כשעניינים לאומיים על הפרק, יש לפעול לפתיחת אופציות ולא לסגירתן

היו אלה הטלטולים והתלאות של השנתיים האחרונות שאפשרו להציג ריטואל טקסי בנאלי דוגמת העברת תקציב כקו פרשת מים פוליטי, שאותו צלחה הקואליציה בתופים ובמחולות. היו פרשנים ששחררו אפילו הכרזה חגיגית כי בהצבעה זו יאיר לפיד הוכתר כראש הממשלה הבא של ישראל.

לפיד צריך לקוות שהכתרה זו לא תאופסן בבנק הזיכרון הלאומי, לצד הכרזתו הבלתי נשכחת של ישראל פלג אחרי פרסום המדגם של חנוך סמית ב־1981: "אני מתכבד להזמין את שמעון פרס, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, לשאת את דבריו".

בין ההיסטריה להיסטוריה תרה הפרשנות הפוליטית השבלונית בקדחתנות אחר המשבר הבא שיגדיל את הרייטינג של המהדורות: אביתר, עטרות וקדמת אדומים, החוקים הלא פרסונליים לסילוק נתניהו, חוק האזרחות, עימות מול חמאס או חיזבאללה, הקונסוליה בירושלים, ואפילו סעיפי חוק ההסדרים השנויים במחלוקת. כולם נושאים נכבדים אך אף אחד מהם לא יפיל את הממשלה, כל עוד לאחד או יותר ממרכיביה לא יהיה אינטרס מובהק בהרכבת קואליציה אחרת או בהליכה לבחירות מוקדמות.

עם זאת, בניגוד לאי־אמון קונסטרוקטיבי, שבו התקרה של האופוזיציה היא 53 ח"כים, הקדמת הבחירות תאפשר שת"פ עם הרשימה המשותפת, וכאן הסף קופץ ל־59. אלא שהדרך הלכאורה קצרה הזאת היא ארוכה מאוד. האפשרות שאליה ראוי לשאוף בכנסת שבה יש לימין 72 מנדטים ולמרכז 25, היא אי־אמון קונסטרוקטיבי והרכבת ממשלה שתשקף את רצון הבוחר.

באופציה הזו, התסריט המוביל מציב דווקא את בני גנץ כראש הממשלה. חלופה לגיטימית מבחינה פוליטית, פחות לגיטימית מבחינה אידיאולוגית. האפשרות הטבעית היא ממשלה המשקפת את מאווי לבו של הציבור שבחר ימין, אבל לפוליטיקאים יש שנאות וחשבונות. רק העתיד ילמד אותנו איזו החמצה גחמתית, בת תיקון לכאורה, תתקבע לתוצאה הרת תפנית היסטורית שאינה ניתנת לתיקון.

ארדואן עלה לשלטון בטורקיה בגלל קרע אישי בין מנהיגי שתי מפלגות מרכז־ימין זהות במצען ובדרכן הפוליטית. מסוט ילמאז, מנהיג מפלגת המולדת, וטנסו צ'ילאר, מנהיגת מפלגת הדרך הנכונה, אפשרו לאסלאמיסטים הקיצוניים שהיו אז מיעוט לתפוס את השלטון, כי בלהט ההתנגדות המעוורת לתאום הפוליטי, ארדואן נראה בעיניהם תופעה חולפת שאפשר לחיות איתה.

בגרמניה לעומת זאת, בעצם הימים האלה, מתרחשת תופעה הפוכה: מפלגת הימין הליברלית־חופשית, המהווה את לשון המאזניים, תומכת בחלופה קואליציונית פחות רצויה לה מתוך כבוד לרצון הציבור, המעדיף קואליציה בראשות אולף שולץ הסוציאל־דמוקרטי, שזכה בבחירות לאחוז וחצי קולות יותר ממפלגתו הנוצרית־דמוקרטית של ארמין לאשט.

בישראל נתניהו זכה ב־23 מנדטים יותר מבנט וב־13 יותר מלפיד. עם כל הכבוד לפייק־אריתמטיקה של צירופי המנדטים, המאששים תזה שעל פיה רוב הציבור הצביע נגד נתניהו, מדובר בעורבא פרח. לראיה, רוב הציבור, על פי כל הסקרים, מעדיף את נתניהו על פני כל מועמד אחר ברוב גדול.

רק שרלטנים המוציאים שם רע למקצוע אחיזת העיניים מרהיבים עוז לכלול בין מתנגדי נתניהו את מצביעי בנט, שהתחייב בנקיטת חפץ לא לתמוך בלפיד לראשות הממשלה ולא להסתמך על רע"ם, או על מצביעי רע"ם, שהצביעו לה לאחר שעבאס הודיע להם לפני הבחירות בגלוי ובמוצהר שהוא מעדיף הליכה עם הליכוד לממשלה בראשות נתניהו.

אבל בדמוקרטיות, במכלול שיקולי המפלגות והאישים, הישרדות פוליטית מקדימה גם את השנאות והנקמות. לכן דמותה של הכנסת ה־25 היא גורם מכריע בעיצוב דרכה של הכנסת ה־24, כשהמועמדות הטבעיות לחבירה הן המפלגות הימניות שבממשלה.  

לכבוש את ההר

וכאן נשאלת השאלה - מה עושים מובילי גוש הימין כדי להעצים את הסיכוי להרכבת ממשלת ימין בכנסת הנוכחית באמצעות אי־אמון קונסטרוקטיבי, לפני שהממשלה שרבים עדיין רואים בה חזיון תעתועים שכל רגע יתפוגג, תתקבע כממשלה בת־קיימה בתודעת הציבור? יש המתרשמים שבמחנה הלאומי קיימים כוחות הפועלים להרחיק את האגף הימני בממשלה מכל מחשבה על הליכה עם הליכוד, שהרי מנהיגים לאומיים גאים וזקופי ראש לא מחזרים אחר מי שנטש וחבר ליריב. למות בכבוד במקום לכבוש את ההר.

כאן המקום להעלות באוב מנהיג לאומי, לא כל כך רכרוכי, בשם יצחק שמיר, שנחשב לישר אבל הצהיר שלמען ארץ ישראל מותר לשקר. ולכן, קל וחומר שניתן לשדל שר שנטש לחזור הביתה כדי להחזיר לימין את הרוב ואת השלטון.  

הייתה זו עוד ישיבת מרכז ליכוד בלתי נשכחת, שהתכנסה בבנייני האומה בירושלים כדי לאשר הסכם עתיר כופתאות שקומם רבים עם מפלגת "הרעיון הציוני" שהקים יצחק מודעי. ח"כ בני בגין זכה לתשואות רמות כשזעק את הפרפרזה למשפט הבלתי נשכח של יורם ארבל: "ככה לא בונים חומה". הלך הרוח היה עם בגין, אך בהצבעה היה רוב להסכם. שמיר הסביר בסגנונו היבש שחומה לקויה עדיפה על היעדר חומה כלל. אבל רגע השיא היה קריאתו הלא אופיינית ורוויית הרגש לאברהם שריר לשוב לחיק הליכוד: "אברשה, חזור הביתה".

שמיר היה מסוגל לקרוא קריאה מתרפסת שכזו למי שנטש אותו תמורת אתנן, משום שהיה ישר עם עצמו: פוליטיקה היא לא רק אידיאולוגיה, היא גם מערכת יחסים בין בני אדם המאזנים בשיקוליהם ערכיות, רגשות ואינטרסים. שמיר ידע ששריר לא היה נוטש חרף הפיתויים, לולא ההשפלה הצורבת שספג משמיר שנתיים קודם לכן, כאשר ללא הודעה מראש, חרף היבחרותו במפלגה הליברלית, השמיט את שמו מרשימת השרים המיועדים שהקריא בכינוס הליכוד לקראת הרכבת הממשלה. בדרך מוזרה, ההתבזות הפומבית של שמיר איזנה את החשבון בעיני שריר.

למחרת, בחגיגת המימונה בקריית אתא, כבר הסתערו חברי הליכוד על שריר ועטפו אותו באהבה אין קץ ובשמחה שנראתה לגמרי אותנטית. איש לא בא איתו חשבון על כך שלולא הפרת המשמעת של שני חברי אגודת ישראל, אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר, הוא היה ממליך את פרס. אלמלא הקריאה המפייסת של שמיר והתגובה האינסטינקטיבית המדהימה של הציבור, התרגיל המסריח היה יכול להתאושש, פרס היה עולה לשלטון, ובניגוד לשמיר ואפילו רבין ששמו לעצמם סייגים, היה מוביל אותנו ללא מעצורים לסכנות קיומיות מכיוון יהודה ושומרון.

מעבר לשיקולים פוליטיים לכאן ולכאן, איווט ליברמן, נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער וזאב אלקין נושאים מטענים אישיים ורגשיים לא מבוטלים שתרמו למהלכים הפוליטיים שהניעו את הדינמיקה שהובילו לפיצול הממאיר במחנה הלאומי. ייתכן אומנם שהישיבה באופוזיציה תאפשר לגוש הליכוד־חרדים־הציונות הדתית להשיג רוב בבוא העת, על חשבון מחצית המנדטים שיש היום לשלוש מפלגות הימין בקואליציה. אבל בארבע השנים העקרות שצפויות לנו תאבד הזדמנות היסטורית לחיזוק משמעותי של קיר הברזל של ז'בוטינסקי.