צוהר. זה כל מה שאנחנו צריכים בתקופות חשיכה וחוסר אונים. צוהר קטן, מרומז, שיראה לנו שיש מעבר, שעוד לא תמו כל פלאינו. פעם קראתי משפט שאמר: “האיש שאיתו אתה בוחר לחלוק חיים הוא האיש שמוציא ממך את הגרסה הכי טובה שלך". כשהייתי בזוגיות, קראתי את המשפט הזה בסקפטיות, היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות, אבל ידעתי שזו לא אני באמת, לא מרסל על כל רבדיה.

חשבתי שזה מין הסללה ברורה ומובנת, פחות יציאות, פחות פגישות עם אנשים, יותר בית, תבשילים והכנעה של רצונות שלא מתיישרים עם המושג “אישה נשואה". אולי בעוכריי הייתה גם העובדה שלא חוויתי זוגיות רצינית מספיק לפני הזוגיות ההיא, כך שלא היה לי באמת למה להשוות.

ביום שבו פירקתי את ביתי, חששתי מהמון דברים. אולי הטורים שלי נראים פסטורליים לפרקים ואולי אני עושה רומנטיזציה לכל ההליך הזה, אבל האמינו לי, “היו לילות, אני אותם זוכרת": לילות של שבר, בכי, פחד, חרדה ותופת. פרידה, גם אם נעשית ממקום שקול, אחרי המון ניסיונות שלא להגיע אליה, היא כמו מוות, פשוטו כמשמעו.

הבנתי שבכל פעם שאני לבד, אחרי שאני מקפיצה את הילדה לגן או אחרי שהיא נרדמת, המחשבות מגיחות וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, כמו אומרות לי “מה עכשיו? ככה עדיף? לשבת לבד מול הטלוויזיה?", או “נו, תראי כמה רווקות יש, ואת, היה לך הכל וויתרת". ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסה שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך: עם מי הוא? הוא כבר התאהב? מישהי גנבה לו את הלב? הוא יקים שוב בית? הוא כואב כמוני? למה הוא לא מתקשר? השאלות הללו היו גורמות לי לעשות מעשים שלא מתאימים לי, שבימים כתיקונם ומול קולגות לא העזתי לעשות. לשלוח הודעות עוקצניות, לדבר לא יפה ואפילו קיללתי כמה פעמים. עד שאמרתי סטופ. עד ששלחה לי מישהי הודעה: “מרסל, מה קורה עם סדנאות הכתיבה שלך?".

וידעתי שזה לא אפשרי, הרי אני מרדימה אותה בכל לילה ואני לבד עכשיו, אז להביא בייביסיטר? לקלח אותה מבעוד מועד? ואם לא תירדם? למה שתירדם בידיים זרות? ובכל זאת, כדי להיות אמא מאושרת וגם כדי שכמו כל אדם נורמלי, הלילות שלי יביאו עייפות ולא אנרגיה מיותרת (כשאתה אדם כותב ופרילנס, הימים שלך יכולים להיות פנויים לגמרי) טלפנתי בבוקר שלמחרת לאיזו גרפיקאית, למקום שבו מעבירים סדנאות ולאיש דפוס שידפיס לי מחברות עם הלוגו “סדנת הכתיבה של מרסל מוסרי", וקבעתי שני תאריכים של סדנאות חד־פעמיות, שלוש שעות לכל אחת.

אחר כך השבתי טלפונים לעיריית הוד השרון ולעיריית אופקים, שגם הן ביקשו שיתופי פעולה, ופתחנו כולנו יומנים. מילאתי לעצמי את השבועות שאחרי כמעט בלי להתאמץ. לא ציפיתי לתגובה כזו, כל הסדנאות התמלאו בתוך פחות משבוע. נזכרתי שמישהי שאני מכירה, אמא חד־הורית, מנסה לשלוח את ידה בכל הקשור למגשי אירוח, טלפנתי אליה והזמנתי מגש טורטיות ומגש ירקות לכל אחת מהסדנאות והפצרתי בה להביא כרטיסי ביקור שלה ושריינתי את אמי, שתשמור על גפן, אהובתה, בכל אחד מהערבים שבהם לא אהיה בבית.

אלו היו חמישי ושישי: סדנה בחמישי בערב וסדנה בשישי בבוקר. “מרסל, למה שלא תשני במלון? אהיה איתה בלילה", אמרה לי אמי. “אף פעם לא עזבתי אותה ללילה, היא עוד קטנה", השבתי. לא אשקר, אהבתי את ההצעה הזו וכל כך רציתי אותה. “את פה עד שש בערב", התעקשה אמי, “ולמחרת בצהריים את חוזרת, היא בכלל לא תשים לב". נכנסתי לחדר לחשוב על זה וטלפנתי לגור, אבא שלה, לשאול אם יוכל גם לעזור. הוא נעתר מיד. הנה צוהר למשהו טוב.

בערב חמישי, כש־30 התלמידים שנרשמו לסדנה, בני כל הגילים, מכל המקומות בארץ, כבר היו בדרכם, התלבשתי יפה מדי, לקחתי את הלפטופ שלי, מזוודת טרולי קטנה שבה כמה שמלות ואיפור ועמדתי על מפתן ביתי. גפן שיחקה עם אמי בקוביות.

“גפן, אני אבוא מחר, בסדר?", התיישבתי על משטח הפעילות. “יא יא יא יא", היא מלמלה ושיניה הקטנות בצבצו, מיותר לציין שהתחלתי לבכות. נישקתי אותה כל כך הרבה ואמרתי, “את תראי כמה כסף יהיה לנו, בכל שנה ניסע ליורודיסני!". כן, זה מוטיב חוזר בטורים שלי, אבל גם בלב שלי, אז תצלחו את זה יפה. הזמן דחק בי, אבל בכל זאת השמעתי לה קולות מצחיקים והקראתי לה ספר קצר, חיכיתי שתתגלגל מצחוק ורק אז אצא, זה קרה באמצע "מעשה בחמישה בלונים", כשפוצצתי בלון אחד בגוזמה.

בסדנה נזכרתי מי אני. ההקדשות על הספרים, הקשבת התלמידים, הצילומים, התיוגים לפייסבוק, המחמאות מהם. לא חשבתי בכלל על שבר, על קריסה, על פחד. הייתי הגרסה הכי מוצלחת שלי. כשהסתיימה הסדנה, קיבלתי מסרון מבחור שאותו הכרתי בעבר.

“איך זה לחזור לחיים?", כתב.
עניתי: “לא ידעתי שיכול להיות כזה טוב".
כתב: “זה מתעתע".
עניתי: “אבל אעבור את זה, נכון?".
כתב: “את כבר תכף שם, סושי?".
עניתי: “ויין".

אהבתי את מרסל של הערב ההוא ושל הלילה ההוא ושל הבוקר והצהריים שאחרי. בערב ההוא הייתי מרסל הכותבת, המוערכת, הסופרת, זו שבודה סיפורים מלבה ומדמיונה הקודח, מתבלת בצלקותיה המציאותיות ומביאה אל הכתב. בלילה ההוא הייתי מרסל האישה. תגידו, אתן שקוראות אותי, מתי בפעם האחרונה אמרו לכן שאתן יפות? אלוהים, איזו הרגשה זו.

להתנשק! להתנשק בלי פחד! איזו הרגשה זו! לאהוב, לקפוץ על מיטה מבוסמים לקול מוזיקה קצבית שאני בכלל לא מכירה, איזו הרגשה זו!
להשתטות שוב, לצחוק, לשבת לרגע, להסדיר נשימה, לשתות עוד כוס של יין ולדבר על מה שהחיים טרם הביאו, איזו הרגשה זו! בבוקר שאחרי הרגשתי פרפרים בבטני. וגם הוא הרגיש, אני יודעת, ולא רציתי לצער, אבל בעיניי הוא הבין שעוד לא. עוד קצת אולי כן, אבל עוד קצת. ושוב נשק לי.

ויצאתי אל הסדנה השנייה. הפעם הגיעו הרבה יותר תלמידים והצטלמנו כולנו יחד בסוף, והם הודו לי, ובעל המקום חייך ואמר “תעשי אצלנו עוד כאלו", ומיד סגרתי עוד שני תאריכים, בלי לדעת אם אמלא אותם או לא, וזה לא שינה, כי לא היה לי זמן למחשבות.  נכנסתי לאוטו ונסעתי חזרה לראשון, לבית שלי ושל גפן.

בדרך עצרתי באיזו קונדיטוריה, לא קניתי חלות לשבת, כי קידוש עדיין אין, אבל קניתי מאפינס שוקולד, שילמתי ונסעתי הביתה, עליתי אליו במהירות, בחופזה, שגפן לא תשכח אותי חלילה, פתחתי את הדלת והנה היא בכיסא האוכל ואמי מאכילה אותה עוף ותפוחי אדמה ברוטב, מה שגם אנחנו אכלנו, ושרה לה בסבלנות, באהבה בלתי תלויה וכמעט בהערצה, מה שאני לא קיבלתי אבל טוב שכך, כי בתי מקבלת ממנה מנה כפולה. וכשראתה אותי ואמרה שוב “מאמא מאמא", התיישבתי לצד שתיהן, נשקתי לה ולאמי ולחשתי: “תודה, אמא, הייתי צריכה את זה".

“אני יודעת", אמרה לי, “מצדי את יכולה ללכת, אני נהנית לגדל אותה". חוצפנית האישה הזו. הסלולרי זמזם משהו, הבחור ההוא שלח לי לב, שלחתי לו שניים בחזרה. מי יודע, אולי אקדים את הסדנה הבאה.