התיישבתי על הבר והזמנתי לי כוס מרלו. היו עוד שעה וחצי עד לתחילתה של ההופעה, והמועדון היה כבר מלא. המארחת, שדקות לפני כן ביקשה ממני תו ירוק והושיבה אותי על הבר, ניגשה אליי שוב. “היי, סליחה?", פנתה. “כן?", הסתובבתי אליה. “מתי הוא יגיע?", שאלה.
“מי צריך להגיע?", שאלתי. “בעלך, חברה, עם מי הגעת?".
“לבד, את בעצמך הכנסת אותי לפני רגע", אמרתי.
הדוחק היה גדול, היא קצת זעפה, הרימה את כיסא הבר הריק שהשאירה על ידי ומלמלה, “אז חבל שאת לא אומרת". לא הרגשתי רע, נהפוך הוא, “מרבה מקום לירכיים, מרבה טוב", נהגה להגיד סבתי.
סתם, המצאתי את זה עכשיו.
הרבה זמן לא יצאתי לבדי, בלי שום אדם אחר לדאוג לו, לשוחח עמו, לעשות עליו רושם או להציף אותו באנרגיה שחסרה לי. כך, בהחלטה של רגע, במוצאי שבת אחת, שאלתי את הבייביסיטר אם היא זמינה, היא כמובן, ענתה מיד שכן וקבעתי איתה, עוד לא ידעתי לאן אני הולכת, לכמה זמן, אבל קבעתי, כדי שאדע שאחרי כל עייפות עשרת ימי המחלה של גפן, בחסות המעון, החורף והשיניים שבוקעות, רגע לפני שהיא שבה אל הגן, אמה שבה קצת לעצמה.
בשמונה כבר נרדמה במיטתה, ואני, לבושה שמלה שחורה עם נקודות זהובות וגרביונים שחורים ומחממים, התיישבתי מול המחשב וחיפשתי אטרקציה לאותו הערב. אני לא יודעת כמה זמן אתם קוראים את טוריי, אבל הוותיקים זוכרים שחלום הילדות/הנעורים שלי היה לפגוש את הזמר (הלאומי!) יהורם גאון. כך כתבתי עליו טור או שניים, עד שבדרך לא דרך הגיעו הטורים אל מפתן דלתו ולבו, והוא הפתיע, טלפן אליי ואף הגדיל לעשות והגיע להתארח בתוכנית הרדיו שלי.
אחרי התוכנית ההיא, שבה דיברנו על בית אבא, שירה וקצת אהבה, העזתי וכתבתי לו, פעם ועוד פעם. גם בתקופת הקורונה כתבתי לו, זה היה בדיוק בין שני סגרים, אני הייתי בהריון, והדבר היחיד שיכולתי לאכול בלי להקיא היה מרק, כך שפקדתי לא פעם את מסעדת "קיטון" בדיזנגוף. מרק עוף, ירקות ואטריות, כמו מידיה של אמא מנחמת. באחד הביקורים ראיתי על הקיר המפואר שם, זה שקיבל חתימות מאלתרמן, שלונסקי ורובינא, את חתימתו של גאון. צילמתי לו בהתלהבות, שוחחנו קצת והוא הבטיח שכשתסתיים הקורונה הנוראית והוא יעמוד שוב באור הזרקורים ויעטפו אותו זרועותיה המנחמות של הבמה, הוא יזמין אותי כאורחת כבוד לאחת מהופעותיו.
אני לא מבקשת חינם, אף פעם לא ביקשתי וגם לא אבקש, אבל כנראה שהבין הגורל את צימאוני, וראיתי שנותר מספר מצומצם של כרטיסים להופעה שלו בעוד שעות מספר. רכשתי מיד. הבייביסיטר נכנסה, אמרתי לה שיש קצת סושי במקרר ודברים טעימים, ואני זמינה לכל. התאפרתי במהירות ויצאתי מהבית.
במועדון הגריי במודיעין, על הבר, שאל אותי הברמן אם אני חלק מההפקה. “למה אתה שואל?", תהיתי “כי את מוכרת לי ולא נראה לי שבאת לראות את ההופעה הזו".
“מוכרת אולי, אבל למה אתה חושב שלא קניתי כרטיס?".
“תסתכלי, את הכי צעירה פה", חייך והשיק איתי לחיים, הוא עם כוס חד־פעמית מלאה בקולה ואני עם היין. “ואולי אני גם המעריצה הכי אובססיבית פה", קרצתי לו. “וואללה? מגניב", מזג לי ולו צ'ייסר, אני אוהבת את הרגעים הקטנים האלו.
כשיהורם עלה, הקהל הריע. משהו בהדר המולד שיש לזמר הזה לא ברור. אף שעובר הזמן, לא נס ליחו, ושלא כמו בשיר “בית אבי", שבסופו עומד בית ילדותו של הדובר מיותם ועזוב, הבית שעליו שר יהורם בכל אחד משיריו, עומד יציב, איתן, מתפקד והומה, כבר שנים רבות. הסתכלתי על הקהל הגדול והשבוי. כשניגנה להקת הנגנים “היום יום הולדת" לכבוד יום הולדתו של הזמר, עמד הקהל על רגליו ומחא כפיים, ואחת מעובדות המקום עלתה עם בקבוק יין יקר והגישה ליהורם בחרדת קודש. הוא הובך מאוד אך הודה על כך.
אני אוהבת להביט על קהל, בהופעות גדולות, זה לא אמור לגרוע כהוא זה מהאומן על הבמה, אבל בינינו, הוא מביא סיפור אחד בעוד שבקהל יש אלפים. אז אני מביטה עליהם, ולקול שירתו אוספת אליי את סיפוריהם. תחת הבר, ליד אחד השולחנות ישב בחור בן 50 בערך, בעל חזות הייטקיסטית, אם יש דבר כזה בכלל, גבוה, ממושקף, שיער כסוף, חולצה כחולה וג'ינס. לצדו ישב אביו, איך אני יודעת שזה אביו? כי קשה לטעות בו. אף על פי שישב, ביד אחת אחז במקל הליכה חום ומעוטר, ובידו השנייה בכוס תה חם שכל רגע שלח בנו את הברמן למלא.
הבן לא חיבק את אביו ולא שוחח איתו במשך כל ההופעה, רק צילם אותו. אביו לא שם לב למצלמת האייפון המשוכללת. למרות גילו המתקדם מאוד, הוא שר את כל השירים, ידע את המימיקות, האינטונציות הנכונות, ולפני שיהורם סיפר בדיחה, כבר צחק אביו, כי לבטח הכיר את הסוף. ידעתי למה מצלם אותו בנו, ידעתי שרכש כרטיס מבעוד מועד, שחיכה בכיליון עיניים להופעה הזו, ידעתי שטלפן לאביו לא פעם והזכיר לו, “אבא, עוד מעט יהורם גאון,
אתה זוכר?".
“מי?", שאל אביו.
“יהורם גאון", לבטח הגביר את קולו בשיחת הטלפון.
“בטח בטח, אני מחכה, אתה תיקח אותי, כן?".
“כן, אבא, ואל תאכל, נזמין שם".
“היה ברוך, בן שלי", בירך אביו.
חשבתי הרבה איך להציג את עניין המצלמה שהאירה על פניו של אביו, שספג כל שנייה של ההופעה, עד כי נראה היה שגם אם האולם היה ריק ובחוץ מלחמת עולם שלישית, כלום לא היה משנה לו, כי באולם היו רק הוא ויהורם. כמעט הייתי נדושה והלקיתי את הבן הזה על כך שבמקום לנצור את רגעיו עם אביו, שם במקום הזה, עם הזמן הספור עד שנת הנצח, התעסק בלצלם ולנצור.
אחר כך הקדשתי לזה עוד מחשבה (מה שגרם לי לאחר בהגשת הטור, עמך הסליחה מאור העורך) והתביישתי בעצמי. איך אשפוט? הרי במקום להסתמך על הזיכרון הסלקטיבי, העייף, זה הסופג אליו כל כך הרבה מידע במהלך הדור הזה והתקופה הזו, גיבה הילד - ההייטקיסט, זה שישב לסעוד עם בנו ואשתו ארוחת צהריים של שבת, וכל רגע הביט למעלה, אל השעון, עד הדקה שבה ייצא כבר וייקח את אביו אל ההופעה - את זיכרונותיו.
כן, בדיוק, הוא גיבה את זיכרונותיו, שיהיה לו את אבא שר את “יש מקום", “אל תשטה באהבה", “רוזה רוזה", גם כשישיר למלאכים שירחצו את גופו טרם כניסה לגן עדן.
הזמנתי לי עוד כוס מרלו והקשבתי ליהורם שר את "כמו חצב", עם מילותיה הנצחיות של נעמי שמר הנצחית, שם היא פונה אל הציפור ומבקשת ממנה “בהגיעך עדי אובד, למדי אותי להישרד".
וכך, הנחתי, תגיע עצבותו של האיש ההייטקיסט, שפעם היה ילד, שגדל על תקליטיו של יהורם, אותם תקליטים שהיה רוכש אביו במעט הכסף שהרוויח במשלח ידו. וכשתגיע עצבות הפרידה, וכשיגיע האובדן, ילמד אותו הסרטון הארוך הזה, להישרד. ישיב לו את אביו ברזולוציה מעולה, כמעט הולוגרמה, תחת השמיכה, לכמה שעות של זיכרון, בכי ושמחה.
בסוף ההופעה שילמתי את החשבון ויצאתי הביתה. הייתי מבוסמת מיין, מארץ ישראל היפה ומסיפורים אנושיים שהקיפו אותי. סימסתי שוב ליהורם (ואני נשבעת שזו הפעם האחרונה, כי בפעם הבאה בטוח שיעצרו אותי): “היית מושלם!".
“תודה, חברה ותיקה", שלח לי חזרה וצירף ציור קטן של פרח.
נו, אני רק בת 31 ונכנסתי לרשימת החברים הוותיקים של יהורם גאון. לא הרבה עשיתי בחיי, אבל זה, אין ספק, ייזכר לדורות.