חוק הגיור: משחק המלחמה הדמיוני של הרבנים האורתודוקסים

1. כוס התה של העסקנות הדתית רותחת, מבעבעת. הרב הגאון יוסף מתנגד לגיור על ידי רבני ערים. הרב הגאון מלמד תומך בגיור על ידי רבני ערים. מעולם לא הוקדשה תשומת לב רבה כל כך למהלך זניח כל כך, שישפיע על מעטים כל כך. ח"כ יוליה מלינובסקי תעלה בעוד כמה ימים את חוק הגיור שלה. הוא לא יעבור. מה שכנראה יעבור, אולי יעבור, תלוי במצב הרוח המתחלף של השרה איילת שקד, הוא החוק של הדתן הפעלתן מתן - שר הדתות מתן כהנא.

כולם יעמידו פנים שזוהי שעת הקרב על זהותה היהודית של מדינת ישראל. ואז יזיזו את הגבינה בחמישה סנטימטרים. במקום שרק הרבנות תגייר, גם ראשי ערים יגיירו. וגם אחרים, שאינם רבני ערים, כמובן ימשיכו לגייר – כי בית המשפט התיר להם. כך שבעצם לא קרה שום דבר. כולם ימשיכו לגייר. וכולם יחרימו זה את גיורו של זה. כך כנראה היה המנהג בכתריאליבקה, כך המנהג גם בשטעטל הירושלמי.

ברור שכהנא בא בטוב. הוא ממלכתי, נותן כבוד למסורת, וגם מתחשב בהיבט הלאומי, רוצה שכולם יסתדרו איכשהו סביב המתווה שמתאים... למי הוא בעצם מתאים? במקרה או שלא במקרה, המתווה מתאים למי שנראים בדיוק כמו כהנא עצמו. הוא מתאים בעיקר למחנה שלו. העברת הכוח מהרבנות הראשית לרבני הערים היא העברת כוח מהחרדים לציונות הדתית, המחנה של כהנא. תיחום של המהלך למרחב הרבני־אורתודוקסי, בלי לערב חלילה אפשרויות נוספות (מישהו אמר רפורמי?) מונע זליגה של הכוח מהציונות הדתית למחוזות נוספים.

ובמילים אחרות, כהנא בא בטוב - שבמקרה מסתדר בדיוק עם מה שטוב גם למחנה שלו. להגנתו ייאמר: אולי בכל זאת יותר טוב לעשות מה שאפשר מלא לעשות כלום. בעצם, זאת הסיבה שלחוק שלו יש סיכוי לעבור בכנסת. הקואליציה רוצה להוכיח עשייה, להוכיח שמתחולל שינוי. ואיך נדע שהתחולל שינוי? החרדים יצווחו געוואלד, ככה נדע. ככל שיצווחו חזק יותר, כך כהנא ייראה נחוש וחדשני יותר, כך חוק של כמעט שום דבר יתנפח למצג של רפורמה מרחיקת לכת.

על מה המהומה? הרבנות מגיירת רק מעט. יש מי שחושבים שהסיבה היא דרישות מחמירות מדי. אולי. אולי לא. כמה מרבני הערים מוכנים להיות קצת יותר מסבירי פנים לגרים. כמה מסבירי פנים? עם הזמן נגלה, אם המונים באמת יצבאו על הדלתות. אגב, אם זה יקרה, ההמונים עלולים להתאכזב. גיור של רב עיר אורתודוקסי, שמסתכל מעת לעת מאחורי הגב כדי לוודא שאף אחד לא קורא לו "רפורמי", יהיה נעים יותר מגיור ברבנות, אבל רחוק מלהיות קל, מהיר ונינוח. זה לא יהיה קורס נהיגה מונעת – יומיים והרישיון בדואר. זה יהיה תהליך שידרוש רצינות ומחויבות. והשאלה אם יש קליינטים לתהליך כזה תתברר עם הזמן.

למה שיהיו קליינטים? הטענה המקובלת היא שישנם כמעט חצי מיליון ישראלים המוגדרים חסרי דת, בעיקר מעולי מדינות חבר העמים, שבוודאי משתוקקים להיות יהודים באופן רשמי. הבעיה הראשונה היא שלא בטוח שזה נכון. חלק מהישראלים הללו כבר רואים את עצמם כיהודים, והתביעה שיתגיירו כשלעצמה מרגיזה אותם. חלק אחר מהישראלים הללו היו שמחים להיות יהודים, אם המחיר הוא קורס של יומיים והרישיון בדואר. תהליך ארוך ומשמעותי יהיה להם יותר מדי. לחלק שלישי מהישראלים הללו פשוט לא אכפת. החיים שלהם מתנהלים ללא הפרעה משמעותית, והסיכוי שיזדקקו אי־פעם לתעודת הכשר יהודית לא גדול. ישראל מסבירה פניה לחסרי הדת שמתגוררים בה (וטוב שכך).

ויש עוד אפשרות: אפשר לפנות לגיור חילוני, או קונסרבטיבי או רפורמי, שבמובנים רבים מתאימים יותר לאורח החיים החילוני של מרבית הישראלים הללו (וכמו שאפשר לראות בגרף, רוב היהודים בישראל מקבלים את הלגיטימיות שלהם). ויש עוד בעיה: מי שיתגייר אצל רב עיר, עלול להיתקל אחר כך בקשיים ברבנות, כי הנישואים נשארים ברבנות, וזה עיקר המכשול לחסרי הדת. ועוד: מי שיתגייר אצל רב עיר ימשיך להיתקל ביהודים שבעיניהם הוא או היא אינם יהודים. כלומר, בכלל לא בטוח שיש הרבה קליינטים, ואחר כך לא בטוח שהקליינטים שישנם יהיו מרוצים מהמוצר.

מה נשאר? משחק מלחמה דמיוני של רבנים ועסקנים אורתודוקסים. העסקנים החרדים נלחמים לשמור את הגיור ברבנות הציונית, שהם בכלל לא רואים בה סמכות – שלא לדבר על העובדה שאין להם עניין ממשי לגייר. העסקנים של הציונות הדתית נלחמים מי בעד ומי נגד כהנא, בגלל סיבות שקשורות קצת לקואליציה (הוא איש ימינה) וקצת לענייני סמלים (הוא פוגע ברבנות הממלכתית) וקצת לג׳ובים ומשרות (מי יוכל להקים בית דין), ולא מעט משום שהם פשוט אוהבים מלחמות יהודים, ובעיקר מלחמות מיותרות.

2. סקר שנעשה על ידי אתר המדד בהזמנת הארגון "ישראל חופשית" עורר קצת סערה השבוע. לארגון יש אג׳נדה ברורה, שאפשר להסכים איתה או לחלוק עליה. אבל יש מי שחשבו שבגלל האג׳נדה של הארגון, נקרא לה "חילונית", לא ראוי שהארגון יבחן עמדות של מסורתיים. עמדה קצת מצחיקה. מצחיקה כשהיא מושמעת, וזאת רק דוגמה, על ידי בעלת טור חרדית מהיישוב עלי, שהתוצאות פשוט לא התאימו לה. מצחיקה כשהיא מושמעת על ידי כל מיני פעילים מסורתיים או ארגונים מסורתיים, שמרגישים שמישהו דרך להם על הבלטה.

הסקר היה פשוט סקר. שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות, פרופ׳ קמיל פוקס ניתח. לא היו מניפולציות, ולא הייתה אג׳נדה מוכתבת מראש. מי שמוכן להתעניין במה שיש בו, במקום להתעסק במלחמות על טריטוריה – למי מותר לחקור מה ומתי – ימצא דברים מעניינים. בעיקר את הדבר הבא: המסורתיים לא מחפשים מלחמות אידיאולוגיות בנושאי דת ומדינה, ובמקרים רבים מאוד מוכנים לפשרות, שיאפשרו לכולם לחיות על פי אמונותיהם. לכן – רובם תומכים בנישואים אזרחיים למי שרוצה בזה (הדתיים נגד). לכן – רובם מוכנים לאפשר אירועים של הפרדה מגדרית לטובת החרדים (החילונים נגד). לכן – רובם בעד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בשכונות שאין בהן ריבוי של דתיים.

כמה זה רובם? מסך כל המסורתיים, 73% הסכימו עם הקביעה "בעיר שיש בה גם דתיים וגם חילונים וגם מסורתיים אפשר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בשכונות שבהן מספר הדתיים שזה מפריע להם יחסית קטן". אבל כמובן, לא לכל המסורתיים יש אותה עמדה. מקרב מי שהגדירו את עצמם "מסורתי לא כל כך דתי", 79% מסכימים לתחבורה ציבורית בשבת. מקרב מי שהגדירו את עצמם "מסורתי־דתי", 62% מסכימים לתחבורה ציבורית בשבת. זה רוב יותר קטן, אבל עדיין רוב משמעותי.

ח"כ מירי רגב אומנם נטשה השבוע בסוג של מפגן מחאה את "השדולה המסורתית" בכנסת, בטענה שהיא עצמה "מחויבת לשמירת זהותה היהודית של מדינת ישראל כפי שקיבלנו מבית אבא", בעוד השדולה "פועלת בכיוונים רפורמיים". לא לגמרי ברור מה זה אומר. השדולה עוד לא ממש פועלת בשום כיוון. אבל כך או כך, רגב עלתה על סוגיה מעניינת. הרבה גופים מדברים בשם ה"מסורתיים", בלי להידרש לשאלה למה בדיוק הם מתכוונים. המסורתיות של רגב היא דבר אחד, שכבודו במקומו מונח. אבל לצדה יש הרבה סוגים נוספים של מסורתיות. ואגב, גם "בית אבא" הוא לא תמיד אותו בית ואותו אבא.

מי שמגדירים את עצמם "מסורתי דתי" ו"מסורתי לא כל כך דתי" זה לא אותו דבר. ויש מיליונים כאלה בישראל. ננסה להסביר איך. במנעד המשתרע מ"חילונים לחלוטין", שתמיד יבחרו בקטגוריה החילונית ביותר, ועד ה"דתיים" וה"חרדים" שתמיד יבחרו באחת מהקטגוריות האלה, ישנו ציבור גדול שבחירת ההגדרה העצמית שלו תלויה באפשרויות שמוצגות לו.

כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציגה ארבע אפשרויות (חרדי, דתי, מסורתי, חילוני), כ־25% מהיהודים הגדירו את עצמם כמסורתיים, אך כאשר הציגה חמש אפשרויות (חילוני, מסורתי לא כל כך דתי, מסורתי דתי, דתי, חרדי) עלה שיעור המסורתיים (חיבור של מסורתי לא דתי ומסורתי דתי) לקרוב יותר ל־40%. מקרב אלה, יש כמעט פי שניים מסורתיים לא כל כך דתיים (קצת מעל 20% מאשר מסורתיים דתיים (קצת מעל 10%).

מאגר הנתונים של המדד מאפשר להשוות את הסולם הזה (חמש אפשרויות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) גם לסולם של שבע אפשרויות (חילוני לחלוטין, חילוני קצת מסורתי, מסורתי, דתי ליברלי, דתי, דתי תורני, חרדי). בהשוואה כזאת, אפשר לראות שכמחצית מה"מסורתיים לא דתיים" מוכנים להגדיר את עצמם גם כ"חילונים קצת מסורתיים". אז מה הם? יותר מסורתיים – או יותר חילונים? אין לזה תשובה ברורה. תלוי מה הקריטריון שבוחרים להבליט.

במספרים, המשמעות היא שיש הבדלים גדולים בין ההגדרה הכי מרחיבה של מסורתיות (נניח, אם מחשיבים את כל מי שהוא חילוני קצת מסורתי, מסורתי ודתי ליברלי, שזה כ־45%), לבין הגדרה מצומצמת יותר (רק מי שאומר "מסורתי", שזה כ־20%). בכל מקרה, מדובר במיליונים מגוונים. מי שמדבר עליהם, או בשמם, צריך להביא בחשבון את הגיוון הזה. לדוגמה – רוב גדול של מסורתיים לא כל כך דתיים עושים קניות בשבת. רוב גדול של מסורתיים דתיים לא עושים קניות בשבת. על מי אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "מסורתיים", על אלה שקונים ונוסעים בשבת או על אלה שלא?

או שאולי כשאנחנו אומרים "מסורתיים", אנחנו לא מדברים על אורח חיים (מה מסורתיות עושות), אלא על תפיסות עולם (במה מסורתיות תומכות ולמה הן מתנגדות). הסקר שלנו מלמד שמסורתיים שונים מאוד באורחות חייהם, אבל דומים הרבה יותר בתחושה שלא על כל דבר צריך להילחם. שאפשר לתת לאנשים לחיות כמו שהם רוצים, גם אם אידיאולוגית זה לא תמיד מה שהמסורתיים עצמם היו בוחרים ובוחרות לעשות.

מי מאמין לביידן
אנחנו מסכמים את השנה. ואי אפשר לסכם שנה בלי לדבר על נשיא אמריקאי די חדש בסך הכל. נשיא שזו שנתו הראשונה. ויש עוד סיבה לדבר עליו. בדיוק עכשיו ביידן חושב על ישראל – וישראל חושבת על ביידן. כלומר, חושבת על איראן, מה שמחייב אותה לחשוב גם על ביידן, על המיומנות שלו במו"מ, על המחויבות שלו למנוע מאיראן פצצה, על הנכונות שלו לקחת סיכונים. היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בא השבוע לישראל כדי לדבר על איראן. השיחות עם האיראנים במשבר, וצריך להחליט מה לעשות הלאה.

ביידן עוד לא החליט. כלומר, כל שאלה שאנחנו שואלים על יחסי ישראל והנשיא היא בשלב זה שאלה שקצת קשה לענות עליה. אולי בעוד שבועיים יתברר שביידן תקיף יותר ממה שחשבנו מול איראן, ונשנה את דעתנו עליו לטובה (או לרעה – זה בעצם תלוי בעמדה שלכם בעניין איראן). אולי בעוד שבועיים יתברר שהוא נכנע לאיראנים ללא תנאי וחתם על הסכם שלא משאיר לישראל מרחב תמרון. במקרה כזה, אפשר להניח, שרוב הישראלים (אם כי לא כולם – זה אף פעם לא כולם) ישנו את דעתם על ביידן לרעה.

במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים ישראלים השבוע מה דעתם על ביידן, מה שאנחנו מקבלים הוא צילום מצב ברגע רגיש. תחושה יותר מאשר ידיעה. דעה שמבוססת על ציפיות יותר מאשר על מעשים. ביידן עוד לא היה תקיף מול האיראנים, הוא גם עוד לא נכנע לאיראנים. ביידן מתלבט מה לעשות, והישראלים מתלבטים מה לחשוב על הנשיא שעוד לא החליט מה לעשות. חלקם מניחים שהוא יעשה את הדבר הנכון, או הנכון ביותר שהוא בגדר אפשרי. אלה נותנים לביידן (בסקר של המדד והתוכנית "העולם היום" של מואב ורדי) ציון טוב, אפילו מצוין, על היחס שלו לישראל. חלקם מניחים שלא יעשה את הדבר הנכון. אין להם אמון בנשיא. אלה נותנים לביידן ציון לא טוב, אפילו גרוע.

וכמובן, ישנם מי שאומרים שהוא בערך בסדר. לא טוב ולא רע. מצד אחד, זו תשובה קלה, כי לא צריך ממש להכריע. מצד שני, לא בטוח שזו תשובה שהיא מחמאה. הישראלים מצפים – בצדק או שלא בצדק – שנשיא אמריקאי יענה על התואר "הידיד הכי גדול". ידיד "ממוצע" זה ידיד שלא עונה על הציפיות.

מה שאלנו על ביידן? שאלנו אם הוא נשיא טוב או לא טוב לאמריקה, ושאלנו אם הוא נשיא טוב או לא טוב לישראל. באופן טבעי, ישראל היא מה שחשוב לנו יותר. כשני שלישים מהמזדהים כאנשי ימין סבורים שביידן לא טוב, ואפילו גרוע (כשליש) לישראל. בשמאל־מרכז יש שיעור דומה שסבורים שביידן טוב ואפילו מצוין לישראל (בעיקר טוב, אפילו בשמאל הקטן אין הרבה שסבורים שביידן מצוין). בימין כמעט אף אחת לא חושבת שביידן מצוין, ורק מעטים סבורים שהוא טוב. בשמאל כמעט אף אחת לא חושבת שביידן גרוע, ורק מעטות סבורות שהוא לא טוב.

כל זה כמובן לא לגמרי מפתיע. אבל שווה בדיקה השוואתית לעבר. באפריל, במלאת מאה ימים לכהונתו של ביידן, שאלנו שאלות דומות מאוד. לא זהות. במקום "מצוין" ו"גרוע" היה "בכלל לא טוב" ו"מאוד טוב". במקום "ממוצע" היה "מוקדם מדי לומר" – כי אחרי מאה ימים, הנחנו שרבים ירגישו שמוקדם מדי לומר. צריך להביא בחשבון שאולי גם היום רבים מרגישים שמוקדם מדי לומר. ייתכן שאם היינו נותנים אפשרות לומרשמוקדם מדי לומר, רבים היו בוחרים בה, רבים יותר מכפי שבחרו באופציית האמצע "ממוצע".

כך או כך, כל עוד לא הוכח אחרת, הנתונים מלמדים על שני דברים: מצד אחד – שום דבר לא השתנה. גם לפני חצי שנה הימין נתן פחות אמון בביידן והשמאל נתן בו יותר אמון. מצד שני – יש הבדל ניכר בכל הקבוצות ביחס לביידן, ותמיד הבדל לטובתו. גם בוחרי השמאל (שמאל־מרכז ושמאל) העלו את הציון של ביידן. גם בוחרות הימין שמלכתחילה לא היה להן בו הרבה אמון (אבל חלק מהן בכל זאת אמרו שמוקדם מדי), העלו לו את הציון. זה לא שביידן זוכה עכשיו לאמון רב. אבל הוא בהחלט נראה פחות מאיים, או פחות מסתורי, מכפי שנראה לפני חצי שנה. אולי משום שאחרי שנה פחות או יותר הבנו במי מדובר. לא תמיד מה שקיווינו, אבל גם לא יריב מסוכן, או נשיא עוין. הוא לא טראמפ – הוא גם לא אובמה. נסתפק בזה.

השבוע נעזרנו באתר המדד, בדוח מבקר המדינה על הגיור, בדיווחי "מעריב" ובנתונים של המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, גאלופ וישראל חופשית