בעולם של פייק ניוז וכותרות סנסציוניות, שלא תמיד מעידות על היקף התופעות במציאות, תמיד מרחפת ברקע השאלה - כמה מתוך תחושת האלימות הגוברת בישראל היא פיקציה, וכמה ממנה מגובה במספרים. האם אנחנו הופכים אלימים יותר, או שרק נדמה לנו?

השבוע היה לנו ירי בג'לג'וליה, אלימות גואה בבתי הספר, שתי מהומות אלימות בבתי חולים וצעירה מבאר שבע שנרצחה על ידי בן זוג אלים. בכל הקשור לפשע בחברה הערבית - אלה לא רק התחושות שנובעות מחמולות פרועות שמנהלות קרבות של דקירות ויריות. המספרים ברורים מאוד ומבהילים מאוד. בכל הקשור לאלימות מגדרית - שנת הקורונה הייתה שנת שיא מבחינת מספר מקרי הרצח ומספר הנשים שפנו למקלטים. בשבוע הבא יתקיים יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, וגם אם השנה לא תסתמן עלייה אלא רק "יציבות", אנחנו עדיין במחוזות מאוד בעייתיים.

השאלה היא אם עליית המדרגה באלימות היא רק מגדרית ומגזרית. הרי היא קיימת כמעט בכל מקום. הנהגים על הכביש עצבניים מתמיד, וכך גם שדרני הרדיו הצעקניים, שמעבירים איתם את הזמן בפקקים המתארכים. צוותים רפואיים מותקפים דווקא בתקופה שבה הם נקרעים מסביב לשעון כדי להתמודד עם מגיפת הקורונה. עיתונאים מותקפים במקלות, אלות, קסדות, שלא לדבר על סתם קללות ויריקות. חייה של שרון אלרעי פרייס מאוימים על ידי מתנגדי החיסונים, ופוליטיקאים שמסתובבים עם אבטחה הפכו לתופעה שכיחה שכבר לא מרגשת אף אחד. כל זה - עוד לפני שדיברנו על אלימות של חברי כנסת, בין שמילולית דוגמת דודי אמסלם, או פיזית דוגמת איימן עודה, שהדף בכוח את איתמר בן גביר ואפילו לא התנצל על כך.

כולנו מרגישים את השינוי באווירה. אבל משום מה נדמה לנו שזה ייפתר אם נגנה בצדקנות, נגלגל עיניים או נפטיר משהו אידיוטי בסגנון "האלימות אצל המחנה הפוליטי הנגדי גרועה יותר".

לכאורה יש שני גורמים לאווירת האלימות מסביב. הראשון הוא הפוליטיקה שלנו, שהפכה קוטבית, שקרית וזועמת ברמות שלא הכרנו. השני הוא מגיפת הקורונה שטלטלה לנו את חיי השגרה. אבל ישנו גם גורם נוסף שמאיץ את השנאה והאלימות, בין שמדובר בקורונה, בפוליטיקה או בכל נושא אחר - השיח הפרוץ שמשתולל ברשתות החברתיות. ככל שעובר הזמן, גוברים שם הדי השנאה והמניפולציות הזועמות.

בספרו "מהפכת הקשב", מיכה גודמן מסביר באופן מאוד בהיר את השלכות המהפכה הדיגיטלית. אחת מהן היא התעצמות אווירת האלימות. למה זה קורה? התעשייה כולה בנויה על לכידת תשומת הלב של הגולשים כדי למכור אותה למפרסמים, ולכן האלגוריתם שלה מעדיף מידע שמושך תשומת לב על פני מידע נכון ומדויק.

מכיוון שהשקר תמיד יהיה יותר סנסציוני מהאמת, ומכיוון שתשומת הלב האנושית נתפסת למסרים של זעם, אנחנו זוכים מהאלגוריתם למסת מסרים שקריים וכעוסים. הם תופסים את תשומת הלב שלנו, אנחנו לא מספיקים לבדוק אם הם נכונים, ומיד מהדהדים אותם הלאה לאנשים שדומים לנו בתפיסותיהם מלכתחילה. כך נוצרים עם הזמן חוסר הבנה בין מחנות - שנסגרים בתוך מסרי הזעם של עצמם - וקיטוב בלתי נסבל בחברה. כך מגיעים עם הזמן למסקנה שזה מוסרי וצודק להתנפל במקל על עיתונאי שמייצג את השטן, או סתם על מישהו שאינו חושב כמוך.

דווקא בתקופה שבה חשוב מתמיד לעקוב אחרי רמת האלימות הכוללת, החליטו להפסיק לפרסם את מדד האלימות הלאומי. המדד היה פרויקט משותף של המשרד לביטחון הפנים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ששקלל דיווחי אלימות מהמשטרה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך ומרכזי הסיוע. המטרה הייתה לספק כלי משמעותי לקובעי המדיניות, והמדד התפרסם אחת לשנה החל מ־2011, ופתאום ננטש בשקט לפני שלוש שנים.

למה? לא ברור. גם למשרד לביטחון הפנים וגם ללמ"ס אין תשובה. מה שכן, חסרונו של המדד מאוד מורגש כשתחושות האלימות מסביב גוברות, ובכל פעם אנחנו מאשימים את המשטרה או את התקשורת או מגזר זה או אחר, בלי יכולת לדייק את הסיבות או את המקור. טוב יעשה השר לביטחון הפנים עמר בר־לב אם יחזיר אותו לשימוש באופן מיידי. האם מישהו יודע עד כמה האווירה הדיגיטלית הרעילה משפיעה על המעשים ועל רמת האלימות בפועל? כדי להבין את ההשלכות האמיתיות לאורך זמן, כדאי גם להוסיף למדד את הפרמטר שמנצח על הכל: רמת האלימות בשיח המשוגע שמתחולל ברשתות החברתיות.


רגולציה מיותרת ועקומה

במסגרת המסרים הבעייתיים שקל כל כך להדהד ברשתות, לאחרונה חלה עליית מדרגה בקמפיין נגד החדשות בטלוויזיה. הפעם הנושא הוא אורך המהדורה, כי אף אחד כבר לא מתרגש כשסתם מכנים את ערוצים 12 ו־13 "אל־ג'זירה".

ביולי האחרון הגישה ועדת פולקמן את מסקנותיה למשרד התקשורת: הרגולציה על הטלוויזיה בישראל מוגזמת, וחובה להפחית אותה באופן משמעותי. המסקנות הוגשו באיחור אופנתי של 15 שנה, ולא צריך להכביר מילים על הדינוזאור שנקרא הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. גוף זה עוסק במיקרו־פיקוח על כל פיפס של הטלוויזיה המסחרית, בעוד על הזירה המטורפת שהתעצמה באינטרנט אין שום פיקוח.

כרגיל - מסקנות לחוד ומציאות לחוד. ההמלצה הייתה לצמצם מעורבות ואף לבטל את הרשות, אבל דווקא עכשיו החליטה הרשות לצאת נגד אורך המהדורות ולדרוש לקצר אותן. השמועות סביב האינטרסים החבויים במהלך משתוללות, ולא רק כי "ישראל היום" התגייס לקמפיין, או כי יו"ר הרשות יוליה שמאלוב ברקוביץ' מקורבת לליכוד, מפלגה שמן הסתם לא מרוויחה ממהדורות חדשות ארוכות שהשלטון הנוכחי מככב בהן.

אבל גם אם אין בשמועות האלו כלום, העיסוק של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו באורך המהדורות בישראל 2021 הוא לא פחות מהזוי. לטלוויזיה המסחרית יש שיקולי תוכן מסחריים, ולא ברור על מה הקרב. מה בדיוק תרוויח החברה הישראלית אם הרשות תצליח, והחדשות יסתיימו מוקדם יותר למען "הישרדות", גמר "נינג'ה" או "חתונמי"? מי שמחליט על לוח שידורי ערוץ מסחרי צריך להיות הערוץ המסחרי, ומי שמחליט על אורך מהדורות החדשות הוא ציבור הצופים, שיכול בקלות לזפזפ או לעבור ל־VOD, ליו־טיוב או לנטפליקס אם משהו לא מוצא חן בעיניו.

הזוי למדי שמשרד התקשורת מאפשר לרגולציה המסואבת על שוק הטלוויזיה להמשיך להתקיים על חשבון כספי ציבור, במיוחד אחרי מסקנות ועדת פולקמן. מדובר בדרג פקידותי מיותר, שצריך איכשהו להצדיק את קיומו בהערמת קשיים על שוק שכבר מזמן לא מצריך רגולציה, בעוד גוגל, פייסבוק ואינסטגרם, שבאמת משפיעים על פניה של החברה הישראלית - מופקרים מכל רגולציה.