1. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהתמחתה והשמידה שני מתקני גרעין צבאיים במדינות אויב, בעיראק ובסוריה. שני המבצעים תוכננו ובוצעו בהצלחה מלאה בזכות מודיעין איכותי, עליונות טכנולוגית ויכולת מבצעית מרשימה, כמו גם בזכות מידור מלא, ביטחון מידע ותוכניות הונאה. ללא דברת, ללא רהב ופטפטת, ללא האדרה אישית או ארגונית וללא הבטחות, אלא רק במעשים.
באיראן אכן העסק שונה ומורכב הרבה יותר, אין הפתעה, וגם מרכיבי התקיפה באם תבוצע - שונים. מבצע צבאי נגד מתקני הגרעין באיראן יתבצע בתנאים קשים בהרבה, במספר יעדים, וגם כך מדובר רק על עיכוב של כמה שנים ולא בהשמדה מלאה. וישנם כמובן הסכם הגרעין ומעורבותה של ארה"ב באירוע.
אבל ברשותכם, נחזור לישראל. לי לא ברור מדוע אנחנו, שמוכנים לשלם בחיי אדם כדי לקבל בדל מידע על הפרויקט האיראני ועל פריטי מודיעין נוספים, מתפשטים בפומבי ומעניקים את כל המידע בחינם: ראש הממשלה בנט מודיע שנתניהו דיבר הרבה ועשה מעט והדבר מלמד על חוסר מוכנות, צה"ל טוען שחסרים לו מיליארדים להשלמות רכש, ראש המוסד "מבטיח" פומבית שלאיראנים לא תהיה יכולת גרעינית צבאית ועוד.
עם דברת, פטפטת ומאבקים פוליטיים ישראל לא תשיג את היעד האסטרטגי שלה. גם המאמצים המדיניים להגברת הסנקציות והפיקוח וגם המאמצים הצבאיים והמודיעיניים, צריכים לחזור מכותרות העיתונים ומהדורות החדשות אל המפגשים המדיניים והביטחוניים הסגורים, אל חדרי הדיונים בקבינט הביטחוני והחפ"קים המבצעיים – ויפה שעה אחת קודם.
2. ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע חנכה מערכת הביטחון ברוב עם והדר את "המכשול" בגבול בין ישראל לעזה. פירטו את חמשת הנדבכים של המכשול, את כמויות הבטון והברזל, את עומקו וגובהו של המכשול, את חדרי המכ"ם והבקרה וכמובן את העלות: 3.5 מיליארד שקל. וגם נתנו קרדיט לנתניהו שדחף וכך הלאה.
ואני שואל: מדוע לעזאזל לא לתת למחבלי חמאס "לחנוך" את המכשול המרשים הזה בהזדמנות הקרובה כשיחליט להתעמת שוב עם ישראל? למה לא להפתיע אותם? למה טובה החגיגה הזאת וכיצד היא מוסיפה לביטחון המדינה?
ואם כבר עסקנו במכשול, אפנה את הזרקור הקטן שלי כאן לתא"ל ערן אופיר, ראש מנהלת גבולות ותפר, האיש שכבר קרוב ל־20 שנה עוסק באותו תפקיד והופך את "הארץ המובטחת" שלנו ל"ארץ המאובטחת" בגדרות ומכשולים בצפון, בדרום, לאורך הגדה וסביב ירושלים. אני מצטרף כאן לדעת רבים שסבורים שהגיעה העת שהרמטכ"ל ושר הביטחון יעניקו לו דרגת אלוף אישית. ממילא זה לא יהיה כרוך בעלות כלשהי בשל גילו והוותק שלו, רק מעט הוקרה והערכה לקצין ולאדם מסור, שנמצא כבר שנים באותו תפקיד ובאותה דרגה, ושיכול היה בקלות להיות מיליונר גדול בשוק הפרטי.
3. כדובר צה"ל סירבתי להשתתף בדיונים סביב אבטחתו של החייל ביחידתי טוראי יאיר נתניהו שנערכו מעת לעת אצל ראש אגף המבצעים, ואסרתי גם על הקצינים שהיו כפופים לי להשתתף בדיונים כאלה, בטענה שהסוגיה איננה באחריותנו. נהגתי כך לאחר שנועצתי באופן לא פורמלי בשב"כ, שהפסיק לאבטח אותו עם גיוסו והמלצתו לצה"ל הייתה שאין מקום לאבטח אותו. למרות זאת, איכשהו הוא קיבל אבטחה כחייל, שמלווה כמובן ברכב ובנהג צמוד.
המראה של קצין בדרגת סרן מאבטח טוראי היה חריג וצורם (עד שהוחלף במאבטח אזרח שמומן על ידי צה"ל), וזו גם הייתה הסיבה שלאחר שיקול דעת, החלטתי להציב אותו בדוברות צה"ל במחנה פיקוד המרכז הסגור יחסית, ולא בבית העיתונאים ברחוב קפלן, כדי לצמצם את הפפראצי והתקלות.
זוהי הפעם הראשונה שאני כותב או מתייחס לחייל שלי לשעבר, ואני עושה זאת על רקע דרישתו של נתניהו שהמדינה תמשיך לאבטח את רעייתו ואת ילדיו, ונוקט צעדים חריגים כדי לקדם החלטה שכזו, בעוד השב"כ אינו סבור שהילדים והרעיה נתונים לאיומים.
כשהם אומרים "אבטחה", הם מתכוונים לרכב צמוד ונהג. הייתי נותן להם "תקופת הסתגלות" של חצי שנה נוספת עם מאבטח בלבד, למען תחושת הביטחון, לאחר שירכשו לעצמם מכוניות ונהגים ויממנו את הדלק. זה יכול להיות סידור ביניים לא רע.
4. גם תומכי "ממשלת השינוי" מוצאים עצמם מאוכזבים פה ושם מתקלות, שגיאות והתנהלות לא ראויה, וזה כמובן כמו תמיד עניין של תיאום ציפיות. כתרומה לקהילה, הנה מה שבעיניי ראוי ונכון לצפות לו מהממשלה: קודם כל יושרה אישית וקבוצתית ברמה הכי גבוהה שניתן, בבחינת "ממני תראו וכן תעשו". אפשר וצריך לצפות להתנהלות ממלכתית, לשיח נקי וראוי גם כשבאופוזיציה ישנו שיח מזהם, לשקיפות ולאמינות וליכולת להודות בשגיאות, לתקן אותן ולדווח, לנאמנות כלפי הציבור, לחיסכון בסעיפי הוצאות מיותרים (ממילא יש ממשלה מנופחת, ראש ממשלה חליפי ומלא ח"כים נורווגים).
אפשר לצפות ששרים יתמקדו במשרדיהם, שהמינויים יהיו מקצועיים וראויים, שענייני הביטחון והחוץ ינוהלו ללא שום שיקול פוליטי, שיינתן גיבוי מוחלט ומלא למערכות אכיפת החוק והמשפט, שיינתן דגש מספק לא רק לענייני ביטחון ושלום אלא גם למערכות הבריאות, הבטיחות בדרכים (דחוף), הגנת הסביבה, האנרגיה החליפית, ביטחון המזון והחקלאות, לחינוך ולרווחה, לגליל ולנגב. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
5. ההתנתקות מגוש קטיף הייתה אירוע קשה, כואב וטראומטי ברמה הלאומית, הפוליטית והאנושית. הייתי אז מפקד גלי צה"ל ומצאתי עצמי מדווח בגרון חנוק מדמעות ליומן הערב מגני טל החרבה, יום לאחר שישבתי שם על דשא מוריק על כוס קפה ושטרודל תפוחים שזה עתה יצא מהתנור עם משפחה שלא האמינה שזה מגיע.
והנה צפיתי השבוע במחזמר "התחנה", שמעלה תיאטרון חיפה על קורס הכתבים של גלי צה"ל בשנת ההתנתקות. האמת היא שיש קושי גדול ברגעים הראשונים לראות כיצד אירוע טראומטי שכזה הופך למחזמר בידורי, אבל זהו התיאטרון וזוהי הבמה. המחזמר שכתבו דפנה אנג'ל ושי להב מביא לצד המוזיקה גם כמה מהדילמות שהכרתי בזמן אמת, ולא מעט מתחים שאכן קיימים בתחנת שידור צבאית (וכמובן שהמפקד בפועל בזמן ההתנתקות היה הרבה יותר נחוש מזה שמשוחק על הבמה).
המחזמר מספק הצצה סבירה אל אחת האנומליות הכי מקסימות בישראל. שעה לפני המחזה נפגשתי עם היוצרים, מנהלת התיאטרון ופורום בכירי חיל החינוך לשעבר, והערכתי בפניהם שגלי צה״ל - כמו כל דבר שעליו החליט בן־גוריון - לא תיסגר, והם נשמו לרווחה.
6. בעוד שבוע יסתיים קמפיין מימון ההמונים שעורכת עמותת גולני בראשות האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שבמסגרתו נאספות תרומות לשלושה יעדים חשובים: סיוע לחיילים בודדים המשרתים בחטיבה, בניית מרכז הנצחה חדש בצומת גולני, והחשוב ביותר, מיזם "גולני להייטק", שנועד לעודד לוחמים יוצאי החטיבה ללמוד מקצועות הייטק. כל לוחם שבוחר בכך מקבל מלגת לימוד מלאה והוצאות קיום, ומתחייב בתמורה ללוות משפחה שכולה ולהתנדב בקהילה. "גולני" זה הכי ישראלי שיש, ואפשר עדיין להשתתף ולתרום דרך אתר האינטרנט של העמותה.
7. עברתי השבוע על אלפי אנשי הקשר שנכללים בסלולרי שלי, ושוב התקשיתי למחוק את שמותיהם של חברים שהלכו לעולמם בטרם עת. זו איננה הפעם הראשונה שבה אני נעצר מול שמם ומחליט שלא למחוק את איתן הבר, אבנר ברזאני, נתי זילברמן, ציקי סלע, מיכה גל, את הדודים שלי יוסף ומשה זיכרונם לברכה, ועוד רבים וטובים שהיו ואינם. בכל פעם שאני נתקל בשמותיהם, זו אזכרה קטנה ופרטית שלי איתם ולזכרם. שבת שלום.