יש המון ציניות בשימוש שעושה הטלוויזיה במסורת היהודית, בדת ובמיוחד במלכת השימושים לצורכי רייטינג - השבת. מאכלים ביתיים תופסים נתח נרחב בתוכניות בישול, כדרך לספר את סיפורו המשפחתי של המועמד (ריח הממולאים בשישי בערב, פתיחת התנור וניחוחות החלה, געגועים לאמא, סבתא וכו'). ב"האח הגדול" עורכים קבלת שבת כדי שכל דייר יוכל לספר על נקודת ההתייחסות שלו אליה, וב"הישרדות" בעיקר מתגעגעים אליה.
זו הזדמנות מצוינת לכל מתמודד לספר על חשיבות המשפחתיות עבורו, על ההתכנסות בשישי בערב, הסעודה, הקרבה לילדים. או להפך, חוסר המשפחתיות בביתו, ועל כך שאין לו הרגשה של שבת בבית, על כמה זה תמיד היה חסר לו. ואז הוא דומע ומתייפח מול צילום קלוז־אפ משכנע, כשכל האחרים מיד יתנדבו להזמין אותו אליהם הביתה, להרגיש מה זו שבת אמיתית.
הם נמצאים על אי בפיליפינים מבחירתם החופשית, אך מספרים שהדבר הכי חשוב להם הוא המשפחה והסעודה שהם קוראים לה "ארוחת ערב שישי", שמתקיימת, בעברית נכונה, בערב שבת כמובן.
אף שבחר לצאת להרפתקה טלוויזיונית לחודש בפיליפינים, ולבלות עם טיפוסים זרים כמו גדי ואלה וג'קי אזולאי, עדיין הרצון של יובל המבולבל - שקיבל לפי הפרסומים 300 אלף שקלים תמורת ההגעה לאי - הוא לעשות את "הדבר הכי חשוב בחיים - להיות עם המשפחה בבית ביום שישי, לרקוד עם הילדים, לשיר עם כולם".
כלומר, השבת היא האופציה הערכית החשובה ביותר - כל עוד אין הצעה טובה יותר על השולחן. "אבל דווקא פה מבינים מה הדברים החשובים באמת בחיים", הוא אומר, וכולם מסכימים. לפעמים צריך לנסוע הכי רחוק כדי להרגיש הכי קרוב. נניח.
מי שמצליח לשבור שיאים חדשים של שימוש בדת, במסורת ובאמונה הוא השחקן אביב אלוש, שלא מפסיק לספר על התחזקותו. כמה פעמים אפשר לחזור בתשובה? כנראה כמספר הפרויקטים שאתה עובד עליהם.
אלוש הוא מתחזק סדרתי. "מדובר בסטארט־אפ", הוא מספר בראיון אחד על שמירת הנידה. "אני מאמין", הוא מתאר את עצמו בעיתון אחר, ומשתף בשיר חדש. ובכתבה ב־N12 הוא מרחיב עוד "על ההתקרבות לדת ועל המוזיקה". כל הראיונות שלו לאחרונה משלבים שני אלמנטים - דת וקידום מוצרים. התקרבות לבורא עולם והשקה. התחזקות וסיום עונה של "להיות איתה". שמירת נידה ואי־פי שהוציא זה לא מכבר. רוח וחומר.
בראיון הטלוויזיוני האחרון, לפי שעה (חדשות השבת, ערוץ 12), אלוש הזמין את הכתבת אל בית הכנסת שלו. בתצוגת משחק בינונית להחריד, כשהוא דמע מהתרגשות, ניסה להתרחק מהמצלמה ולהגיד "לא, לא, אל תצלם, תן לי דקה, אחי". מיד אחר כך הוא גרר את צוות הצילום לאמצע שדה סמוך לביתו, שם הקריא לעצמו פסוקים, תוך שהמצלמה מתעדת אותו ברגע "אינטימי" של התקרבות לבורא עולם. באופן פרדוקסלי, הוא משתף מדינה שלמה בהתבודדות שלו. הוא לא רק מספר שחשוב לו להתרחק, הוא ממש מדגמן את זה.
לא ברור למה אלוש צריך את כל היח"צ הזה, אם הוא שחקן מוכשר ועסוק. החדשות האחרונות מבית היוצר שלו הן שלושה שירים שזכו להתעלמות גורפת, ובישול של ריבת אתרוגים שאמורה לעודד פריון. לא ברור מי הלקוחות של הריבה של אלוש, ובמה היא שונה מריבת אתרוגים שאינה שלו (והאם זה בדיוק כמו עישון סיגריות אלקטרוניות של אייל גולן לעומת כאלה שלא שלו?). אז לא. לפי מה שהוא כותב באינסטגרם שלו, "לפני שאוכלים מהריבה צריך לבקש תפילה ולהתפלל על אהבת חינם ושלום בעם ישראל ולחשוב מחשבה טובה על מישהו שקשה לנו איתו ומולו" - זו ריבה עם הוראות אכילה.
עד עכשיו היה נדמה שהוא במסלול הנכון להיות הגבר הישראלי האולטימטיבי, עכשיו הוא שינה כיוון בדרכו להפוך לבאבא אלוש. כל הבוקי סריקי האלה - התבודדות, התחזקות, חלוקת ריבה למאמינים ושירים חצי אמוניים - אמורים לעורר הזדהות, אבל הם מייצרים עיסה דביקה ולא אמינה.
הרגעים האמיתיים הכי חזקים של אלוש על המסך הם כשהוא משחק דמויות (עמוס דהרי) או כשהוא לוגם קפה בהפסקת פרסומות ומתרכז אך ורק במכירת מוצרי צריכה. את עצמו הוא לא יודע לגלם, הוא מנסה בסרבול ליחצן ריבה ומוזיקה בחסות דת ואמונה - אך נראה סהרורי ותלוש.