משהו: "הזמר במסיכה" מעוררת את השאלה: מי סביבנו לא במסיכה?

קוסמה כאן
הטלפון במרפאה צלצל: “שלום, דוקטור. אני רואה נקודות, מה זה יכול להיות?".
“אתה בתערוכה של יָאיוֹי קוּסָמָה".

הרופא סגר את הטלפון ואמר: “עוד אחד שרוצה להשוויץ שהוא כבר הצליח להשיג כרטיסים לתערוכה של קוסמה. זו תופעה בימים האחרונים. אנשים חושבים שזה סמל מעמד, והם רצים לספר לכל העולם שהם כבר היו, זה קצת אכזרי, כי הם יודעים שאי אפשר להשיג כרטיסים לתערוכה הזאת עד פברואר 2022".

הדוקטור אבחן נכון. אנשים שמצליחים להיכנס לתערוכת קוסמה במוזיאון תל אביב מרגישים קצת נעלים על השאר. יש כאלה מבין הנכנסים לתערוכה שלא מסירים במשך ימים את הצמיד שעל היד, אותו צמיד שעונדים למאושרים שנכנסים לתערוכה. צמיד לבן עם נקודות אדומות, כמובן.

אני, אישית, שהייתי בתערוכה המופלאה הזאת, נוקט צעד אנושי יותר. אני נמנע מלהזכיר זאת שוב ושוב באוזני חברים שלי שכמהים לכרטיס כניסה ואין.

הייתי בתערוכה, אבל לא בזכות היותי איש תקשורת, שבגלל דברים כאלה שונאים אותה, גם לא בגלל קשרים בהנהלת המוזיאון. לא, כאחד האדם נכנסתי לאינטרנט על סמך מידע מוקדם שחשפתי ממקורות גלויים, מישהו אמר שיש עוד מקומות ליום שלישי שעבר לתושבי תל אביב בעלי תעודת דיגיתל. אכן היו. חטפתי מיד. רק אחר כך בדקתי אם היו לי תוכניות אחרות לאותו יום, וביטלתי אותן.

אומנם נכון, העליתי בפייסבוק צילום סרטון אחד קצר ובו המצלמה משוטטת בין הפיתולים האדירים של זרועות תמנון המכוסות כולן נקודות, סרטון שבו גם רואים את ראשי מבצבץ לרגע, אבל את שאר הצילומים אני שומר לעצמי ולא מתרברב בכך. זו התנהגות נאותה של אנשים שמזלם שפר עליהם. לשמור את זה לעצמם. לפחות עד לרגע פרסום מדורם בעיתון.

התמונות אצלי. הרבה תמונות. כולם שם מצלמים כל הזמן. וזה הזמן לשאול שאלה אומנותית: מה תפקיד הטלפון של הצופה באומנות המודרנית? מומחי התרבות כבר הבינו את הקשר בין העין, המוח והטלפון באומנות. הם כבר יודעים שאי אפשר להיות בתערוכת קוסמה בלי לצלם. אומנם נכון שמפעם לפעם הצופים בתערוכה מרימים את המבט מהטלפון וממש מביטים ביצירה בעיניים. מקרים כאלה מעניינים, אבל הם שייכים לאומנות העתיקה, מכאן והלאה הטלפון הוא משתתף פעיל בחוויה האומנותית. עד כדי כך שראיתי שם בתערוכה שלט אמיתי בזו הלשון: “לכל מבקר יוקצו 30 שניות לשהייה בחדר ולצילום". כשתהיו שם תראו (ותצלמו) אותו.

עוד עדות לעובדה שהטלפונים הם החלק החשוב בתערוכה כמו זו של קוסמה היא הודעה, שבתחילה לא הבנתי אותה, שמזהירה שטלפונים שנופלים בחדר האינסוף לא יוחזרו.

רק אחר כך ראיתי מה הוא חדר האינסוף. ראשית, אתה עומד בתור אינסוף, ואני חושד שקוסמה תכננה את זה כחלק מהמוצגים: אנשים עומדים זה אחרי זה כדגם חוזר, שהוא חלק מעבודותיה. בסוף תגיע לחלון זעיר, תשחיל פנימה את הראש ותראה צורות חוזרות על עצמן עד אין סוף, זה הזמן שאנשים משרבבים פנימה גם את היד עם הטלפון כדי לצלם. הלך הטלפון.

יושבת לה אישה בת 92 בבית חולים פסיכיאטרי ביפן, ואולי חושבת לרגעים גם על התערוכה שלה בתל אביב. היא בטוח חושבת עלינו, כי היא עשתה חדר אינסוף מיוחד בשבילנו.

250 מוזיאונים ברחבי העולם גם הם חושבים עלינו, כי הם מחכים בתור לקבל תערוכה של קוסמה. זו רטרוספקטיבה שמציגה את יצירותיה מנעוריה ועד היום, ולא כל יצירה שלה אהבתי, אבל את אלה שכן - מאוד. זה אחד הסיפורים המופלאים בתולדות האומנות: איך נוצרה התופעה ששמה קוסמה? יש לה כישרון מיוחד, אבל כזה שיכול היה להישאר אלמוני.

אחת החידות שהייתה לי מאז הכרתי את האומנות של קוסמה היא מניין היא לקחה את הכסף הרב שהעבודות שלה עולות, כאשר עדיין לא הייתה מוּכרת ומוֹכרת? היא מספרת מה היא עשתה כשלא קיבלו אותה לביאנלה בוונציה: “הזמנתי 1,500 כדורי מראה ממפעל בפירנצה". היא הניחה אותם בלי כל רשות לכך מול הביתנים שבהם הציגו האומנים שנבחרו, וגנבה את ההצגה. הכדורים האלה נמצאים גם במוזיאון בתל אביב, עכשיו כשהיא עשירה, אבל איך היא השיגה אז את הכסף להזמין 1,500 כדורי מראה?

עוד דבר שהפתיע אותי באומנות של קוסמה הוא שלא הכרתי את שמה עד לפני כמה שנים. זה משום שאמא שלי איננה לידי. אמא שלי לא נמצאת בעולם הזה כבר כמה שנים, וזה חסר לי, במיוחד בתחום העדכונים מאומנות העולם. היא הייתה מנויה למגזין “טיים", ובשבועון הזה היה אי-אז כל שבוע מדור אומנות. היא חתכה את העמודים האלה כל שבוע ושמרה לי. הם דיווחו על מגמות בעולם האומנות, ואמא שלי עדכנה אותי.

יש לי עד היום תיקים תפוחים של דפים כאלה שהיא אספה מ"טיים" וגם מכתבי עת אחרים. היה ב"טיים" של אותם ימים מנהג מבורך ונדיר בעיתונות: במדור האומנות פרסמו תמונות של יצירות, כמו באלבומי אומנות. בתחילה, אלה היו רפרודוקציות צבעוניות על עמודים מיוחדים של נייר מבריק בתוך העיתון, כשכל השאר שם היה בשחור-לבן. אחר כך הגיעו העיתונים שכולם צבע, והחגיגה גדלה. החגיגה פסקה בעצם הרבה לפני שאמא שלי נפטרה, העיתון “טיים" הפסיק לפרסם את מדור האומנות הזה כל שבוע. זה הופיע רק לפעמים, כיום - לעתים רחוקות.

כך קרה שהחדירה של קוסמה להתעניינות העולמית חמקה ממני. בשבילי היא תגלית של השנים האחרונות. בהתמדה הזו באמירה שלה, עקשנית כמו ציורי הרשתות שלה, היא הצליחה לשכנע ולסחוף את כל העולם אל היקום הפרטי שלה. בת 92 וממשיכה.

כאמור, עד פברואר 2022 אין כרטיסים לתערוכה שלה במוזיאון תל אביב, ומה שעוד פנוי בטח ייתפס עד שהמדור הזה יופיע. צילמתי וצילמתי, ועכשיו אני כותב וכותב, ואנשים נוהרים ונוהרים. אני רואה שאני חוזר על מילים כמו שקוסמה חוזרת על נקודות. ניצחת, קוסמה.

חדשות השחרורים
בריטני ספירס השתחררה מהאפוטרופסות של אבא שלה. מתי מדינת ישראל תשתחרר מהאפוטרופסות של אהרן ברק?

פינת השלולית
היה ערב נהדר בשלולית, ובסופו, צפרדע אחד עצם את עיניו והושיט את שפתיו לנשיקה, אבל הוא לא עשה את כל הדרך עד לשפתי הנסיכה. הוא עצר בחצי הדרך, כדי לברר קודם שהנסיכה עושה את חצי הדרך השנייה. או לפחות רבע. גם מילימטר טוב.