1. אבן הפינה


ערב שנת 2022 חיים בישראל קצת פחות מ־7 מיליון יהודים, כמעט 2 מיליון ערבים וכחצי מיליון "אחרים". אני מעריך שרוב רובם של היהודים בישראל היו שמחים להתעורר בוקר אחד בלי ערבים, ולהפך. באותה נשימה, אין לי ספק שרוב דומה בשני הצדדים יודע שאין לזה שום סיכוי. היהודים יודעים שלא תהיה עוד נכבה, הערבים יודעים שהם חיים במדינה יהודית והיא לא ניתנת להכנעה. אנחנו נמשיך לחיות כאן אלה עם אלה. אף צד לא הולך לשום מקום. הגורל זימן אותנו להמשיך להיות משורגים זה בזה, לטוב ולרע. עד עכשיו, זה היה בעיקר לרע.


כניסתה של רע"ם, מפלגתה של התנועה האסלאמית בישראל, לקואליציה המונהגת על ידי ראש ממשלה חובש כיפה, שבה מכהנים אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני בכירים, היא לא סתם אירוע היסטורי. מדובר באירוע מכונן, שומט לסתות ומשנה מציאות. מנסור עבאס, המנהיג שהעז לקפוץ לתוך נהר שורץ תנינים וכרישים בלי לדעת אם יש בכלל גדה בצד השני, עשה מעשה נועז אפילו יותר מהגעתו של אנואר סאדאת לירושלים. מאחורי הנשיא המצרי עמדה מדינה ריבונית, עוצמה צבאית, עשרות מיליוני אזרחים, תמיכה בינלאומית. מנסור מנהיג מפלגה קטנה מוקפת אויבים, מאחוריו יש רק סכינים, האלקטורט שלו הפכפך, הוא חי במדינה של אחרים. המעשה שביצע מנוגד לכל מה שהטיפו שנות דור שאר המנהיגים מסוגו. ההימור שלו אדיר, בעוד סיכויי ההצלחה אינם ברורים.

עבאס הוא הרבה יותר מאיש השנה 2021. כפי שהדברים נראים כעת, הוא איש העשור, אולי אפילו איש הדור. אם הוא יצליח להניח את אבן הפינה לגשר המיוחל בין שני העמים, להפיל את חומות הגטו של ערביי ישראל ולהפוך אותם שותפים לגיטימיים במדינה היהודית, זהו מעשה בקנה מידה תנ"כי. פרס נובל לשלום יהיה קטן עליו בלא מעט מספרים. מתישהו נצטרך להציב פסלים שלו בכיכרות הערים. או לפחות הערים המעורבות.

ברמה האישית, כשנודע לי על הרומן הסוער בין עבאס לבנימין נתניהו, הייתי בעיקר חשדן. משהו לא הריח טוב. את נתניהו היה קל להבין. כדי להישאר בשלטון הוא היה מוכן לשבת גם עם קאסם סולימאני. עבאס נראה כפופוליסט פוליטי ערמומי שמנסה לסחוט מנהיג במצוקה כדי להשיג מקסימום רווח פוליטי. "רע"ם זה אחים מוסלמים", הסברתי לינון מגל ב־103FM, "זו מפלגה אחות של חמאס, של ארדואן, אין סיכוי שאפשר יהיה לשבת איתם, הם רואים בכל שטח המדינה ווקף אסלאמי". החיבור של עבאס ונתניהו נראה לי שרלטנות לשמה. "כשמדובר בשריעה האסלאמית", הטפתי בלהט, "אין עם מי ועל מה לדבר. הדת תמיד תיקח את זה למקומות קיצוניים".


אגב, מגל הטיף כנגדי בדיוק את התזה ההפוכה. הוא וחבריו, בהשראת המאור הגדול בבלפור, הפכו לחבורת שלום עכשיווניקים מפויסת. את השופרות המירו בכינורות, וכשאמרו את השם עבאס עיניהם הצטעפו במבטים חולמניים. אכן, העולם מצחיק.

בעקבות הדברים שאמרתי וכתבתי, הרים לי טלפון מכר ותיק מאוד, הרב מיכאל מלכיאור. "אתה טועה", הסביר לי. ניהלנו ויכוח ארוך. הוא סיפר לי על המסע הארוך שלו עם פטרונו הרוחני של עבאס, השייח' עבדאללה נימר דרוויש. על ההיכרות עם עבאס. על הדיאלוג הבין־דתי שהם כוננו יחד. על המכנה המשותף הרחב. על הרצון האותנטי לחיות כאן ביחד בלי לפגוע זה ברגשותיו או זכויותיו של זה.

אני מכיר את מלכיאור מאז שישב בקבינט של אהוד ברק. רב אורתודוקסי מצד אחד, יהודי פרגמטי, מתון ושואף שלום מצד שני. אדם שמסוגל להתיידד גם עם נחש, במאורתו. חשבתי שהוא תמים. בדיעבד, התמים הייתי אני. מנסור עבאס מוכיח במעשים כל מה שמלכיאור הסביר לי במילים. זה אמיתי, זה כאן, אפשר לגעת בזה.


2. המהפך של דרוויש


סקר של האתר "כל אל־ערב" הראה השבוע שעבאס צובר פופולריות במהירות עצומה. על פי הסקר (הלא מקצועי) הזה, עבאס כבר יותר פופולרי מאחמד טיבי ואיימן עודה גם יחד. הסקר נערך אחרי אמירתו המדהימה של עבאס על כי "ישראל נוסדה כמדינה יהודית וזה לא הולך להשתנות". שימו לב לניסוח. הוא לא אומר שזה משמח אותו, הוא לא אומר שהוא תומך בזה. הוא אומר שהוא משלים עם העובדה הזו. יותר מזה, אנחנו לא צריכים. גם רע"ם רואה עדנה בסקרים. עד היום, היא בדרך כלל לא הצליחה לעבור לבדה בסקרי דעת הקהל. היום היא נעה בין 5 ל־6 מנדטים (עלייה של 20% בכוחה), גורפת את אותו מספר מושבים בכנסת כמו שלוש המפלגות הערביות האחרות גם יחד.


אם זה נכון, זה נפלא. זה מוכיח מה שאנחנו מרגישים בשנים האחרונות בחיים עצמם, כשאנחנו נתקלים ברופאים, אחים, רוקחים, מהנדסים, מסעדנים, סוחרים, טכנאים, מלצרים וחברים ערבים כאן, שם ובכל מקום. בתוך העשור השמיני לקיומה של מדינת היהודים, האסימון מתחיל ליפול גם אצל הערבים. הבדלנות נחלשת, הרצון להשתלב, להשתתף, להיות חלק מהחוויה הישראלית, מתחזק והולך. מאורעות שומר החומות ביטאו את אלימותם ותסכולם של מעטים (השתתפו בהם בין 8,000 ל־10,000 ערבים), אבל לא שיקפו את הסנטימנט האמיתי בקרב ההמונים.
אגב, גם אם מישהו ידליק כאן את העסק מחדש והכל יעלה בסערה השמיימה עם אינתיפאדה שלישית בתוך ישראל, כל האמור לעיל יישאר חתום ונצור בין דפי ההיסטוריה. המעשה נעשה, התקדים הוקדם, את העובדה הזו לא ניתן יהיה לשנות, לנצח.

הכל התחיל אצל השייח' עבדאללה נימר דרוויש, שהקים את התנועה האסלאמית בישראל בשנת 1971. כעבור כמה שנים הקים השייח' גם ארגון טרור ("אוסראת אל־ג'יהאד", משפחת הג'יהאד), שעסק בעיקר בהצתות רכוש יהודי (אך בלי פגיעה בנפש). הוא נלכד, הורשע ונידון לעונש מאסר. ב־85' שוחרר בעסקת ג'יבריל אבל במקום לחזור לדרך הטרור, כמו רוב חבריו, חל בו מהפך עמוק.

השייח' דרוויש הפך למטיף לשלום. בשלב מסוים הוא הכיר את הרב מלכיאור ובין השניים התפתחה מערכת יחסים מופלאה שכללה כימיה אישית, חברות עמוקה ותחושת שותפות גודל בין־דתית. הם הקימו יחד את ארגון "היוזמה הדתית לשלום" והחלו במסע ארוך, מדהים, לכאורה חסר סיכוי, שהסתיים ביוני השנה כשמפלגתו של השייח' דרוויש, רע"ם, נכנסה לקואליציה של הממשלה החדשה בישראל. השייח' דרוויש נפטר ארבע שנים לפני חוף המבטחים המפתיע הזה. על קברו עמד אז הרב מלכיאור, והתייפח. "הבטחת לי שלעולם לא תנטוש אותי", אמר הרב על קבר האימאם, "עכשיו אני מרגיש כמו יתום".

מלכיאור סיפר לי במהלך השנים על המסע הזה. הייתי סקפטי, במקרה הטוב, מלגלג במקרה הפחות טוב. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הם ערכו ועידה בין־דתית גדולה באלכסנדריה, שם הטיפו להפסיק לרצוח בשם הדת ופרסמו הצהרה משותפת. אימאמים, רבנים וכמרים ביחד, נגד הטרור, האלימות והשנאה. הם פעלו גם בארץ, יד ביד. מלכיאור ונימר דרוויש. בלוד, בעכו, בירושלים. מקימים סוכת שלום כאן, ועידת שלום שם, הכל על בסיס דתי, הבסיס האמיתי, לשיטתו של מלכיאור, שבו אפשר להגיע לשקט בארץ הזאת.

את השייח' דרוויש ירש, לאחר מותו, השייח' ראאד בדיר. הוא המשיך בדיוק במקום שבו הפסיק רבו, כלומר שייח'ו. בדיר הוא המנהיג הרוחני של רע"ם הנוכחית. הוא הולך יד ביד עם מלכיאור. הוא זה שמעניק את הגושפנקא הרוחנית, הדתית, למעשיו של עבאס. ב־4 ביולי פרסם ה"ניו יורק טיימס" ראיון משותף נרחב עם שניהם, שבו עלו גם שמותיהם של השייח' דרוויש ועבאס. "אסלאמיסט אדוק שהוא חלק מהממסד האסלאמי פוגש ציוני אדוק שישב בקבינט הישראלי ובניו משרתים ביחידות עילית בצה"ל", אמר שם מלכיאור, "והם מגיעים למצב שהם משלימים זה את המשפטים של זה. איך זה קרה? כי הסתכלנו אחד לשני בעיניים והבנו שאנחנו נמצאים באותו מקום".


3. תודה, ביבי

עבאס תרגם את התיאוריה הזו למעשה פוליטי. הוא קפץ לבריכה בלי לדעת אם יש בה מים. הוא עומד היום בלחצים אדירים. נתניהו, שחיזר אחריו כרומיאו, אירח אותו במעון השרד הממלכתי, הבטיח לו הרים וגבעות והיה מוכן להקים איתו כמה ממשלות שצריך, התהפך עליו בן לילה כשעבאס הצטרף לצד השני. זה היה צפוי. אבל גם אחיו של עבאס ברשימה המשותפת לא טומנים את השבריות שלהם בצלחת (אלא בגבו). כל ציוץ ימני של הממשלה משמש נגדו. הולכים לו על הראש בכל הכוח. יש לו בתוך הסיעה כיסי התנגדות אופורטוניסטיים מסוגו של מאזן גנאים. סיפור עצוב, גנאים הנ"ל. פעם סימל את הדו־קיום כיו"ר הכריזמטי והחייכן של בני סכנין. היום הוא דואג בעיקר לסיכוייו להיבחר לראשות העירייה שם, פחות לעתיד של בוחריו. אבל עבאס לא נרתע. הוא ממשיך הלאה בכל הכוח. אין לו דרך חזרה. הוא שלם עם עצמו. צריך להתפלל למענו. בעברית ובערבית. מסידור תפילה יהודי, וגם מקוראן.


זה לא היה יכול לקרות בלי נתניהו. בהפוך על הפוך, נכון לעכשיו הפרק המרשים ביותר במורשת נתניהו הוא פרק השלום. שני מפעלי השלום הגדולים שלו קרו לו במקרה, כשניסה להגיע למחוזות אחרים. הסכמי אברהם נולדו מכורח ביטול הסיפוח (ותודה לאשכנזי וגנץ). ריסוק תקרת הזכוכית של ערביי ישראל נכפה על נתניהו לצורכי הישרדות אישיים דחופים. הוא הטיף, שכנע, חיזר והכשיר, אבל לא זכה לממש. כמשה על הר נבו, נאלץ נתניהו להביט ביריביו השנואים פורעים את השטרות שעליהם הוא חתם מול עבאס. עכשיו הוא ושופרותיו מנסים בכל כוחם לשכתב את ההיסטוריה, אבל היא לא ניתנת לשכתוב. האמת ידועה לכולם: נתניהו הוא שסלל את הדרך, בנה את הגשר ופרץ את המבוי הסתום. אף אחד אחר לא מסוגל היה לעשות את זה. כשראש הממשלה בנט אמר את זה, בנאום ההכתרה שלו, הוא דייק. תודה, ביבי.

לצדו של נתניהו, מגיע קרדיט ראוי לשורה ארוכה של מנהיגים־שותפים. הראשון הוא נפתלי בנט, שקפץ למים הסוערים בידיעה שסיכוייו לצאת מהם אינם גבוהים. הוא הבין את גודל השעה. הוא יודע שצירוף הערבים לקואליציה יכול להעביר את ישראל לעידן של תקווה. הוא מנע בחירות חמישיות, גדע את הטירוף ההולך וגובר סביב נתניהו ומשפחתו, הציל ברגע האחרון את הדמוקרטיה הישראלית ויהיה, לנצח, ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון בתולדות מדינת ישראל. ליד זה, הוא גם ראש הממשלה הראשון עם ערבים בקואליציה. שיהיו לו (ולנו) בהצלחה.