זה כמה שבועות שמהדורות החדשות סוערות סביב סוגיית פערי המחירים בין רשתות המזון הפונות אל הציבור החרדי לאלו שפונות אל הציבור הכללי. מעבר לשאלה הבסיסית על איזה אי בודד בדיוק חיים עורכי המהדורות והכתבים הנמרצים שעומדים משתאים מול הגילוי; כירושלמית שחיה את המציאות הזו, קשה לי לא לחשוב על כך שהכל מתחיל ונגמר בהיכרות עם אורחות החיים, הדקדוק הפנימי ושפת ההתנהגות של אוכלוסיות שונות שחיות זו לצד זו.
המחירים הנמוכים יותר הם רק חלק מתמונה גדולה ורחבה בהרבה. ברשתות החרדיות אפשר למצוא מארזי ענק של חטיפים שנושאים שמות כמו "פישקאלך", מארזי "ממבה" - שם שנולד כתוצאה ממשחק מילים שקורץ ל"במבה" כמובן, במקררים "אשד", שנראה בדיוק כמו אחיו "אשל", ובאזור מעדני החלב המתוקים הדמויות המצוירות על האריזות מותאמות לציבור הצרכנים: הן חובשות כיסוי ראש שמתוכו מבצבצות פאות. גם טעמם של המעדנים הכשרים למהדרין שונה, בגלל הפחתת הג'לטין שנובעת משיקולי כשרות.
אפילו לענף הריהוט שפה משלו: מה שאפשר היה למצוא בעשורים הקודמים כמעט בכל חנויות הרהיטים תחת השם "ויטרינה" או "מזנון", זוכה בשנים האחרונות לתואר אצולה בחנויות החרדיות, כך שאפשר למצוא אותו תחת הצירוף החגיגי "ארון קודש מהודר".
עוד אפשר למצוא בחנויות חרדיות פלאים מודולריים כמו מיטה שנפתחת לשש מיטות (בשביל הילדים כמובן), ויש כמובן מיטה יהודית, כלומר כזו שמתחברת בימי שמחה ומתחלקת לשניים בימי נידה, שבהם בני הזוג נודדים זה מזו (ולא מנודים. שורש נד"ד. בבקשה די כבר עם השטות הזאת).
עוד בעניין אורחות מסחר: החנויות ומכוני היופי באזורים החרדיים פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה. הסיבה היא שבמהלך היום נשים רבות עסוקות, ויש להן פנאי לעצמן רק כשהיום של כולנו כבר נגמר.
הרחובות אף הם מספרים סיפור שלם באמצעות עולם מושגים פנימי. משפט פרסומי פשוט בשלטי חוצות כמו "כאן מוקם בניין עם מרפסות סוכה" נועד לרמוז: "זהו פרויקט בנייה שפונה אל הציבור החרדי, חילונים לא ימצאו מה לעשות פה".
ומכיוון שחרדים אינם מקשה אחת, באזורים מסוימים קבלנים יימנעו מבנייה לגובה, לא בהכרח בגלל כבודם חלילה לקווי המתאר של העיר, כי אם בגלל החשש שיישארו עריריים עם המגדלים שלהם. הסיבה היא הפולמוס ההלכתי סביב ה"מעלית של שבת", כלומר כזו שנעצרת בכל קומה ומגיעה ליעדה עד שהשבת ממילא יוצאת ואיתה הנשמה. ואם כבר שבת: הצפירה בכל יום שישי מספרת על כניסת השבת, לא על ירידה למקלטים ולא על הדתה. צפירה שאומרת לי: עכשיו זמן מנוחה.
יש עוד דוגמאות רבות שמלמדות על פערים שראשיתם בהבנת השפה אלו של אלו. לפעמים הפערים מתגלים מתוך הרמזים, לפעמים באופן ישיר ובוטה, כמו שסיפרה לי חברה חרדית שבסוף פגישת עבודה הלכה לעבר הרכב שלה. אחד המשתתפים בישיבה ליווה אותה ובסוף הושיט אליה יד ללחיצה.
"הייתי המומה", אמרה. "לא רציתי להלבין את פניו, אבל אמרתי לו: 'אני שומרת נגיעה. אתה רואה שאני חרדית עם פאה, רואה את טבעת הנישואים ומושיט לי יד. אני מצטערת, לא יכולה ללחוץ לך יד'".
האיש היה בהלם מוחלט. הוא באמת, אבל באמת לא זיהה את העובדה שהיא חובשת פאה בגלל אורח החיים הדתי שלה. האיש חי חיים חילוניים לחלוטין. הוא לא מכיר נשים כמוה, ולכן הדברים שברורים לה, לא ברורים לו בכלל.
בהתחלה חשבתי שכל מה שצריך הוא להסתכל זה לזה בעיניים. אבל פעמים רבות זה לא אפשרי, בגלל העניין של "שמירת העיניים", שנשען על הפסוק "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מתוך, כנראה, התפיסה שהעיניים הן גורם קריטי בהשפעה על הדמיון ועל המוסר. אני מעדיפה לחשוב על המוח שלי כעל שומר הראש, אבל זו בחירה אישית.
אז מה כן, בהנחה שאף אחד מהצדדים לא עומד להיעלם? הגיע הזמן לנסח שיחון חרדי-לא חרדי של בנות ובני אדם שחיים יחד, אולי בלית ברירה, אבל יכולים להפיק מזה גם הרבה טוב. הרי בלי שליטה בסממנים, המציאות תמיד תלקה בחסר ותיצור חיכוכים. היכרות אמיתית כרוכה בעבודה הרבה יותר קשה מסתם תיעוב או סלידה אוטומטיים, אבל במקרים רבים היא משתלמת.
בדק בית
MY PASSPORT FRIENDS הוא אוסף המורכב מבובות קטנות ופרוותיות מכל העולם. לכל אחת מקצוע ושם המסמלים את מדינת המוצא שלה, וכל אחת מצוידת במזוודה, בגדים, דרכון, חותמת עם סמל המדינה ופריטים נוספים.
לדוגמה, אייסי הוא דובון פנדה קוסם מבודפשט שבהונגריה, קלואי הוא דביבון ריינג'ר מאאוטבק שבאוסטרליה, לולו הארנבת מגיעה ממוסקבה שברוסיה.
כדרכו של אוסף, המטרה היא לצבור כמה שיותר בובות וחתימות בדרכון. באמצעות אפליקציה מותאמת עברית, הבובה מתעוררת לחיים ואפשר לשחק איתה במציאות רבודה אחרי סריקת הברקוד של כל אחת מהבובות.
MY PASSPORT FRIENDS של ביזי טופ. 60 שקלים
קריאה ראשונה
מפלצות הן גיבורות ידועות בספרי ילדים. לפעמים הן מגיעות בלילה, לפעמים ביום, כמו בספרו העדין והנוגע ללב של רמי טל, "המפלצות של נעם". במילים מדודות (300 בדיוק) ואיורים רכים, טל מתאר לילה בלתי נסבל מתוך לילותיו של נעם הקטן.
בלילה מתגנבת המפלצת שלומדת איתו בכיתה אל החלומות. המפלצת מציקה לו, מקניטה אותו ומשליכה עליו חפצים, בעוד אף אחד מהילדות והילדים שעדים להצקות לא עושה דבר. נעם לוקח דפים וניירות שעליהם הוא מצייר וכותב את קורותיו. עצם העובדה שהוא משתף, גם את הנייר, מקילה עליו. הוא פורק את המפלצת האיומה מנשקה.
בבוקר, בדרכו לבית הספר, הוא נתקל בה והיא נראית הרבה פחות מבהילה ואולי אפילו ידידותית. זהו ספר מתוק לראשית קריאה על הנזק שבישיבה על הגדר ועל ההתעלמות ועל היכולת לעשות שימוש בכוחות הפנימיים. דבר נוסף שאינו מופיע בספר: הקריאה בו מזמנת הזדמנות להתייחס למשמעות של שיתוף אדם בוגר בזמן מצוקה.
"המפלצות של נעם", כתב ואייר: רמי טל, הוצאת טל-מאי. 68 שקלים