אם הייתי צריך לבחור נושא אחד בלבד שראוי לוועדת חקירה ממלכתית, הייתי בוחר את הגרעין האיראני. חשוב ודחוף יותר מפרשת הצוללות וספינות השטח (החשובה והדחופה כשלעצמה), חשוב מאסון מירון, חשוב מבריחת האסירים, חשוב מכל שאר הנושאים הבוערים על סדר היום. הנושא הזה לא בוער, הוא מתקתק. תקתוק גרעיני. האיראנים מעולם לא היו קרובים כל כך לפצצה (מומלץ להתעלם מהניסיון של ראש המוסד לשעבר לשכתב ולפאר את המצב הנוכחי).

לקטסטרופה שבפניה אנו ניצבים עכשיו, לחוסר האונים, להיעדר האופציות, יש הורים. יש אחראים. יש סיבה ומסובב. והיו כאלה שהזהירו. כמעט כל בעלי המקצוע הזהירו. אזהרות ברורות ומפורשות. אפילו אני, הקטן, שמעתי בזמן אמת כמה מבכירי מערכת הביטחון דאז (רמטכ"לים, ראשי אמ"ן, ראשי חטיבת מחקר באמ"ן וכו') אומרים משהו כזה: היציאה מהסכם הגרעין ללא אלטרנטיבה יכולה לגרום לאסון.

הסכם הגרעין לא מושלם, יש בו חורים, אבל הוא נותן שקט של 12 שנים. הוא מגולל את איראן אחורנית למרחק שנתיים מפצצה. יציאה אמריקאית ממנו בלי סיכומים מוקדמים על תוכניות חלופיות עלולה לפתוח את שערי הגיהינום. האיראנים יחזרו להתקדם ולהעשיר אורניום ולא יהיה אפשר לבוא אליהם בטענות.

לא ברור מה יעשו האמריקאים במקרה הזה ולא ברור על אילו אמריקאים מדובר. הרי אי אפשר לסמוך באמת על טראמפ. הוא עלול להשאיר אותנו לבד ברגע האמת. אי אפשר לבנות על זה שיתקוף באיראן. אי אפשר לבנות על זה שהמשטר יפול. אי אפשר לבנות על זה שהמשטר ייכנע ויזחל להסכם חדש וטוב יותר. זו הזיה.

הדברים האלה נאמרו. הם הדהדו בחדרים סגורים. הם רשומים בפרוטוקולים. אבל מקבל ההחלטות התעלם. הוא היה באופוריה. הוא ומקורביו ניהלו (באמת) את הבית הלבן. השגריר שלהם, אחד רון דרמר, היה בעצם ראש הסגל של נשיא ארה"ב. שיכרון הכוח המתקתק יחד עם פולחן האישיות מבית עשו את שלהם. חגגנו ניצחון, מבלי לדעת שמדובר בתבוסה.

טראמפ יצא מההסכם, הוסיף והערים סנקציות על המשטר האיראני, והחיים נראו יפים. האיראנים חישבו את קצם לאחור. זה היה נפלא. זו הייתה מתנה שלא מפסיקה לתת. עד שהמתנה הפסידה בבחירות, והקץ שחושב לאחור התברר כקצנו.

ערב צאתו מהבית הלבן עוד שקל טראמפ לתקוף את איראן ברגע האחרון, אבל בכירי הצבא מנעו זאת ממנו. המשטר האיראני לא נפל. המשטר האיראני לא זחל בחזרה למו"מ להסכם טוב יותר. להפך: האיראנים חידשו את ההעשרה כמעט מיד אחרי שהאמריקאים יצאו מההסכם. זו הייתה זכותם. מבחינת חומר בקיע, הם חודשיים מפצצה (יש עוד שני מסלולים נדרשים כדי להפוך למעצמה גרעינית, במסלולים אלה הם עדיין במרחק של כשנה עד שנה וחצי).

כשהיו בתוך ההסכם, נותרו בידם קילוגרמים ספורים מועשרים לרמה של 3.5%. עכשיו יש להם עשרות קילוגרמים מועשרים לדרגה של 60%, שהקפיצה ממנה לדרגת העשרה צבאית קלה ביותר. הם במרחק נגיעה. וחוץ מזה, הם הקשיחו עמדות. הם בכלל לא מעוניינים לחזור להסכם המקורי. קטן עליהם. הם עושים בית ספר למערב, משתפים פעולה עם המזרח, לועגים לאמריקה. מבחינתם, הם מעצמת־העל ושאר העולם גרורותיה. ויש להם סיבה טובה להתנהג ככה.

כל זה, יציר כפיה של ישראל. המאבק בגרעין האיראני היה עקר. לא היה מחובר. פייק לגמרי. היו נאומים, היו איומים, לא היה תוכן. תציצו רגע בתמונה המתנוססת בעמודים האלה. המיקרופון אליו מדבר נתניהו לא מחובר לחשמל. אז ככה בדיוק נלחמנו בגרעין האיראני. עכשיו, כדי להוסיף חטא על פשע, ממשל ביידן נואש מחזרה להסכם המקורי ומדברים על כמה אופציות.

הראשונה היא "פחות תמורת פחות" (Less for less) או "הקפאה תמורת הקפאה" (freeze for freeze). כלומר, לא חוזרים להסכם, אבל מורידים את הסנקציות הכבדות תמורת "הקפאת" ההעשרה האיראנית. האפשרות הזו מוגדרת בירושלים כ"אסון אסטרטגי, סצנריו מחריד, שפירושו מופע סחטנות מתבקש של איראן שייגמר בפצצה".

הטור המלא של בן כספית - ב"מעריב-סופהשבוע"