מה עושה השרה יפעת שאשא ביטון במשרד החינוך? שאלה רצינית: מישהו יודע מה היא עושה? יש לה משרד ולשכה, ומנכ"ל – עכשיו מנכ"לית – ויש נהג ומכונית, ומן הסתם הרבה פגישות. אבל מה היא עושה בכל הזמן הזה במשרד, בכל הפגישות? על מה היא עובדת? מה היא מקדמת? מה היא משנה?
משרד החינוך הוא משרד גדול, גם התקציב גדול. משרד גדול מדי עם תקציב גדול מדי. הוא גם משרד מבלבל. לשרה יש משרד גדול אבל מעט כוח. יש לפעמים משרות כאלה. דוגמה ממקום אחר: מושל טקסס. מדינת ענק, אבל מושל בלי הרבה סמכויות. ג'ורג' וו. בוש עשה את התפקיד הזה והמריא ממנו לנשיאות. בחושים פוליטיים טובים הוא הבין שמושל טקסס צריך לעשות הצגה של השפעה וכוח גם כשאין לו כוח. הוא ניצל את המשרה כדי לצבור אוהדים וחברים.
שאשא ביטון עושה ההפך. היא מנצלת את המשרה כדי לצבור יריבים ולעודד טינה. וגם – אף אחד לא יודע מה היא עושה. שאלתי השבוע כמה אנשים שאמורים לדעת. קיבלתי תשובות מעורפלות. כשנפתלי בנט היה שר החינוך, זה לא היה כך. כשהוא היה שר החינוך, הוא הציב יעד – לימודי מתמטיקה – והיה מזוהה איתו.
היו שאהבו אותו יותר, היו שפחות, היו שטענו שבנט לא באמת עובד במשרד, שהוא עובד בעיקר בפוליטיקה. זה לא כל כך משנה. האזרחים זיהו שלשר החינוך יש מטרה. הם זיהו שזו מטרה שיש לה קשר לחינוך. ב־2015 בנט הכריז על יעד של הכפלת מספר הניגשים לבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות. הוא קבע תאריך: בתוך ארבע שנים. היעד הושג. חלק מההישג צריך לזקוף כנראה גם לזכותו של השר שקדם לבנט, שי פירון. אבל התנופה, גם ברמה הציבורית, באה מבנט.
השרה המכהנת עוד לא הניעה מהלך שאפשר לדבר עליו. ואם הניעה, עשתה זאת במסתרים. הציבור, זה שהיא מגינה עליו מפני החיסונים, כלומר, מפני מדיניות הממשלה שהיא עצמה חברה בה, מזהה שיש בעיה. שאשא ביטון גויסה לבחירות האחרונות על תקן של נכס. מקום שני במפלגה שחברים בה בכירים ומנוסים ממנה. בינתיים המפלגה נשחקת בדעת הקהל, לא בטוח שרק בגללה, וגם שרת החינוך נשחקת.
השבוע הציבו לידה מנכ"לית מנוסה, כדי להשגיח מצד אחד, וסגן שר, כדי להשגיח מצד שני. זה לא ישפר את התדמית שלה, רק יפגע בה. במדד אמון הציבור בשרי ושרות הממשלה של אתר המדד, שרת החינוך כבר כמעט במקום האחרון.
אבל זה לא מה שבאמת מעניין בנתונים שאנחנו אוספים עליה. מה שמעניין זה שהיא השרה שהתמיכה בה צוללת במהירות הכי גבוהה. איך אנחנו יודעים? הנה כך: גולשי אתר המדד יכולים לדרג את השרים בכל פעם שמתחשק להם לעדכן את הדירוג. השבוע בדקנו מה קרה לציון של שאשא ביטון אצל מדרגים חוזרים. כלומר, מי שדירגו אותה לפני שלושה חודשים, ואז, בפעם השנייה (או השלישית) בשבועות האחרונים. התשובה: ירידה חדה. ירידה חדה יותר מזו של כל שר או שרה אחרים.
הציונים של רוב השרים בירידה, וזה לא מפתיע. השירות בממשלה שוחק את תדמיתם. הם מקבלים החלטות שלא כולם מסכימים איתן. הם נושאים (ונושאות – מיכאלי) באחריות שתמיד מקשה על צבירת פופולריות. אבל יש שיורדים ויש שיורדים. ניצן הורוביץ יורד קצת. איילת שקד יורדת קצת. יחסית לאלה, שאשא ביטון יורדת הרבה יותר.
זה כמובן לא הדבר הכי חשוב. אם לשאשא ביטון היה בשרוול איזה מהלך גדול שהיא עובדת עליו במשרד החינוך, אם היה לה איזה סדר יום לקדם, שיש לו משמעות, אזי מכה קטנה בתדמית היא לא בהכרח סוף העולם. אבל נדמה שאין לה. כלומר – היא תגיד שיש לה. ממש רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, שרת החינוך שלחה מסמך יומרני, עמוס במילים גדולות, למנהלי בתי הספר. הייתה לה עזות המצח לכנות אותו מסמך "מתומצת", אף על פי שאורכו היה יותר מעשרה עמודים.
אז אם תרצו לדעת, בתמצית, מה השרה עושה כשהיא קמה בבוקר, מה היא מנסה לקדם, זה כנראה את הדברים האלה: "לשים את הדגש על הלומד, יכולות הלמידה והמוטיבציה, ובמילים אחרות, על מסע הלמידה של התלמידים והתלמידות. מסע הכולל ידע, מיומנויות וערכים, ואשר עוסק בפיתוח מתמיד בלמידה מתוך קשר. נושאים מעוררי השראה המזמינים את הלומדים לחשוב ולהתעמק, לייצר ידע חדש עבורם, הן בלמידה אישית והן בלמידה שיתופית, תוך פיתוח מיומנויות למידה עצמית שילוו אותם לכל אורך חייהם".
אה – זה.
המקצועות שלא צריך
אם כבר ענייני חינוך, נמשיך בזה. נמשיך בדיון קצר על מידע חלקי ומידע מלא. נמשיך בדיון קצר על תנ"ך ועל ספרות. בשבוע שעבר פרסמנו נתונים שעוררו קצת מהומה. הם לימדו על הרצון הדל של ישראלים יהודים חילונים לחייב תלמידים ללמוד תנ"ך.
שאלון של אתר המדד מסייע לנו להבין מה ישראלים חושבים שצריך ללמוד היום בבתי הספר. הגולשות והגולשים מתבקשים לחלק 20 שעות לימוד חובה בכיתה י' על פי הבנתם את צורכי התלמידים, המערכת, המדינה, החברה, מה שהם חושבים שיש הכרח ללמד. השאלון הזה אפשר לנו לזהות שהתנ"ך מקבל יחס מיוחד, מקוטב אידיאולוגית. הדתיים חושבים שחשוב ללמוד תנ"ך, ומקצים לו יחסית הרבה שעות. החילונים חושבים שפחות חשוב ללמוד תנ"ך, ומקצים לו מעט שעות. כלומר, הם לא סבורים שיש הכרח ללמוד את המקצוע כמקצוע חובה בבית הספר התיכון.
למה אין לישראלים הללו עניין בתנ"ך? אפשר להעלות כמה הצעות, חלקן מבוססות על מחקרי עבר. ישראלים מעדיפים מקצועות שיש בהם הבטחה לקידום מקצועי ואישי, ותנ"ך איננו אחד מהם. ישראלים חילונים מרגישים ניכור מסוים כלפי כל מה שמדיף ריח של "דת", והתנ"ך, תרצו או לא, הוא ספר שיש בו מרכיבים של דת. זה לא הפריע לאבות הציונות, שראו בו בסיס לזכות עם ישראל על הארץ. אבל זה מפריע לחלק מהישראלים החילונים של היום. אולי משום שהמחלוקות הנוגעות ליחסי דת ומדינה נעשו מתוחות יותר.
ועדת שנהר, שמונתה על ידי שר החינוך זבולון המר בתחילת שנות ה־90, ישבה לברר את סיבת הירידה במעמדם של לימודי היהדות. היא תיארה סיבות שאפשר לחתום עליהן גם היום, כמעט 30 שנה אחרי. סיבות כמו "עליית החברה הצרכנית", כמו "כוח המשיכה של המדעים והטכנולוגיה", כמו "הפוליטיזציה הגוברת של הדת". ועדת שנהר המליצה לחזק את לימודי היהדות, בטענה ש"היכרות עם תולדות עם ישראל ותרבותו הינה יסוד חיוני בבניית זהותו ועולמו הרוחני והערכי של הצעיר הישראלי". ובלי ספק, ההיכרות הזאת חשובה להשגת מטרות הוועדה.
אלא שמטרות הוועדה אינן בהכרח מטרות ההורים. אלה לא תמיד חושבים על "זהותו ועולמו הרוחני" התיאורטי של צעיר ישראלי תיאורטי – או צעירה – אלא על הבת שלהם, עם המטרות שלה, השאיפות שלה. גם אם נדמה (לוועדה) שטוב לישראל שיחוזקו בה לימודי היהדות, השאלה של כל הורה היא מה טוב לבן שלו או לבת שלה. עוד שעה של תנ"ך, או עוד שעה של משהו אחר, חינוך גופני או מתמטיקה או מדעים או ספרות.
עד כאן תנ"ך. מכאן – ההקשר. הצגנו את הנתונים הנוגעים לתנ"ך, בלי השוואה לנתונים על מקצועות אחרים. זה כמובן מעניין – בכל מקרה מעניין – שכל כך הרבה ישראלים לא רוצים תנ"ך כמקצוע חובה. כי התנ"ך, כך כתב בן־גוריון, הוא היסוד של כל מה שמאפיין ומניע את העם היהודי. זה מעניין לראות גם את הקיטוב ביחס למקצוע הזה. ובכל זאת, צריך לשאול: האם רק תנ"ך, או שיש עוד מקצועות שישראלים (חילונים או אחרים) לא ממש חושבים שהכרחי ללמוד?
בדקנו. התנ"ך בולט במיוחד בשאלת הקיטוב. הוא מקצוע שניכר בו פער משמעותי בין מה שחושבים ישראלים יותר דתיים ומה שחושבים ישראלים פחות דתיים. אבל זה לא המקצוע היחיד שרבים היו מוותרים עליו. רבים עוד יותר היו מוותרים על לימודי ספרות – אתם יודעים, עגנון, דוסטוייבסקי, "מלחמה ושלום", ברנר, אלתרמן, כל מי שלא בנטפליקס (ג'יין אוסטין היא מן הסתם היוצאת דופן). המשיבים על השאלון הקצו קרוב לשעתיים בממוצע לתנ"ך. כי את מה שהחילונים הורידו הדתיים הוסיפו. אבל לימודי הספרות לא נהנים מהגנה מהסוג הזה. הממוצע של ספרות הוא כשעה בשבוע. כלומר, עוד פחות מתנ"ך. למה? משום שאת לימודי הספרות כולם מורידים, ואין מי שיוסיף. הדתיים לא במיוחד רוצים ספרות. גם החילונים לא במיוחד רוצים ספרות. כך שאם אתם מחפשים מקצוע, שהמאפיין העיקרי שלו איננו קיטוב אלא שחיקה בכל הגזרות – מקצוע שחלק ניכר מהישראלים לא מבינים למה בכלל צריך ללמוד – ספרות הוא דוגמה טובה יותר מתנ"ך.
מי בכל זאת שומר על כבודה של הספרות? התשובה היא: בני ה־65 פלוס. בכל שאר הגילים מנת הספרות השבועית הממוצעת היא כשעה אחת. אצל המבוגרים מדובר על שעתיים.
ביידן או פוטין?
עכשיו כמה מילים לקראת סופה של שנת 2021. אם לא שמתם לב, היא עוד מעט מסתיימת. מה עשו המנהיגים שלכם השנה? כבר שאלנו על שרת החינוך, עכשיו נשאל על מנהיגי העולם. מנהיגים של מעצמות. כולם אנשים ונשים עם הרבה משימות, שצריך לתעדף מהן את הדחופות יותר, את החשובות יותר, את הריאליות לביצוע. אין להם דרך לעשות את כולם מרוצים. מי שיתעדף תחבורה ציבורית, וייקח תקציבים מבחורי ישיבות, ירגיז את החרדים. מי שיספח התנחלויות ירגיז את השמאל. וכמובן, מה שנכון לישראל נכון גם לשאר העולם.
האם ג'ו ביידן מקדם היטב את ענייני ארה"ב? זה תלוי, במידה רבה, בשאלה מה הם העניינים של מדינתו שנראים לכם חשובים יותר או פחות. נניח שבלימת איראן נראית לכם משימה חשובה, ושיפוץ מערכות הגשרים בכבישים הבין־מדינתיים נראית לכם משימה פחות חשובה – במקרה כזה יש סיכוי שחוות הדעת שלכם על ביידן תהיה פחות טובה. נניח שהקורונה נראית לכם חשובה, ואתם סוף־סוף מזהים נשיא אמריקאי שאיננו נרתע מהטלת מגבלות על תנועה ומסחר – במקרה כזה יש סיכוי שחוות הדעת שלכם על ביידן תהיה טובה יותר.
כבר כמה שבועות שאנחנו מבקשים לדרג את מה שקרה בשנת 2021. שאלנו על אירועי מפתח, על אתגרים מרכזיים, וגם על המנהיגות והמנהיגים של סין, של גרמניה, של בריטניה, של רוסיה, של ארה"ב. מי מהם קידם את המדינה שלו השנה, ומי הסיג אותה לאחור?
הנה, זה מחזיר אותנו לשאלה "מה פירוש קידם?". האם כאשר פוטין מאיים על אוקראינה בפלישה הוא "מקדם" את רוסיה? מצד אחד, אין ספק שרוסיה מעסיקה את העולם, מקרינה עוצמה ומכתיבה סדר יום. מצד שני, לא ברור מה מרוויחה האזרחית הרוסייה הממוצעת מהצבה של אוגדות על גבול אוקראינה, שאולי מתישהו גם ינועו קדימה, ויתניעו מהלך שסופו סנקציות כלכליות והידרדרות נוספת ברמת החיים, שגם כך כבר אין לה הרבה לאן לרדת.
ומה עם בוריס ג'ונסון הבריטי? הוא בלי ספק דמות צבעונית, מתסיסה, מסקרנת. אבל ההתמודדות שלו עם מגיפת הקורונה נראתה לעתים כמו אלתור, והסקנדלים משעשעים אבל לא נוסכים ביטחון בכך שההנהגה רצינית. ג׳ונסון ירש את בריטניה שאחרי הברקזיט ובעיצומו של משבר בריאות עולמי. האם "קידם" את ארצו, או עצם העובדה שהצליח איכשהו לתמרן בנסיבות כאלה מצדיקה ציון סביר על מנהיגות? המגזין "אטלנטיק" סיכם את מצבו של ג׳ונסון ואת מצבה של בריטניה כך: "בבריטניה יש היום תחושת אינרציה... הברקזיט נגמר (בערך). הכלכלה הבריטית מתאוששת ממיתון המגיפה. איום ההיפרדות הסקוטית פחת, לפחות כרגע. אפילו צפון אירלנד רגועה, למרות האזהרות על קריסה קרובה. במקום המשברים הגדולים הללו, ג’ונסון מוצא את עצמו מתמודד עם מה שמטומטם ורעיל – סדרה של שערוריות שהוא עצמו גרם להן – בדיוק בזמן שהקורונה חוזרת".