הנה שתי מדינות שמן הסתם לא הקדשתם להן הרבה מחשבה. לא בזמן האחרון. האחת – פקיסטן. השנייה – בנגלדש. מה דומה בהן ומה שונה? נתחיל בדומה. שתיהן כביכול דמוקרטיות. בשתיהן נערכו בחירות. בשתיהן הבחירות היו, איך לומר, לא לגמרי משכנעות. מנהיגי אופוזיציה נזרקו לכלא כדי לוודא שלא יוכלו לנצח.
הדירוג של ״פרידום האוס״ נותן לאחת, בנגלדש, 39 נקודות מתוך 100 על מוסדות דמוקרטיים, ולשנייה, פקיסטן, 37 נקודות. דומה. ובכל זאת שונה. מה שונה? האחת הוזמנה ל״ועידת הדמוקרטיה״ החגיגית של הנשיא ג׳ו ביידן בדרום אסיה, השנייה לא הוזמנה. הוועידה נערכת בסוף השבוע הזה ואמורה לציין את שובה של אמריקה לזירה העולמית כמעצמה המקדמת ערכים דמוקרטיים. ספק אם אפשר היה לבחור עיתוי אומלל או מוזר יותר לוועידה הזאת.
במה זכתה פקיסטן? למה היא הוזמנה, כאשר ברור שהיא לא בדיוק דמוקרטיה, ובנגלדש, שגם היא לא בדיוק דמוקרטיה, נותרה מחוץ למסיבה? צריך להניח שמדובר בריאל־פוליטיק מהסוג הקצת ציני. אמריקה זקוקה לפקיסטן, וזקוקה פחות לבנגלדש. פקיסטן נמצאת בשכנות לאפגניסטן, וכוחות ארה״ב אומנם נסוגו בחופזה מאפגניסטן, אך עדיין רוצים לשמור על קשר עין, ולמנוע התפתחות של איומי טרור.
לכן, הנשיא מעלים עין ממה שקורה בפקיסטן, אך מסרב לחלוק במה של ״דמוקרטיה״ עם עמיתים מבנגלדש ומסרי לנקה. התוצאה היא בעיה כפולה: בעיה של צביעות – אם פקיסטן משחקת, ברור שלא מדובר על דמוקרטיה. בעיה של מדיניות – בנגלדש וסרי לנקה הנעלבות יגיבו בהתקרבות לסין, שהיא המעצמה היריבה שאותה נועדה הוועידה לבלום.
אם מישהו סבור שהצביעות לא ניכרת, כדאי לו לעיין במסמך המקיף שפרסם השבוע מכון הסקרים פיו, על עמדות הציבור במדינות שונות בעידן של חרדה לדמוקרטיה, כך פיו מגדירים אותו. האם הדמוקרטיה האמריקאית היא ״מודל שמדינות אחרות צריכות לחקות״? מ־16 מדינות שנסקרו, לא נמצאה אחת שהשיבה בכן מוחלט. רק 14% מהקנדים סבורים ששכנתם מדרום היא מודל ראוי לחיקוי. רובם (69%) סבורים שפעם הייתה כזאת אך לא עוד. גם שיעור הגרמנים שהשיבו בחיוב – כן, אמריקה היא מודל – הוא 14%. מהצרפתים, 18%. מהאוסטרלים, 11%. מהבריטים, 20%. מהיפנים, 14%.
בסך הכל, כותבים החוקרים, ״ציבורים בעולם רואים אתגרים גדולים לפוליטיקה ולחברה האמריקאית, אפילו בתקופה שבה היחס לארה"ב השתפר משמעותית בעקבות ניצחונו של ביידן על טראמפ בבחירות לנשיאות ב־2020״. כל זה קורה הרחק מהעין הישראלית, אבל משפיע על ישראל. אמריקה עסוקה באסיה. בעיה. אמריקה מתכתשת עם סין (שכמובן הכריזה בעליצות, בתגובה לוועידה, ש״גם אנחנו דמוקרטיה״). בעיה. בעיקר זו בעיה, משום שסין היא כנראה הכוח היחיד שיכול להשפיע על איראן בכל הנוגע לשיחות הגרעין. כל עוד יש לאיראנים גב מבייג׳ינג, הם לא חוששים מהצהרות אמריקאיות על ״השלכות״. וכרגע, נראה שלהם יש גב ולאמריקה יש בעיה. היא רוצה הסכם, אבל לא משפיל מדי. האיראנים מוכנים להסכם, אבל מתעקשים שיהיה משפיל.
וברקע – המשבר על גבול רוסיה־אוקראינה. לפני כמה ימים עלעלו אנשי הממשל בגיליון ה"וושינגטון פוסט" שלהם, שבישר בדרמטיות על פלישה רוסית מתקרבת. הם לא באמת הופתעו, שהרי הם עצמם הדליפו את הידיעה. האם צפויה פלישה בקרוב? עוד לא נולד ארגון המודיעין שיידע לחזות בבהירות את מהלכיו העתידיים של ולדימיר פוטין. אגב, גם ישראל נכשלה בזה יותר מפעם אחת. אין ספק שהוא מארגן כוח גדול מספיק לפלישה. אין ספק שהוא מכין את הקרקע. אין ספק שיוכל לחזור בו ברגע האחרון. זה מה שניסה לגרום לו ביידן בשיחת הטלפון בין השניים, שבוודאי יהיה מעניין להאזין לה בבוא היום, בעוד כמה עשרות שנים, כאשר הפרוטוקול המלא שלה ישוחרר לעיון הציבור.
מה באמת אמר ביידן לפוטין? דוברי הממשל מיהרו לדווח לעיתונות על שיחה תקיפה ואיום בסנקציות. ההיסטוריה מלמדת שזה לא מסוג האיומים שמזיזים את פוטין מעמדותיו. הוא פלש לגיאורגיה ב־2008, ולא נבהל מהנשיא ג׳ורג׳ בוש, שהיה עסוק מדי בעיראק. הוא פלש לקרים בתקופת ברק אובמה, והוסיף השפלה סמלית בייצוב שלטונו של בשאר אסד, קצת אחרי שאובמה הודיע ש״אסד חייב ללכת״. גם אז, ב־2014, הובטחו סנקציות תקיפות, וכמה מהן אפילו מומשו. גם אז, אמריקה והאיחוד האירופי הלכו לקראת אוקראינה כל עוד לא מדובר בעימות שיש בו סיכון של מלחמה. סיוע כלכלי ומורלי – כן. כוחות נאט"ו לבלימת הרוסים – ממש לא.
כמובן, המהלך של ולדימיר פוטין, שנראה כמו הקפצת שריר של בריון שכונתי, מעיד על חולשה לא פחות מאשר על כוח. כפי שקרה גם בעשור הקודם, האוקראינים מסרבים להבין רמזים. פוטין מתעקש לשמור אותם קרוב לרוסיה, הם מתעקשים על ההפך – להתרחק. הפלישה לקרים אירעה לאחר שהאוקראינים החליפו שלטון פרו־רוסי בשלטון פרו־מערבי. הפלישה הבאה, אם תתרחש, תעיד על כישלון הפלישה הקודמת בהשגת התוצאה הרצויה. אוקראינה ממשיכה במסעה לכיוון המערב, רוסיה ממשיכה להתעקש שמסע כזה הוא איום ישיר על האינטרסים שלה.
מה חושבים האמריקאים? הם חושבים שיהיה טוב אם הרוסים ייתנו לאוקראינים לעשות מה שהם רוצים. הם חושבים שיהיה טוב אם העולם, באופן כללי, יתנהל ברוח טובה יותר, ובהתאם למה שוושינגטון מצפה ממנו. כמובן, זה לא בדיוק מה שקורה. ביידן איים על פוטין – כך לפחות הגרסה האמריקאית ששוחררה לפרסום – שוושינגטון מוכנה לעשות היום מה שלא עשתה ב־2014. כלומר, ביידן מתחייב שלא להיות אובמה. אבל המסר הזה עוד לא מחלחל, לא עמוק. עובדה: בעוד הנשיא האמריקאי מכנס ועידות ומכריז הכרזות, הצבא הסיני עורך מול טאיוואן מה שנראה "כמו חזרה כללית", כפי שתיאר זאת שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין.
השבוע ציינה אמריקה 80 שנה למתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור. אי אפשר שלא להביא בחשבון אפשרות של מתקפת פתע נוספת – הפעם של סין על טאיוואן. האדמירל פיל דווידסון, שסיים את תפקידו כמפקד הכוחות בזירת האוקיינוס השקט, הזהיר את הקונגרס מכך שמתקפה תיתכן בשש השנים הקרובות. אם תתממש, לאמריקאים אין דרך טובה להתמודד איתה. לסינים יש יותר ספינות, ויש להם יכולת לתקוף בטילים בסיסים אמריקאיים ביפן ובגואם. ״לצי של סין יהיה יתרון מספרי משמעותי בזירה הסבירה ביותר לעימות פוטנציאלי, והיתרון המספרי הזה רק הולך וגדל״, כתב השבוע איש הצי לשעבר ניקולס ג׳וי, ששירת במשך שלוש שנים בבסיס האמריקאי בפרל הארבור.
כאמור, כל זה חוזר אלינו, ולצרה הקטנה שלנו עם איראן. בסדר הדחיפות האמריקאי היא לא במקום הראשון, אם כי גם הם מבינים – מה שכמה פרשנים בישראל נוטים לשכוח – שאיום הגרעין האיראני, מבחינת האמריקאים, אינו קודם כל איום על ישראל. הוא קודם כל איום על משטר תפוצת הנשק הגרעיני.
לא שלא אכפת להם מישראל. קצת אכפת. אבל מה שבאמת אכפת, לפחות למי מהם שעוד רואים באמריקה מעצמה שיש לה תפקיד כלשהו בכינון סדר עולמי, זה למנוע התפשטות מהירה ונרחבת של יכולות גרעיניות במדינות מסודרות יותר ופחות. יותר גרעין משמעו יותר סיכון לתקלות, לחישובים מוטעים של יחסי כוחות, להחלטות פזיזות של מנהיגים נואשים. זה מה שיקרה כאשר איראן תודיע שברשותה נשק גרעיני. חתירה של מדינות רבות למטרה דומה, שתוצאתה עלייה דרמטית של הסכנה הגלומה בכל שימוש בנשק גרעיני, לא משנה של מי ולא משנה מאילו סיבות.
סטיית תקן
1. בסקר החינוך של אתר המדד התברר שחלק ניכר מהישראלים, בעיקר חילונים, לא רואים סיבה לחייב תלמידי תיכון ללמוד תנ״ך. ואם נדמה לכם שזה בעייתי, תוכלו להתנחם בעובדה שעוד יותר ישראלים, ולא רק חילונים, חושבים שאפשר לוותר על לימודי ספרות.
2. המדד בחן גם מי יותר מתאים להיות ראש ממשלה, נתניהו או בנט. התוצאה חריגה. בנט עם 55%, מול נתניהו עם 45%. ברוב הסקרים האחרים בנט מתנדנד בסביבות ה־20%. מה הסיפור? פשוט מאוד: בכל הסקרים האחרים השאלה כוללת כמה תשובות אפשריות, יותר משתיים. בסקר המדד אפשר לבחור רק אחת משתי אפשרויות – נתניהו או בנט. אין ״לא יודע/ת״, אין ״אף אחד מהם״. רק שתי אפשרויות. זה מאפשר לראות שבלית ברירה, כל מי שלא רוצה את נתניהו מעדיף את בנט. אפילו בוחרים של מרצ.
3. לפעמים נדמה שהשמאל האמריקאי גדל מאוד, ואולי הוא גדל. אבל כשגאלופ שאלו השנה: האם יש לכם דעה חיובית על סוציאליזם/קפיטליזם? התשובה נותרה כמעט זהה לזו של העשור האחרון. לכ־60% יש דעה טובה על קפיטליזם, לכ־ 40% דעה טובה על סוציאליזם. כמובן, השיעור לא זהה בקבוצות אידיאולוגיות שונות. מהדמוקרטים, לכשני שלישים דעה חיובית על סוציאליזם. מהרפובליקנים, לקצת יותר מ־10%.
4. בקרב של ביידן נגד טראמפ – שגם אם יבוא, זה יהיה רק בעוד שלוש שנים – המצב כרגע הוא שוויון. אולי זו לא בשורה רעה לביידן. אחוזי התמיכה בו נמוכים, והוא רחוק מלהיות נשיא פופולרי, ולמרות זאת, הוא עדיין מוביל על טראמפ באחוז אחד.
5. ובצרפת, ולרי פקרס השמרנית נראית כמי שיכולה לנצח את עמנואל מקרון בסיבוב שני, בהפרש קולות לא גדול. פקרס מציגה את עצמה כשילוב של שתי נשים שמרניות, שלא התקשו לנצח כמה פעמים – אנגלה מרקל הגרמנית ומרגרט תאצ׳ר הבריטית.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מתוך "וול סטריט ג׳ורנל", "ניו יורק טיימס", פיו, גאלופ, אתר המדד, "וושינגטון פוסט", ריל קליר פוליטיקס.