לא מאוישים בסוריה. ההערכה בישראל היא שיש להם כבר כמה מאות שפרוסים שם, שיוכלו לצאת ביום פקודה לתקיפה מדויקת של מטרה אסטרטגית ישראלית, בדומה לתקיפה שערכו על מתקני חברת הנפט הסעודית אראמקו ב־2019.
משרד הביטחון הודיע השבוע על פריסת מערכת "טל שמיים" בגבול הצפון. בלון ענק שאמור לשאת עליו מכ"מים שיסתכלו מלמעלה למטה ויאתרו איומים שטסים בגובה נמוך כמו טילי שיוט או מטוסים לא מאוישים. מערכות ההגנה האווירית של היום יודעות לזהות איומים שמגיעים במסלול בליסטי, אבל מתקשות לזהות איומים שטסים במסלול לוחך קרקע.פרויקט "טל שמיים" היה עד לא מכבר חשאי, והוא עדיין לא הושלם. אבל מרגע שהצפלין הענק כבר נופח ונראה למרחוק - הוחלט לפרסם על כך הודעה, גם אם לא כל המערכות כבר הוצבו עליו. כאשר יעלה לשמיים, הוא אמור לספק תמונה טובה על איומים שיגיעו מצפון בגובה נמוך ולאפשר יירוט שלהם בטרם יפגעו במטרה.
עסקנו הרבה השבוע בתקיפת הסייבר האיראנית על אתרים ישראליים, שבאה בתגובה למה שכיניתי כאן לפני שבוע, השפלה מיותרת של איראן בתקיפה המיוחסת לישראל על תחנות הדלק. חשיפת פרטי הישראלים באתרים השונים היא אכן מביכה. ועדיין, במאזן שבינינו לבינם, כפי שהגדיר את זה מפקד 8200: התוצאה היא 200:2. איראן חסרת אונים אל מול המתקפות - גם הלא הכרחיות - שלנו והם יכולים לכל היותר לחדור לשרתים שאינם באמת מאובטחים.
ישראל מתכוונת בשנה הקרובה לחדד ולהציג בפומבי את האופציה הצבאית שלה מול איראן, מוגבלת ככל שתהיה. זו אופציה שהיא לא רק אווירית. אבל מה שיטריד אותנו בשלוש השנים הקרובות הוא חולשתו של הממשל האמריקאי. העולם כולו, ואיראן בראשו, מריחים אותה. חודש אחרי המפלה בקונגרס, הממשל הזה לא הצליח, וכנראה גם לא התאמץ במיוחד, להעביר מחדש את אישור הסיוע לכיפת ברזל. מייק פומפאו, שר החוץ לשעבר של ארה"ב, מונֶה מדי שבוע את הימים שנותרו עד הבחירות הבאות, ונותרו פחות מ־1,100. היתרון היחיד של ממשל ביידן הוא שכפי שזה נראה כרגע - לא תהיה לו תוחלת במפלגה הדמוקרטית.
ספק אם ביידן עצמו יגיע לסוף הקדנציה, וקשה לראות מאחוריו מתמודדים מרשימים. לעומת זאת, במפלגה הרפובליקנית הולך ומתייצב פאנל מרשים של מועמדים: ניקי היילי, מייק פומפאו, רון דה־סנטיס (אני בספק אם הציבוריות האמריקאית תוכל לעכל מחדש מועמדות של דונלד טראמפ). כך שגם אם שלוש השנים הקרובות יהיו קשות בציר של ירושלים־וושינגטון - יש למה לחכות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13 [email protected]