אני קורא ספר על השנה וחצי האחרונות בחייו של פרנקלין דלאנו רוזוולט כנשיא האמריקאי. בנובמבר 1944 הוא נבחר לקדנציה רביעית ומת בגיל 63 באפריל 1945. מעלותיו, חסרונותיו, נכותו, יהירותו, יכולתו הרטורית, ההדוניזם שלו, חיבתו לקוקטיילים ודעיכתו הפיזית מסוקרים בחיבה צוננת שאינה מוותרת על עמדה שיפוטית נוקבת.
זה הנשיא שהפך לקנה מידה לנשיאות ראויה, יש מי שמשווים אליו את ג'ו ביידן, שהוא כמובן יותר חומל, אוהב אדם ואנושי, אבל האיש היה מלא סטיות תקן להתפקע ומאוהב בעצמו. באופן כמעט לא צפוי נוטש הספר את FDR ושב אליו לעתים: הספר הוא תיעוד של שואת יהודי אירופה באספקלריה אמריקאית וסירובו של FDR להתעמק בעדויות המרשיעות, המנוסחות ביובשנות קלינית, בצילומי האוויר, כל ההוכחות שלהן זקוק מנהיג מצפוני כדי לא לשבת בחיבוק ידיים כי זה נוח לו פוליטית ומפריע לו טקטית מול בני בריתו: להבין את היקף ההחלטה על חיסול יהדות אירופה, לקחת אחריות ולעצור אותה.
הסיפור הזה אינו חדש כמובן, אבל התיעוד המרשים של מה שידע FDR בזמן אמת וכיצד עשה עצמו לא שומע - שקשוק המרטיני כיסה על שוועת הקורבנות - הוא אחת העדויות המרשיעות על אמריקה כאומה ועל נשיאה האהוב כהומניסט. זאת גם אחת ההוכחות בדבר הקושי של אצולת ממון אריסטוקרטית שממנה בא FDR לשמוע בני אדם מובלים אל מותם ביבשת אחרת ועל כוח הרצון להתעלם. הטיעון שלהפציץ את אושוויץ ואת פסי הרכבת המובילים אליו יהרוג חפים מפשע, הוא נלעג.
שום הפצצה אווירית להריסת תאי הגז, המשרפות ומגורי הגרמנים לא הייתה מגרדת את המחיר בחיי אדם ששילמה האנושות על שתיקת הכבשים האמריקאית.
זה היה שקר, כי טיסת מפציצים בשמי אירופה הייתה ארוכה ומסוכנת מדי. אמריקה שחררה את איטליה והיה לה בה מסלול המראה תקין. זה היה מהרגעים ההם שבהם FDR הצליח לגבור על שיקול דעתו של צ'רצ'יל, שאחרי הבליץ על לונדון ראה את הבעיה מזווית אחרת.
אמריקה אינה רק האומה החזקה שסירבה להציל יהודים. היא סירבה לקבל פליטים. מחוסר ברירה היא לקחה אליה אלפים בודדים. ניסתה לפזר אותם באירופה, אפילו אפריקה עלתה לדיון. היא העדיפה לא להרגיז את הערבים ולא להרשות עליית יהודים מעבר למגבלות “הספר הלבן". עם חברים כאלה אינך צריך אויבים.
כל הסרבנות וההכחשה התרסקו כאשר שחררו חיילים אמריקאים מחנות מוות ולא הבינו מהם שלדי האדם שהקיפו וחיבקו אותם. לפעמים אני רואה את אמריקה הבדלנית הזאת כעת. כשביידן מאיים על פוטין בעניין אוקראינה, הוא מסביר בהרחבה שאינו מתכוון חלילה להשתתף בעצירת הרוסים. הוא מדבר על סנקציות.
כאשר הוקם אחרי שנים רבות מדי ועד פעולה להצלת היהודים על ידי אישים יהודים כמו שר האוצר הנרי מורגנטאו, חבר של FDR, הגיע הנשיא לעיון בניירת הרלוונטית רק אחרי הקומיקס בעיתון או תנומת צהריים שהפכה הכרחית לקיומו. כדי להשלים את התמונה, מדובר באומה לא אנינה, שהיא היחידה בהיסטוריה שהשליכה שתי פצצות אטום כדי לסיים מלחמה שהייתה מסתיימת גם בלי להרוס שתי ערים ולהרוג מאות אלפי אזרחים.
למי שתוהה כיצד זה נגמר: לאמריקה הגיעו כחצי מיליון שבויי מלחמה גרמנים שחיו בעשרות מחנות (קייטנות) במדינות שונות. כאשר שוחררו, לא כולם שבו הביתה. חלקם הפכו לאזרחים אמריקאים. את עילית המדענים הנאצים לא העמידה אמריקה למשפט אלא גייסה אותם כדי להגיע לירח ולמשימות לאומיות אחרות.
התקפת הפתע של יפן בפרל הרבור ב־7 בדצמבר (רוזוולט: “יום שייזכר לדיראון עולם") ליבתה אצל אמריקאים כג'ון מקלוי - חבר ילדות של רוזוולט, שליווה את הקריירה הפוליטית שלו בתפקידים שונים - חששות ישנים מגיס חמישי ללא הוכחות לקיומו. תגובת ברך אינסטינקטיבית נטולת בסיס עובדתי שהייתה מונעת משילוב מגונה של פרנויה מהולה בשנאת האחר.
מקלוי התקשר לשר ההגנה הנרי סטימסון לדווח לו על “צי אויב שיש חשד שהוא שועט לעבר סן פרנסיסקו". השמועה הזאת הייתה טיפשית כמו “1941" של ספילברג עם צוללת יפנית שמאיימת על לוס אנג'לס. המציאות הייתה מרה יותר ומשעשעת פחות מג'ון בלושי ודן אקרויד. השמועה הופרכה בתוך זמן קצר אבל הנזק נעשה: האמונה כי סוכני אויב יפנים חדרו להוואי ולחוף המערבי קנתה אחיזה.
במהלך חמישה ימים אחרי ההתקפה בפרל הרבור נעצרו 1,400 נתינים יפנים, והעיתונות דיווחה בנשימה בהולה על היתכנות התקפות יפניות בחוף המערבי. בינואר צפה ועלתה דרישתו של חבר קונגרס מלוס אנג'לס שכל היפנים (הכוונה לאזרחים אמריקאים) “ייכלאו במחנות ריכוז באמריקה". לאמריקאים מעטים צרם המונח מחנה ריכוז. אפילו FDR השתמש בו. בחוף המערבי חיו כ־120 אלף אמריקאים ממוצא יפני; שני שלישים מהם נולדו באמריקה. עובדה שהפכה אותם למטרה קלה למיקוד. הריכוז שלהם בחוף המערבי הגביה את הפרופיל והנוכחות שלהם; הם היו נוחים ל"טיפול".
תחושת אי־הנוחות המדומה הפכה להיסטריה ממשית עם פרסומו של דוח ועדת רוברטס בינואר 1942. על הוועדה הוטל לחקור את ההתקפה בפרל הרבור, והיא הגיעה למסקנה שהכוח התוקף נעזר במרגלים יפנים שחיו בהוואי. הוועדה לא הציגה ראיות וגם לא עדויות, לאף אחד לא היה מושג על מה הדוח מדבר, אבל ההאשמה עשתה את שלה. לתיאוריה שהגדירה את היפנים כ"גזע אויב" היו מתנגדים מפתיעים. ג'יי אדגר הובר מה־FBI - שבהמשך ראה קומוניסט תחת כל מיטה - התנגד בחריפות לרעיון. לדעתו המסקנות שאליהן הגיעו קציני מודיעין הפגינו סימנים של “היסטריה והיעדר שיקול דעת".
בפברואר 1942 נפגשו בוושינגטון שני הצדדים, בעד ונגד מעצר היפנים האמריקאים. התובע הכללי והובר הביעו התנגדות חריפה למעצר במחנות. הצבא המליץ על מעצרים. בפינה ישב שקט ג'ון מקלוי, הנציג האזרחי של משרד המלחמה. אחרי שכולם צעקו וטענו את שלהם, הפריע מקלוי לדבריו של התובע הכללי ואמר ש“אם מדובר בבחירה בין הענקת ביטחון לאמריקה ובין החוקה של ארצות הברית, הרי שהחוקה עבורי היא פיסת נייר".
במהלך הימים הבאים המשיך הצבא ללחוץ בטענה כי מרגלים יפנים באמריקה הם עניין שבשגרה ועמדו בקשר עם צוללות יפניות ששייטו לאורך החוף. עבור מקלוי זאת הייתה מוטיבציה מנצחת. הוא החל לחפש דרך להרחיק אזרחים ממוצא יפני ממרכזי אוכלוסייה, לנשל אותם מבתיהם בעיקר בחוף המערבי. ב־11 בפברואר 1942 עדכנו מקלוי ושר ההגנה סטימסון מתוך שכנוע פנימי עמוק את הנשיא רוזוולט על תוכנית “הפינוי". סטימסון שיטח את הטיעונים ורוזוולט הסכים. “קיבלנו מהנשיא יד חופשית", אמר מקלוי, “לעשות מה שרצינו".
מי שמחפש נקודות זכות באפלה המוסרית הזאת, ימצא ניחומים בעובדה שלא כל החשודים המיידיים היו מאוהבים בתוכנית. היו לה מתנגדים גם בקרב הצבא, כמו גנרל מרק קלארק, סגן מפקד הצבא, שהתנגד נחרצות. מומחה חיל הים למודיעין וליפן העריך שכ־3% (בערך 3,500 אנשים) ייצגו איום ממשי ורובם כבר היו במעצר. התעוררה השאלה אם באמת נתן רוזוולט את ברכתו או שכהרגלו לא התעמק בנושא והעביר את נטל ההחלטה לשר המלחמה. מה שברור הוא שהנשיא כמפקד עליון של הצבא השאיר את ההחלטה הסופית לאנשיו. רוזוולט חתם על צו נשיאותי 9066 ב־19 בפברואר ללא היסוס. “התרשמתי שהוא היה מודע היטב לאפקט של הצעד הזה", אמר התובע הכללי פרנסיס בידל.
הצו הרשה לשר המלחמה “להקצות שטח צבאי שאליו לא יוכלו להיכנס חלק מהאזרחים או כולם", ונתן הוראה לצבא להחליט מי הם “האזרחים שמותר להם להיכנס או שהם חייבים לעזוב". זה היה תרגיל בערמומיות סמנטית; הפקודה הרשתה לצבא לעשות ככל העולה על רוחו עם אזרחים ממוצא יפני. הצעד הבלתי נמנע הבא היה לאסוף את האזרחים ממוצא יפני. הם הוצאו מבתיהם, נאלצו למכור את רכושם ואת אדמתם והפסידו במהלך הכפוי הזה כ־400 מיליון דולר. הקריטריון לעקירתם היה גיאוגרפי, אבל העילה העיקרית הייתה מוצאם. הדיון הזכיר עד כדי צרימה את הרעיונות המוקדמים שעלו בגרמניה בנושא היהודים, בעיקר שכל אמריקאי עם 1/16 מוצא יפני היה מועמד לפקודת הפינוי.
עשרות אלפי אמריקאים נעצרו ונכלאו בחללים גדולים כמו מגרשי ספורט ומסלול מרוצי הסוסים סנטה אניטה. הם שוכנו באורוות שהיו מוקפות במגדלי שמירה וזרקורים. בסוף 1942 יותר מ־100 אלף יפנים היו כלואים במחנות עם קסרקטינים מצופים נייר זפת, בתי ספר, מטבחים מרכזיים, כנסיות ואולמות התעמלות.
מי שעמד בראש הכליאה החשדנית והלא בררנית היה מילטון אייזנהאואר, אחיו הצעיר של גנרל דווייט אייזנהאואר מפקד הפלישה לנורמנדי בהמשך. האח הצעיר פרש מהתפקיד אחרי שלושה חודשים בלבד. למי שהחליף אותו הוא אמר שייקח את התפקיד אם “אתה יכול לעשות את המוטל עליך וגם לישון בלילה". הוא לא היה מסוגל.
ועדיין נשארו יוזמי הרעיון איתנים בדעתם לשמור את החוף המערבי נטול אמריקאים ממוצא יפני שמסתובבים חופשי ולחסום אותם מאחורי גדרות תיל. מה שהיו האמריקאים שהתנגדו להתערבות בהשמדת היהודים ולנסות לעצור אותה, היה כעת מקלוי לאזרחים אמריקאים. לא היו מקלחות ומשרפות, אבל הרעיון להתנכל לבני גזע אחר, לעצור אותם ככל שצריך, לרמוס את זכויותיהם כאזרחים, היה גרסה אמריקאית רכה אבל שטנית לא פחות בתפיסת עולמה. והנורא מכל, כמעט אף אחד בוושינגטון לא הביע התנגדות. לכן, ולא רק בגלל זה, אני מזהה דמיון כה גדול בין גרמנים ואמריקאים.
רעיון האורדנונג. כמו מטוס מלא נוסעים שיושבים שעות על המסלול בלי לדעת מדוע, ואף אחד אינו מתרעם כל עוד הקברניט ג'וק יואינג לואט כל רבע שעה איזה הבל חסר פשר ומבטיח שמיד ממריאים. אמריקאי בודד, לעתים שניים, יביעו מחאה על השחתה בירוקרטית של זמנם ויתווכחו עם הדיילים.
בניגוד למראה הקהילתי של מחנות הריכוז, עבור האזרחים ממוצא יפני היו התנאים בלתי נסבלים וברוטליים. במחנה אחד בקליפורניה פטרלו שישה טנקים סביב הגדר, קונצרטינות חדות הקיפו את המחנה, והשומרים בהיקף של גדוד היו חמושים בתת־מקלעים. “כלא פדרלי לא מתייחס כך לעצורים מבוגרים", כתב וויליאם דנמן, שופט שרעיון הכליאה הוציא אותו מדעתו מרוב כעס. “ואילו כאן יש גם ילדים ותינוקות".
כאשר גורל היהודים באירופה החל נחשף בכל אימתו ורשעותו, נשמעו לבסוף קולות בוושינגטון בדבר מעצרם המתמשך של האמריקאים ממוצא יפני, והאתגרים החוקיים החלו להיות מקועקעים על ידי תביעות אזרחיות שעשו דרך אל בית המשפט העליון.
בסקירתו את המצב, טען התובע הכללי בפני רוזוולט נגד כל רעיון ויומרה להתנהגות בלתי חוקית במשטר דמוקרטי. ב־1944 אמר שר המלחמה סטימסון לרוזוולט כי לא נותרה עילה צבאית להמשיך לכלוא אמריקאים נאמנים ממוצא יפני. אלינור רוזוולט הייתה בין אלה שהפצירו בנשיא לשחרר את העצורים בתחילת יוני, עם הפלישה לנורמנדי.
רוזוולט, שהיה עליו לבחור בין היגיון ופוליטיקה, בחר כהרגלו בפוליטיקה. הוא היה על סף הבחירות לנשיאות שבהן התמודד על קדנציה רביעית, ועמדתו הייתה נראית סתמית ונטולת הקשר אילו היה מחליט פתאום בתזמון לא נוח לשחרר את העצורים, כלומר לסתור את עצמו. בתמצית, רוזוולט חשש ששחרור העצורים יגרום לו לאבד את קליפורניה, שחשה עצמה מוגנת ושלמה.
בלי בושה העדיף רוזוולט ללקק את היד שליטפה אותו. זה רעיון עוועים כה נכלולי ונחות, שהוא תמיד מצליח להאיר את תהילתו של הנשיא האהוב באור הנכון. מקלוי חשש שאם רוזוולט יובס סטלין יגיע לשלום נפרד עם הגרמנים. עיקר מאמציו היו להסתיר את מחנות המעצר מעין זרה ולהמשיך להתעלם מהדילמה המוסרית עד לסתיו.
את ההוראה לשחרר את העצורים מהמחנות נתן הצבא ב־17 בדצמבר 1944, יום אחד לפני שבית המשפט העליון עמד להכריז שלרשויות לא הייתה זכות חוקית לעצור אזרחים “נאמנים", פסיקה שהייתה מביאה מיידית לשחרור כל העצורים שלא ניתן היה להוכיח כי אינם נאמנים לאמריקה.
מיוני 44' ואילך הייתה לגישת הממשל להמתין ולדחות השפעה עמוקה וקטלנית על מאות אלפי אזרחים בנוסף לאלה ממוצא יפני. בעיקר משום שהאיש שעליו הוטל לנהל את המעצרים, ג'ון מקלוי, הפך להיות מי שמופקד מטעם מחלקת המלחמה לנסות להציל את היהודים הכלואים באירופה, שהיו בדרכם יום ולילה למחנה המוות אושוויץ.
לא רק שחלפו על אמריקה שנים ארוכות של הכחשה והתעלמות מוחלטות מההשמדה באירופה, כולל כל ניסיון יצירתי להפסיק אותה והכשלת יוזמות של גופים פרטיים שגייסו תרומות להגיע למיני הבנות עם הנאצים באשר לגורלם של יהודי רומניה והונגריה למשל, באותה עת עצמה הקימה אמריקה מחנות ריכוז משלה, כמי שאינה מודעת לדיכוטומיה ולדיסוננס החורקים. לעתים אני תוהה אם מודעים בולסי הסושי באמריקה להיסטוריה של המסעדנים ולמשמעת העצמית שהם נזקקו לה כדי להתעלות על העוול שנעשה להם ולהמשיך לחייך לקליינטים שראו בהם גיס חמישי.