"ההצעה היחידה שנוכל להציע", אמר הנשיא, "היא הטילים בטורקיה". היועצים הציעו להפציץ, לכבוש, לכתוש. ג'ון קנדי ביטל את ההצעות, ושלח את אחיו, בובי, לשיחה עם השגריר הסובייטי. הימים – שיאו של משבר הטילים בקובה. רוח של מלחמה גרעינית באוויר. אמריקה לא מוכנה להשלים עם נוכחות של טילים סובייטיים לטווח בינוני על אדמתו של האי הסמוך. טילים כאלה יסכנו אותה.
קנדי מציע את הפתרון הסביר בעיניו: ביטחון לאמריקאים תמורת קצת פחות ביטחון לטורקים. לארה"ב יש כמה טילים גרעיניים על אדמת טורקיה. כמה בדיוק? הנשיא שואל, אף אחד לא יודע לומר לו, עד שאחד העוזרים הזוטרים, מפינת החדר, צועק "15". קנדי מביט לעברו: "15 טילי יופיטר בטורקיה?". כבר ברור: הוא לא יסתכן במלחמה גרעינית כדי להגן על כמה טילי יופיטר בטורקיה.
פרד קפלן, בספרו "הפצצה", מתאר את מה שקרה אחר כך. האמריקאים סגרו עסקה, אבל חשאית. אחר כך התחילו לשקר. לאחרים, וגם לחברים. כמה ימים לאחר תום המשבר נערכה שיחת טלפון: הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר צלצל לנשיא המכהן. האם הייתה עסקה מאחורי הקלעים, שאל אותו, האם נתת לסובייטים תמורה כלשהי. קנדי שיקר, בלי למצמץ. לא הייתה תמורה. הוא שיתף רק שישה מעוזריו בפרטי העסקה האמיתית. כשנרצח, כמה חודשים מאוחר יותר, קנדי האח וששת השותפים לסוד סיכמו שלא מגלים. ממשיכים לשקר.
אחד מהשישה, טד סורנסן, הפיץ בספרו על קנדי את האגדה המוכרת על קנדי החכם שמשיב למכתב הראשון של השליט הסובייטי, חרושצ'וב, ומתעלם מהמכתב השני, התובעני יותר. הצעה לעשות כך אכן הועלתה, אך נדחתה על ידי קנדי. האגדה קיבלה כנפיים. רוב האמריקאים כנראה חושבים עד היום שקנדי לא נכנע לתביעה הרוסית. כנראה שהם טועים.
מכרו להם בלוף, ולא רק להם: אפילו סגן הנשיא, לינדון ג'ונסון, לא ידע את האמת. הראשון שהודה בפומבי באמת היה מקג'ורג' באנדי, היועץ לביטחון לאומי. הוא עשה זאת יותר מ־20 שנה לאחר מעשה.
למה הוסתרה האמת? כדי למנוע מקנדי מבוכה פוליטית בבית, שעלולה לבוא במצב של כניעה. כדי למנוע מארה"ב מבוכה אסטרטגית בחוץ, כאשר ייוודע שבחרה לחמוק מעימות מסוכן עם הרוסים, ולא היססה להקריב לשם כך את בני בריתה הטורקים. למען האמת ההיסטורית צריך לציין: האמריקאים הניחו שהטילים בטורקיה לא מוסיפים הרבה לביטחון, וממילא, הם ציפו להשיק צוללות נושאות טילים גרעיניים זמן קצר אחר כך, שאת אחת מהם ישגרו בעת הצורך לים התיכון. טילים ניידים בצוללות טובים יותר מטילים חשופים לפגיעה על היבשה.
כך או כך, לטורקים לא סיפרו. "מישהו דיבר איתם?", שאל קנדי בישיבה המכרעת שבה התברר לו מספר הטילים. הוא נענה בשתיקה. אף אחד לא טרח להתקשר.
בשבוע הבא, ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, יחכה לטלפון מוושינגטון. אם האמריקאים מתכוונים לסכם משהו עם האיראנים, אולי יתקשרו כדי לספר. אולי לא יתקשרו. אולי יספרו את כל האמת. אולי רק את האמת, אבל לא את כולה. בנט הזכיר השבוע, בנאומו באוניברסיטת רייכמן, שישראל לא תראה את עצמה מחויבת להסכם שייחתם, אם ייחתם, עם איראן. האמריקאים לא יאמרו זאת בנאום, אבל גם למחויבויות שלהם יש גבולות.
הספר של קפלן שהוזכר לעיל, המספר את תולדותיה של האסטרטגיה האמריקאית בתחום הגרעין, גדוש ברגעים של הסתרה, הכחשה וחוסר אמון. שארל דה גול, שמוצג עד היום על ידי האמריקאים כמי שגאוותו הצרפתית הפכה את העבודה המשותפת איתו לבלתי נסבלת, צדק בחשדותיו. הוא היה מהראשונים שהבינו שאף נשיא אמריקאי לא יסכן את ניו יורק כדי להציל את פריז.
השאלה מה נשיא אמריקאי כן יסכן כדי למנוע מאיראן נשק גרעיני. עד עכשיו, התשובה נראית קרובה לשום דבר. בכל פעם שיש צורך בנכונות אמריקאית לקחת שמץ של סיכון כדי להרתיע את האיראנים – נמצאת סיבה לדחייה או לוויתור. זה נכון ביחס לאיראן כמו גם ביחס למשברים אחרים. וושינגטון ניצבת מול ברית סינית־רוסית שחותרת לערער את יכולתה להפעיל השפעה.
האיראנים נשענים על הברית הזאת, ומשרתים אותה בדרכם. הרוסים מאיימים על אוקראינה. הסינים שולחים יעפים מאיימים לשמי טאיוואן. לא, אלה לא ימי המלחמה הקרה. אלה ימים אחרים, שיש להם חוקים אחרים. לא בטוח שצריך להתנחם בזה. סין היא יריבה מתוחכמת, סבלנית וקוהרנטית יותר מברית המועצות של אז. רוסיה אומנם לא חזקה כמו בעבר, אבל יש לה מנהיג שמוכיח פעם אחר פעם שליטה ברזי המקצוע שאימץ כעיסוק עיקרי: חתרנות בינלאומית שמאפשרת לו להיראות חזק גם כמנהיג של אומה נחלשת.
מול אלה, גם אמריקה השתנתה. איפה קנדי ואיפה ג'ו ביידן. איפה הנשיאים הקשוחים, הנחרצים, של ימי המלחמה הקרה, דמוקרטים (כמו קנדי) ורפובליקנים (כמו ניקסון), ואיפה הנשיאים של היום. "ביידן" - כך כתב השבוע בעל הטור וולטר ראסל מיד, מהמשקיפים הכי חדים על מדיניות החוץ האמריקאית – "צריך להסתכל על הדוגמה של הארי טרומן". גם טרומן היה נשיא שנדרש לנהל אומה מפולגת ועמד בראשה של מפלגה דמוקרטית מפוצלת. גם ממנו דרשו להשקיע בבית ולזנוח את ענייני החוץ. תגובתו הייתה להכין את אמריקה למלחמה הקרה. "פחות מזה", כותב מיד, "לא יספיק". אבל ברור שמנהיגי איראן מביטים בצלליתו של הנשיא בבית הלבן ולא רואים טרומן. אפילו לא קנדי.
מספיק ליילל. ישראל תצטרך להתמודד עם האתגר האיראני, בין שהאמריקאים יעשו את שלהם ובין שלא. הקטטות בצמרת הישראלית הן קטטות על מה שהיה, שספק אם יש בהן תועלת ביחס למה שיהיה. נניח שבנט אכן מצא את ישראל לא מוכנה, ושטענתו החוזרת שבנימין נתניהו דיבר הרבה ועשה מעט היא טענה נכונה. לא בטוח שזה המצב, אבל נניח שכן. מה עכשיו? בנט הבטיח בנאומו שלא יחזרו על הטעויות שנעשו בסיבוב הקודם, אבל לא אמר כיצד הוא מתכוון לתקן אותן מלבד ההבטחה "לא להירדם בשמירה".
האלוף עמוס ידלין תקף, לא בפעם הראשונה, את ההחלטה של נתניהו ללחוץ לביטול הסכם הגרעין הקודם. כמותו, רבים מאוד בצמרת הביטחונית הישראלית סבורים שזה היה מהלך חסר אחריות, שהביא נזק יותר מאשר תועלת. יש להם טענות פרוצדורליות על דיונים שכן־או־לא התקיימו, כאילו עוד כמה ישיבות ועוד כמה בורקסים היו מפצחים את בעיית הגרעין. יש להם סברה שישראל שילמה מחיר כבד על יחסיה המתוחים עם ממשל אובמה. ייתכן שהם צודקים. לא בטוח – העובדה שהם מדברים בנחרצות צה"לית לא מחייבת לחשוב שהם צודקים. אבל נניח שכן. נניח שנתניהו גרם נזק גדול בהתנגדותו לאובמה ב־2015. ונניח שגרם נזק גדול עוד יותר לאחר ביטול ההסכם ב־2018. מה עושים עכשיו, ב־2021? הרי האשמת נתניהו לא פותרת שום בעיה.
בנט הציע רמזים למה שיהיה עכשיו. רמזים מבלבלים. היו שפירשו אותם כסימן לשינוי מגמה. החלטה ישראלית להתקוטט עם וושינגטון בפומבי. אחרים זיהו שבנט עודו זהיר בדבריו, וגם שהממשל האמריקאי לא התרגש. משמע – בנט לא חרג מגבולות הגזרה המקובלים על שתי המדינות בשלב זה של יחסיהן. כך או כך, ראש הממשלה שיגר שני רמזים על מה שלדעתו ישראל צריכה לעשות, ולא לגמרי ברור כיצד הרמז הראשון מסתדר עם השני.
קודם אמר ש"השיטה הזאת, של לרדוף אחרי הטרוריסט התורן שמופעל על ידי כוח קודס - פשוט לא הגיונית יותר. עלינו להגיע לשולח". כלומר – לתקוף ישירות את איראן?
אחר כך אמר: "צריך לנצל את היתרונות היחסיים שלנו בצורה טובה יותר מבעבר. יש לנו לגיטימיות בינלאומית, סייבר, דמוקרטיה. כך, בין השאר, ניצחה ארה"ב את ברית המועצות בסוף שנות ה־80. מעולם לא הייתה תקיפה קינטית של ברה"מ". כלומר – לא לתקוף ישירות את איראן?
עד שנבין מה מהשניים, נזכיר שממשלת בנט־לפיד קיבלה החלטה אחת שאפשר היה, לפחות עד השבוע, להבחין בה היטב: לא להתקוטט בפומבי עם הממשל האמריקאי. שרי הממשלה נזהרים בכבודו של ביידן, וגם הביקורת של בנט השבוע הייתה מדודה. רק בהמשך ניווכח אם אכן מדובר בהבנה ישראלית שלפיה "לא ניתן לפתור את המחלוקות עם ארה"ב בחדרי חדרים", כפי שדיווחה דנה ויס. במקרה כזה, יתברר שבנט ויאיר לפיד, אחרי עיקוף גדול, הגיעו לאותה מסקנה של נתניהו. אבל נדמה שעוד מוקדם להסיק שזה אכן מה שהתכוונו לעשות השבוע.
בכל מקרה, שמירה על יחסים טובים עם וושינגטון היא מטרה חשובה, אבל איננה המטרה היחידה, וגם לא המטרה שעל הפרק. המטרה היא למנוע מאיראן נשק גרעיני, והטענה שיחסים קרובים עם ממשל ביידן יסייעו להשיג אותה יותר מאשר יחסים מתוחים עם ממשל ביידן היא טענה שקשה מאוד להוכיח. כאשר בנט ולפיד לא מרימים קול, לא תוקפים את ביידן, בוודאי נוח לנשיא. נדמה שזה נוח גם לממסד הביטחוני הישראלי, שמורגל בצינור האספקה האמריקאי. אבל איך זה משפיע על איראן? איך זה משפיע על הסיכוי שמשהו ייצא מווינה, שמשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל? יכול להיות שזה לא משפיע. אגב, לא לטובה ולא לרעה. יכול להיות שזה לא משפיע – כפי שהמדיניות של נתניהו לא באמת השפיעה. וזו האפשרות המטרידה באמת: יכול להיות שישראל נדמית לעצמה כמו שחקן גדול, אבל היא בעצם שחקן לא כל כך גדול על מגרש המשחקים הבין־מעצמתי, שרק בו ייקבע אם ועד כמה יוצב מחסום לאיראן.
סטיית תקן
1. שליחיו של ביידן יוצאים לשיחות בווינה, כאשר שיעור התמיכה בניהול מדיניות החוץ של הנשיא לא סתם יורד – הוא צולל. בפברואר שעבר היה 56%, באוגוסט היה 46%, החודש הוא עומד על 38%.
2. היה לא מעט רעש, מוצדק במידה, כאשר התברר השבוע שרוב מאזרחי ישראל תומכים בכך שצה"ל יהיה "צבא מקצועי". כדאי להיזהר במסקנות חפוזות. שאלת הסקר של המכון לדמוקרטיה מנוסחת באופן קצת בעייתי ("מה דעתך על ההצעה לבטל את גיוס החובה?" – כאילו הנושא עומד על הפרק). לכן צריך לחכות לסקרים עם שאלה דומה, בנוסח יותר מדויק כדי לדעת אם זה באמת מה שהציבור מעוניין בו.
מצד שני, המגמה שהמכון הציג ברורה. לפחות ביחס לשאלה שלו, יש עלייה עקבית בשיעור התומכים בצבא מקצועי.
3. תקווה חדשה של גדעון סער, זאב אלקין ויפעת שאשא ביטון עומדת על אפס מנדטים בשלושה סקרים ברצף; ובשישה מעשרת הסקרים האחרונים לא עברה את אחוז החסימה. גם ממוצע אתר המדד, המשקלל את כל הסקרים באמצעות נוסחה שפותחה לצורך זה, מעמיד את המפלגה על אפס. מצד אחד, אין בחירות באופק, אז למי אכפת. מצד שני, מפלגה שמתקשה להתרומם היא מפלגה שמחפשת כותרות כדי לצוד אותן בחזרה.
השבוע נעזרנו בנתונים ומידע מאתר המדד, "מעריב", המכון לדמוקרטיה, גאלופ, "ניו יורק טיימס", וול סטריט ג׳ורנל, הספר "The Bomb" של פרד קפלן, אטלנטיק .