1. התנהלות ישראלית וטורקית נבונה ומעודכנת יכולה וצריכה להפוך את האירוע ההזוי של מעצרם ושחרורם של בני הזוג אוקנין למבואה משמעותית לחידוש היחסים והדיאלוג בין המדינות. מותר לי להעריך שרג'פ טאיפ ארדואן חולל את המשבר הקונסולרי הזה כדי לצאת מתוכו לתהליך של השבת העטרה ליושנה. לא מאהבת ישראל, כמו מהבנה באשר לתהליכים במזרח התיכון שקורים בלעדיו, מהמצב הקשה הכלכלי ומהצורך שלו בהידוק היחסים עם ארה"ב באמצעות ישראל.
טורקיה היא מעצמה אזורית במיקום אסטרטגי - ממוקמת בשערי אירופה ועם גבולות שמעניינים מאוד את ישראל, נוסף לענייני אנרגיה, ביטחון, מודיעין, סחר רחב, תעופה ועוד. היחסים עם אנקרה הם אינטרס ישראלי אסטרטגי, ודווקא הנשיא יצחק הרצוג, שזכה בכניסתו לתפקיד לטלפון ברכה חריג מארדואן, יכול עם נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ להוביל את המהלך החשוב הזה.
ובינתיים מגיע שאפו על שיתוף הפעולה ההדוק ונטול האגו וההדלפות בין הרצוג, בנט ולפיד שהבטיח את שחרור בני הזוג, ועל העבודה המקצועית המעולה של אנשי משרד החוץ, לאחר שנרמסו ודוכאו משך שנים. גם השקט, הצניעות והנורמליות מרשימים. אכן קשה להתרגל.
2. ישנם שני דברים שאני מבין היטב: הראשון, שהממשלה הנוכחית לא תוכל לקדם שום תהליך מדיני מול הפלסטינים. ידיה כבולות כתוצאה מהרכבה, ובקווי היסוד שלה אין לא סיפוח ולא פשרה. ספק אם גם הממשלה הבאה תוכל לקדם את הנושא, וספק אם בכלל יהיה לה פרטנר למהלך דרמטי. הדבר השני שאני יודע הוא ששגרה של כיבוש צבאי לא מצטלמת טוב, ולא מתיישבת לרוב עם מוסר וערכים. וזהו בעצם האתגר הענק של מפקדי צה"ל, שנשלחים על ידינו להתייצב בחזית המאבק בטרור ולתחזק את הכיבוש, עד להחלטה לכאן או לכאן. המשימה שהגדירו רמטכ"לים בעבר היא "להילחם בטרור ולהישאר בני אדם". וזוהי משימה קשה ומורכבת.
ואולי דווקא משום שאני מבין את שני אלה, הזדעזעתי מהפרסום ב"ידיעות אחרונות" על ילדים פלסטינים קטנים שנשלפו ממיטותיהם באישון לילה, מפוחדים ורועדים, וכונסו לצילום קבוצתי כשהם מתבקשים לומר "צ'יז". כאזרח ישראלי בוגר וכקצין במילואים, הזדעזעתי מהמעשה הלא חוקי של צילום קטינים, מהשעה שבה זה נעשה, מהדרך, מהאטימות, מהרשעות, מקהות המפקדים, ומהעובדה שאף אחד מהם לא עצר את הפשע הזה.
אבל כדובר צה"ל לשעבר הזדעזעתי יותר מתגובת הצבא: "ההתנהלות לא תקינה, הנהלים יחודדו". לא, צה"ל יקר ואהוב, זוהי לא "התנהלות לא תקינה". זוהי תת־תרבות עבריינית, שבבסיסיה שיכרון כוח, אטימות, גלישה להתנהלות לא חוקית ואולי פלילית, שפוגעת בצה"ל ובאמון הציבור בו ובתדמיתה של ישראל בעולם.
וגם "הנהלים יחודדו" מעצבן אותי. זהו סוג אירוע שהרמטכ"ל צריך לקפוץ עליו ולתחקר באופן אישי, להורות על חקירת מצ"ח מואצת, על השעיית המפקדים עד לסיומה, להנחות את הפצ"ר בהתאם ולהורות לקצין החינוך הראשי לערוך כנסי חירום ביחידות הרלוונטיות לצורך ניתוח האירוע והפקת לקחים. לטלטל אותם. כן, אני יודע שכיבוש לא מצטלם טוב. אבל הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד והפצ"ר צריכים לוודא שבמשמרת שלהם הצבא יילחם בטרור, ושמפקדיו וחייליו יישארו בני אדם. זה קשה מאוד, אבל זה אפשרי.
ואני יודע שיגידו לי שזוהי השגרה בשטחים, ולמה אני מופתע, ושיש אין ספור אירועים ושמתנחלים משתוללים ועוקרים עצים. אבל הצילום של הילדים המבוהלים מדיר שינה מעיניי, ואני מציע שזה ידיר שינה גם מעיני הרמטכ"ל והמפקדים, וגם מעיניו של שר הביטחון גנץ.
3. אם בנימין נתניהו לא היה נתניהו, הוא היה הופך השבוע לראש הממשלה החליפי, על כל המשתמע בהיבט של שררה, שיירות אינפורמציה, עוזרים ותקציבים, ואולי הערב לקראת שבת הוא היה מקבל אפילו טלפון מראש הממשלה החדש בני גנץ, שמציע לו להישאר עם רעייתו וילדיו בבלפור.
אבל יוהרה, ביטחון עצמי מופרז, תרבות מפותחת של שקרים, רמייה והפרת הסכמים, הערכת מצב פוליטית שגויה ושימוש בסעיף תקציב המדינה, שנלקח כבן ערובה - הביאו את נתניהו לפעול על פי קו מנחה של קידוש המלוכה על פני הממלכה, ולמקום שבו הוא נמצא כיום. ומהמקום הזה, הן בראשות האופוזיציה והן על דוכן הנאשמים, הוא שורף את המועדון, מטמיע פייק ניוז, מסית ומדיח ומוביל את רידוד השפה בחיינו הציבוריים.
השבוע ביקשה לשכתו את הארכת תקופת האבטחה עבור רעייתו ושני ילדיו בשל "איומים חדשים". כשהם אומרים "אבטחה", הם מתכוונים לרכב ולנהג על חשבון המדינה, והיה כבר מי שהציע בטוויטר שבשל יוקרת התכשיטים שעונדת הרעיה, היא תאובטח על ידי ברינקס ולא על ידי השב"כ. ולצד כל אלה, אשים נפשי בכפי ואומר כי אני מקווה שהשכל הישר אצל נתניהו ובמשרד המשפטים יגבר, ושתימצא הדרך לעסקת טיעון שתמנע את המשך משפטו ואת המשך נוכחותו בחיינו הציבוריים. אני סבור שזהו הפתרון הנכון לו, לנו ולמדינה, שראתה כבר יותר מדי מנהיגים במדי אסיר כתומים. וזה לא פרס עבורו. זה עבורנו.
עוד אסתכן ואומר, כמי שנשא בלא מעט תפקידי אמון בצמרת המדינה וצה"ל - אני בז למקליטים ולמקליטות שהקליטו את הבוסים שלהם דרך קבע "ליתר ביטחון". בעיניי זוהי מגה־מעילה באלו שנתנו בך את אמונם והכניסו אותך לתוך "קודש הקודשים", לתוך המשפחה. גם כשההקלטות הללו משרתות כעת עניין ציבורי ומשפטי, וכשהן חושפות שחיתויות ועשויות להפליל מנהיגים, מו"לים ואחרים – אני מתקשה לחיות עם תרבות נוראית שכזו.
4. טעה שר המשפטים גדעון סער כשהחליט להמליץ לממשלה למנות את השר לשעבר מאיר שטרית כחבר בוועדת האיתור ליועץ משפטי. טעו עוזריו כשלא הסבירו לו את טעותו ועמדו מולו לתקן. טעה גם היועץ המשפטי לממשלה כשלא התייצב מול סער והסביר לו שבישראל 2021 ההיבט הציבורי גובר לעתים על ההיבט המשפטי (עם כל הצער, הכאב והתסכול).
טעה שטרית כשלא סירב בנימוס להצעה והסכים להפר את שלוות חייו ולשוב אל הקלחת ההיא, שממנה נחלץ בשן ועין. טעתה הממשלה כשפעלה כחותמת גומי ואישרה את המינוי, ופגעה תוך כדי כך גם בעצמה, גם בסער וגם בשטרית, שיש לו לא מעט זכויות בעשייה הציבורית בישראל. חבל.
5. השבוע הלכתי לבקר את אבא ז"ל. 18 שנים מאז נלקח ממני ומאיתנו, והוא בן 73 בלבד. הוא היה אדם פשוט, "איש של פעם", בן למשפחת עולים מדמשק, רחוב לוינסקי, בית ספר ביאליק, חניך בנוער העובד, הכשרה בתל־יוסף, לוחם בפלמ"ח, נפצע בקרב על לוד, שחרר את הגליל העליון בקרב מלכיה והיה ממייסדי הקיבוץ. אחר כך "סולל בונה", טפסן בניין שנופל מפיגום מהקומה הרביעית ושוהה שנה בשיקום, קם על רגליו והולך לסלול את כביש אילת־שארם, עבודת פרך במחנה עבודה, לינה באוהלים וקרוונים, אין מזגן מעל לאספלט הלוהט, "יציאות" כל שבועיים.
אדם צנוע מאוד, ביישן, אהב שווארמה בפיתה וצ'יפס, אהב מאוד קיבוץ וקיבוצניקים, ואני הגשמתי לו את החלום. הוא עישן סיגריות רויאל, קרא "מעריב", טיפל בעציצים, בנה פאזלים לילדים ולנכדים מדיקטים, אהב את בן־גוריון, את רבין ואת בן־אהרן, את יצחק נבון ואת "בוסתן ספרדי", את שירת הלדינו ואת הגשש החיוור. ואני אוהב אותו, מתגעגע אליו, ובטוח שלו היה כאן, היה גם קצת חרד מהעתיד, וגם היה גאה בנו ובהישגיה של המדינה שלנו. תנוח, אבא, על משכבך. אנחנו על המשמרת.
6. את השבת שעברה קיבלתי עם בתי תמר בעיר טולדו, "ג'רוסלם דה ספרד". שם, בשעת ערביים, מול בית הכנסת העתיק "לה בלנקה" (שהספרדים גנבו לנו...), בגן ציבורי צופה לנוף מקסים, ישבתי על ספסל, עצמתי את עיניי והקשבתי באוזניות ליהורם גאון שר בלדינו. לפי עצתו של אודי ידידי, הקשבתי לצהלות ילדי הגן ודמיינתי מאות שנים לאחור, את הילדים היהודים משחקים בשעה שהוריהם מקבלים את השבת בקהילה היהודית הענקית והמדהימה שחייתה שם בעבר, ושהצמיחה את חכמי ספרד ומשורריה הגדולים. אוויר פסגות נשמתי בטולדו. שבת שלום.