שלום, שכן שלי, דפק לי בדלת בצהרי אחד הימים השבוע. למען האמת, את הדפיקות לא כל כך שמעתי, כי חיברתי את הלפטופ שלי לטלוויזיה, השמעתי את “חיוכים" של חוה אלברשטיין בקולי קולות וגם סימנתי בתוכנת ההשמעה שבכל פעם שמסתיים השיר הזה, שיתחיל מחדש. אחר כך הוצאתי דלי, סמרטוט, מילאתי במים ואקונומיקה והתחלתי לנקות את הבית. אין מה לעשות, בלי מוזיקה חזקה, הבית לא מתנקה.

כששלום התעייף, עבר לצלצל בפעמון, וגם את זה לא שמעתי, עד שחוה עצרה רגע כדי להסדיר נשימה ורק אז, בפוקס, הבנתי שיש מישהו ליד הדלת. פתחתי אותה מיד. “שלום!", חייכתי אליו, “מה קורה? אתה לא בעבודה?", הסתכלתי עליו, תמיד לבוש יפה כל כך, כיפה קטנה על ראשו ואף פעם לא נעדר החיוך מפניו. לא מזמן עבר להתגורר בבניין שלנו (נחמד שאני גרה בשכירות וניכסתי לעצמי את הבניין), סיפר שגם הוא גרוש, שיש לו כמה ילדים והחיים יפים ונמשכים. אני יודעת שדמיונכם ילך אוטומטית לכיוון הרומנטי, אבל זה הפך מהר מאוד לידידות. לצאת מנישואים ולגור עם גבר באותו הבניין? אני מעדיפה לשתות לבה.

הוא התקין אצלי מזוזה, בירך אותי לחיים טובים, לשפע, לאהבה ולפרנסה, אני עזרתי לו להכין שניצלים, בחנוכה דפקתי על דלתו והגשתי לו צלחת מלאה בספינג' ובסופגניות עם שוקולד ולפעמים, בוואטסאפ, אנחנו מזכירים זה לזה שאורות הרכבים דולקים, בזה שנינו חוטאים תמיד.
“מרסל", אמר לי כשהוא עומד על מפתן דלתי, “את חייבת לקנות מקרן קול, אי אפשר לזלזל ככה במוזיקה". נכנס אל ביתי, ניגש אל הלפטופ שהיה מחובר אל הטלוויזיה ואמר: “תשמעי את הסאונד, זה גרוע! לכי תקני מקרן קול, אני מזמין אותך", שלף מכיסו כמה שטרות.

צחקתי, זו הייתה מחווה חמודה. “הלו, תירגע", נזפתי בו בכל זאת. “בסדר אני אקנה, שמור את הכסף לעצמך, אתה משלם מזונות על כמה ילדים, אני מקבלת מזונות", קרצתי לו.

“כמה? ת'אמת? כמה הוא משלם? כי יש לי הרגשה שהיא מרוששת אותי".
“ביי, שלום", דחפתי אותו החוצה והוא נקרע מצחוק.

“מחר אני בא לראות שקנית! אם כבר את משמיעה שירים ממלחמת העולם הראשונה, לפחות שיהיה סאונד טוב".

סגרתי את הדלת אחריו, לא לפני שאמרתי לו להגיע מאוחר יותר לקחת פלפל ממולא וחייכתי. מה זה מקרן קול בכלל? ומתי הזדקנתי כל כך עד שאין לי מושג בזה?

שעה אחר כך, כשהבית נקי ואני אחרי מקלחת, התלבשתי והבטתי על השעון, הייתה עוד שעה שלמה עד שהייתי צריכה לאסוף את גפן מהגן, החלטתי לנסוע לאחת מחנויות מוצרי החשמל ולקנות את הדבר הזה. מקרר יין כבר רכשתי, גם ריהוט חדש לבית, אז רק מקרן קול וזהו, אני מפסיקה עם הבזבוזים שמפצים על משהו אחר ולא ברור.

אני מאמינה במעגלים, לא משנה מה תעשה בחייך, על מי תחשוב, מה תיתן, טוב או רע, בסוף המעגל ייסגר, הוא אף פעם לא יישאר פתוח.
עמדתי בפקק בכניסה לחניון של חנות מוצרי חשמל. ברסלב נחמד, לבוש חולצה מכופתרת שפעם הייתה לבנה וציציות יפות מבצבצות ממנה, ניגש אל חלוני. אקדים ואומר - אני תמיד נותנת. שקל, שניים או 20 - לא מעניין אותי לאן זה הולך, לא אכפת לי. ברגע שאדם שולח את ידו ומבקש, הוא צריך. פתחתי את החלון, ונתתי לו 5 שקלים.

“אני מתנצל, אזלו לי הספרים, אבל הנה גלויה". מזדה מעצבנת צפרה לי מאחור. התקדמתי ולקחתי ממנו את הגלויה בקושי, היא נפלה על רצפת הרכב והוא צעק מאחור “תזכי למצוות". הלוואי, כי חטאתי לא מעט השנה.

בכניסה לחנות למוצרי החשמל זיהיתי אותה מיד, היו לה בדיוק אותם הגוונים בשיער שהיו גם לפני חמש שנים, עת הגעתי להרצות מול נערות במצוקה. למה היא זכירה לי כל כך? כי אלו היו גוונים משוגעים, סגולים, ירוקים, אדומים, כתומים. אז, היו לה גם המון טבעות על האצבעות ונקודת חן מעל השפה, קשה היה לטעות בה, היו לה המון סממנים ייחודיים. וכשפתחה את פיה, אז, במעגל ההיכרות שעשיתי להן רגע לפני שלימדתי אותן תרגילים בכתיבה, הבנתי שלא סתם היא צבעונית כזו. חוכמתה, שלא אופיינית כלל וכלל לגילה, לא תיתן לה לראות את העולם רק בצבע אחד. עוד ידעתי שיוסיף דעת, יוסיף מכאוב, והיא גם ככה כאובה. ריחמתי עליה ובסוף המפגש, מבלי ששאר הבנות יראו, היא קיבלה ספר שלי עם הקדשה.

גם היא זיהתה אותי. “מרסל!", קראה לעברי. הפעם הייתה חפה מכל טבעת ולבשה מדי עבודה. לא זכרתי את שמה, אבל הלכתי אליה במהירות וחיבקתי אותה, “מה שלומך?".

“ירין, קוראים לי ירין, אל תעשי את עצמך כאילו את זוכרת", לא חשבנה לי. נזכרתי שזה מה שאהבתי בבנות האלו כל כך, שום עצם לא הייתה בלשונן. “אני עוקבת אחרי הסיפורים שלך בפייסבוק, ניסיתי גם לכתוב קצת, אבל חבר שלי צוחק עליי, הוא אומר שאני מנסה לכתוב בשפה של חכמים".

“אבל את חכמה", יצא לי משפט מורתי, “תכתבי בשפתך".

היא הביטה בי, קפאה לרגע, לא יודעת על מה חשבה והמשיכה: “מה את עושה פה?".

“אני מחפשת מקרן קול, אמרו לי שאפשר לשמוע איתו שירים טוב יותר".

“חארטה, מרסל, אני אמכור לך, אין לי בעיה, אני מקבלת עמלה אבל זה חארטה".

“אז לא לקנות?", שאלתי.

“יש לך כסף?", שאלה חזרה וקרצה.

“קצת".

“אז בטח לקנות, למה כמה כבר נחיה?", שאלה, הסתובבה והתקדמה לכיוון מחלקת האלקטרוניקה. “אני עובדת פה זמנית, אני בכלל סטודנטית, את יודעת?".

כל כך שמחתי לשמוע את זה. “אני לומדת עבודה סוציאלית", התגאתה, “וואללה הולך לי טוב".

היה לה דיבור עממי שכל כך אהבתי, התגעגעתי לחוסר דפיקת החשבון, ליכולת לחיות את החיים איך שהם, על לכלוכם ועל ניקיונם.

“הנה, זה מקרן הקול הכי יקר", אמרה, “הוא עולה 2,500".

“וואי, באמת יקר", השבתי, “אין משהו זול יותר?".

“בואי איתי", אספה חבילה ענקית בידיה והתקדמה אל הקופה. “תני למרסל את מבצע יום ההולדת שלי", הורתה לקופאית.

“את בטוחה, ירין?", שאלה הקופאית, “חבל, את יכולה לקחת מה שבא לך".

“ירין, לא צריך", מלמלתי, הרגשתי כל כך לא בנוח.

“נתת לי ספר, זוכרת?", חייכה אליי ולימדה אותי על בגרות יותר מהרבה אחרים.

“זה יוצא 1,000 שקל", אמרה הקופאית. שילמתי לה, הסתובבתי להודות לירין, אבל היא כבר הייתה עם לקוחות אחרים.

“ירין, רוצה שניפגש מתישהו?", קראתי לעברה. “יש לי את המספר שלך, אני אתקשר", הבטיחה.

עד עכשיו אני בודקת את הסלולרי ועונה לכל מספר חסום, הלוואי שהיא תתקשר.

חזרתי לאוטו עם המקרן הגדול ותכננתי כבר באיזה שוויץ אני הולכת להראות אותו לשלום השכן. “זה הכי טוב, לא התפשרתי", ככה בדיוק תכננתי להגיד לו.

כשנכנסתי לאוטו, ראיתי את הגלויה ההיא שקיבלתי. קראתי אותה, מה נכתב בה?
הרי לפניכם:

“רבי נחמן מברסלב כתב ‘נהוג לחשוב שהשכחה הינה חיסרון, אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר'".
ירין שכחה, פניה קדימה, ובבית, שמעתי דרך המקרן שוב את "חיוכים", ושכחתי גם אני.
אם ברסלב אמר, ברסלב יודע. 