הם כולם נעתרו, מיד. אף אחד לא אמר לי “אני צריך לבדוק", “אנחנו מוזמנים לאמא של בעלי", “למה את מודיעה רק עכשיו?" או “הילדים כבר שפוכים בשעה הזו". ברגע שפתחתי קבוצת וואטסאפ, קראתי לה “מסיבת החנוכה של גפן" והוספתי חמישה זוגות חברים שלי, הורים לפעוטות בני גילה של גפן ומעלה, ידעתי שכולם יבואו ותהיה לה מסיבה.

לפני כמה פגישות אמרה לי הפסיכולוגית שלי שהיא מאוד גאה על איך שאני מתפקדת כאמא, לא פשוט לתת 200% לתינוק רגע אחרי שהזוגיות מתפרקת. לא הבנתי על מה היא מדברת, הלא גפן היא הכל, הוא היה רק נספח ונדבך בחיים שלי, שעל כל מגרעותיו בכל זאת נתן לי את המתנה היפה ביותר שעליה הייתי יכולה לחלום.

איך אתפרק מול בתי? גם כשבאים רגעי בכי, עייפות, כאבי גדילה שלי ושלה, אני לא מעיזה להראות לה שכוחי דל ואני מותשת, תמיד חיוך, תמיד קול מצחיק, תמיד שיר ערש, תמיד נחמה, אני אמא שלה, אני כל העולם שלה, לעת עתה לפחות. באותה הפגישה, כשסיפרתי לפסיכולוגית על הרצון שלי לארגן לגפן מסיבת חנוכה קטנה, שאלה אותי “למה לך? זה המון כסף!". “ממש לא", תירצתי, “עבדתי מעולה החודש, ואקנה רק כמה סופגניות ומטבעות שוקולד לילדים, כמה זה כבר יעלה?".

היא לא ויתרה לי, כבר כמה שנים אצלה והיא מכירה את המטריה טוב מאוד, ידעה שזה לא יסתיים בכמה סופגניות, והמטבעות הדומיננטיים במסיבה לא יהיו משוקולד. “מרסל, אולי תוותרי? היא עוד קטנטונת, היא לא תזכור כלום מזה".

זה קצת עצבן אותי, גם הגרוש שלי אמר לי פעם, רגע אחרי שקטפתי איזה פרויקט שהכניס לכיסי 30 אלף שקלים, “שימי בחיסכון". וכשאמרתי לו, טרם באה גפן לעולם, שזה ייכנס לחיסכון מיוחד שייקח אותי ואת הילד שיהיה לי ליורודיסני כשהקטן יהיה בן 3, אמר בביטול: “עד גיל 5 לא זוכרים כלום".

עכשיו אני שואלת אתכם, קוראי "מעריב", אלו המנחמים ומעצימים אותי בתיבת המייל לאחר כל טור: בשביל מה ילד צריך לזכור? ילד ראוי שיחווה! שיחיה את הרגע! הלא קצרה היא הילדות ואין לה תחליף. התמונות ייכנסו לאלבומים, ואם ישכח או יכחיש שהיה באיזשהו מקום, הן יעידו בפניו.

כשאמרתי את זה לפסיכולוגית שלי, היא הרימה את ידיה והסכימה. “נכנעת, את צודקת, שלחי לי תמונות מהמסיבה!". כשאמרתי את זה לגור, אז, אמר “חבל על הכסף של הטיסה". ניחא.

בקבוצת הוואטסאפ, כשכולם אישרו הגעה, שאלו מה להביא ואם לא להביא אז לפחות איזו מידה גפן לובשת, כדי לקנות לה מתנה כלשהי, סיכמתי בזה המשפט: “רק תגיעו בזמן, כי בשבע היא נשפכת. אה, ובואו רעבים".

בבוקר יום ראשון, שהיה גם בוקרו של הנר הראשון, נסענו לגן ובדרך, בין “נד נד" ל"רד אלינו, אווירון", סיפרתי לה שבערב יבואו אליה הרבה חברים ומכיוון שהגננת החליטה לא לחגוג מסיבת חנוכה, בגלל הקורונה ועוד וירוס חדש, אמא תחגוג לה בבית. סביר שלא הבינה כלום, אבל בכל זאת מלמלה להסכמה.

אחרי שיצאתי מהגן, נסעתי אל הכלבו הגדול ורכשתי בו כמה בקבוקי שתייה ומיצים, חטיפים מלוחים, שוקולדים, ואם אלו לא מספיק ממתקים, אז גם עשרה סביבונים עשויים פלסטיק, מלאים בממתקים והפתעות. דרך חיפוש קצר באינטרנט, באיזה פורום של ראשל"צים, מצאתי מישהי שגרה לא רחוק ממני ומכינה מגשי ספינג' וסופגניות. ידעתי שההתראה קצרה והסיכוי קלוש, ובכל זאת התקשרתי.

“שלום, קראתי שאת מכינה ספינג'".
“אני כבר מפוצצת בהזמנות, זה נר ראשון, אני מתנצלת".
“זו מרסל מוסרי".
“מי?".
“מרסל, מ'מעריב'".
“אני לא מכירה, אני באמצע משהו פה".
“נו, מרדיו 103, יש לי תוכנית מאוד מואזנת".
“אני מתנצלת, אני לא מאזינה לרדיו, חג שמח".
“אשלם כמה שתרצי!".
“אין לי מקומות בכלל".
“בדיוק התגרשתי ואני עם תינוקת. טוב, לא משנה, אקנה מאיזו מאפייה".
“לאן לשלוח לך?".

זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בסיטואציה החדשה שלי. טוב, אולי השנייה, והצלחתי. נו, יש לדבר הזה גם יתרונות, בפרט בסביבתו של הלב היהודי.

חזרתי הביתה, שטפתי את הרצפה, את כל הצעצועים של גפן הכנסתי אל חדרה, השפרצתי ספריי עם ריח מצוין, פרשתי מפה לבנה על שולחן האוכל ובמרכזה חנוכייה בצבע ברונזה, תקעתי בה שני נרות - שמש ואת הנר הראשון - ומסביבה הנחתי בסדר מופתי את כל סביבוני ההפתעות, אחד לכל ילד.

לקחתי מטבעות שוקולד וסידרתי אותם בצורת “חג שמח". את החטיפים החלטתי להוציא בערב. רצתי להתקלח, אחרי המקלחת נשכבתי עירומה על המיטה ופתאום התחוורה לי העובדה שהרבה זמן לא כמהתי לתשוקה. כמה מוזר זה שבנישואים זה היה מעסיק אותי, הימים שבין לבין, ופתאום טובה לי ההדממה, אבל זה לטור אחר, חגיגי הרבה פחות.

נרדמתי לשעתיים, וכשהתעוררתי נבהלתי, אלו ילדים קטנים, מה אם ספינג'ים וסופגניות יזיקו להם? זו שעה מאוחרת של לפני שינה, החלטתי להקפיד על בריאותם והתקשרתי גם לפיצרייה הסמוכה, להזמין כמה מגשי פיצה.

בערב לבשתי שמלה צהובה והלבשתי את גפן בבגדים לבנים. בבית נשמעו שירי חנוכה, סידרתי את כל הכיסאות ב־ח', באמצע פרשתי את משטח הפעילות שלה עם כמה צעצועים וחיכיתי שיגיעו כולם. לא היה פה הקיץ של אביה, אל דאגה, כולם הגיעו, אפילו בזמן. זו עם בנה, הזוג הזה עם חמשת ילדיהם, ידיד שלי עם בנו ועוד כמה אנשים אהובים עליי מאוד.

האמת היא שציפיתי שמישהו ספציפי יגיע וידליק לגפן את הנר הראשון בחייה, אבל אין קול ואין עונה, וזה ברור ומובן ומצער ומשמח, כי ידעתי ממה ללכת, ואולי בפעם הראשונה בחיי הלכתי על פי תחושות בטני.

כל כך הרבה מתנות קיבלה גפן, וזה בכלל לא יום ההולדת שלה, ניכר היה שכולם רצו לשמח, אבל הם לא היו צריכים להתעקש, כי אנחנו “ההורים" הסתלבטנו האחד על השנייה, נזכרנו במסיבות החנוכה של פעם, בהורים שלנו שנלחמו על מי יהיה בתפקיד השמש והתחנפו כל כך לגננות; הילדים שיחקו בכל צעצוע אפשרי שמצאו בבית, טרפו את הפיצות והתחננו לקבל כבר את הסביבונים עם הממתקים.

וכשגילי, בעלה של חברה שלי, עמד, אסף את כולנו להדלקת הנר הראשון, בירך, ובאישוניה של גפן ראיתי את להבת הנר הראשון, והיא כל כך יפה, שותקת ומקשיבה, עמד לי גוש בגרון. לא של עצב, די עם העצב, של שמחה.

גם כשכולם פצחו בשירת “מעוז צור" והיא, בסינרגיה מושלמת החליטה למחוא כפיים ולצעוק כל מיני צעקות משונות שעוררו צחוק אצל כולם, הרגשתי בית. תראי, גפן! כמה חברים באו, והבית שלנו שמח כל כך וחנוכה היום! והנה, מספרים שהלילה יבוא היורה והרבה פרחים יפרחו לנו במרפסת ובלב.

לקראת עשר גפן נרדמה עליי, הילדים עוד שיחקו והיא, בין כולם, מאושרת, עם סביבון צבעוני ביד, נשכבה על אמא ונרדמה. אנשים אט־אט החלו לעזוב ודווקא אז היא נזכרה להתעורר. ידעתי שייקח זמן עד שארדים אותה שוב, והייתי כל כך מותשת. היא ישבה על משטח הפעילות בזמן שאני שוטפת כלים ומשיבה את הבית לקדמותו, התפללתי שהעייפות תבוא עליה שוב ונוכל ללכת לישון, כי כמעט נפלתי מהרגליים.

“נהנית, גפן? אולי נלך לישון?", הסתכלתי עליה מהמטבח.
ומה קרה?
נס חנוכה.
גפן זחלה אליי, מחייכת, מאושרת, עם קצת שוקולד שמעטר את לחייה
ומלמלה “א...מא", “מא...מא", “א...מא".

גפן קראה לי "אמא" בנר הראשון של חנוכה ושל חייה. אלוהים, זה היה גם הנר הראשון של חיי, זה שיידלק לי בלב עד אחרי הנצח.
אמא.