1. אבן הפינה
ערב שנת 2022 חיים בישראל קצת פחות מ־7 מיליון יהודים, כמעט 2 מיליון ערבים וכחצי מיליון "אחרים". אני מעריך שרוב רובם של היהודים בישראל היו שמחים להתעורר בוקר אחד בלי ערבים, ולהפך. באותה נשימה, אין לי ספק שרוב דומה בשני הצדדים יודע שאין לזה שום סיכוי.
היהודים יודעים שלא תהיה עוד נכבה, הערבים יודעים שהם חיים במדינה יהודית והיא לא ניתנת להכנעה. אנחנו נמשיך לחיות כאן אלה עם אלה. אף צד לא הולך לשום מקום. הגורל זימן אותנו להמשיך להיות משורגים זה בזה, לטוב ולרע. עד עכשיו, זה היה בעיקר לרע.
כניסתה של רע"ם, מפלגתה של התנועה האסלאמית בישראל, לקואליציה המונהגת על ידי ראש ממשלה חובש כיפה, שבה מכהנים אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני בכירים, היא לא סתם אירוע היסטורי. מדובר באירוע מכונן, שומט לסתות ומשנה מציאות. מנסור עבאס, המנהיג שהעז לקפוץ לתוך נהר שורץ תנינים וכרישים בלי לדעת אם יש בכלל גדה בצד השני, עשה מעשה נועז אפילו יותר מהגעתו של אנואר סאדאת לירושלים.
מאחורי הנשיא המצרי עמדה מדינה ריבונית, עוצמה צבאית, עשרות מיליוני אזרחים, תמיכה בינלאומית. מנסור מנהיג מפלגה קטנה מוקפת אויבים, מאחוריו יש רק סכינים, האלקטורט שלו הפכפך, הוא חי במדינה של אחרים. המעשה שביצע מנוגד לכל מה שהטיפו שנות דור שאר המנהיגים מסוגו. ההימור שלו אדיר, בעוד סיכויי ההצלחה אינם ברורים.
עבאס הוא הרבה יותר מאיש השנה 2021. כפי שהדברים נראים כעת, הוא איש העשור, אולי אפילו איש הדור. אם הוא יצליח להניח את אבן הפינה לגשר המיוחל בין שני העמים, להפיל את חומות הגטו של ערביי ישראל ולהפוך אותם שותפים לגיטימיים במדינה היהודית, זהו מעשה בקנה מידה תנ"כי. פרס נובל לשלום יהיה קטן עליו בלא מעט מספרים. מתישהו נצטרך להציב פסלים שלו בכיכרות הערים. או לפחות הערים המעורבות.
ברמה האישית, כשנודע לי על הרומן הסוער בין עבאס לבנימין נתניהו, הייתי בעיקר חשדן. משהו לא הריח טוב. את נתניהו היה קל להבין. כדי להישאר בשלטון הוא היה מוכן לשבת גם עם קאסם סולימאני. עבאס נראה כפופוליסט פוליטי ערמומי שמנסה לסחוט מנהיג במצוקה כדי להשיג מקסימום רווח פוליטי.
"רע"ם זה אחים מוסלמים", הסברתי לינון מגל ב־103FM, "זו מפלגה אחות של חמאס, של ארדואן, אין סיכוי שאפשר יהיה לשבת איתם, הם רואים בכל שטח המדינה ווקף אסלאמי". החיבור של עבאס ונתניהו נראה לי שרלטנות לשמה. "כשמדובר בשריעה האסלאמית", הטפתי בלהט, "אין עם מי ועל מה לדבר. הדת תמיד תיקח את זה למקומות קיצוניים".
אגב, מגל הטיף כנגדי בדיוק את התזה ההפוכה. הוא וחבריו, בהשראת המאור הגדול בבלפור, הפכו לחבורת שלום עכשיווניקים מפויסת. את השופרות המירו בכינורות, וכשאמרו את השם עבאס עיניהם הצטעפו במבטים חולמניים. אכן, העולם מצחיק.
בעקבות הדברים שאמרתי וכתבתי, הרים לי טלפון מכר ותיק מאוד, הרב מיכאל מלכיאור. "אתה טועה", הסביר לי. ניהלנו ויכוח ארוך. הוא סיפר לי על המסע הארוך שלו עם פטרונו הרוחני של עבאס, השייח' עבדאללה נימר דרוויש. על ההיכרות עם עבאס. על הדיאלוג הבין־דתי שהם כוננו יחד. על המכנה המשותף הרחב. על הרצון האותנטי לחיות כאן ביחד בלי לפגוע זה ברגשותיו או זכויותיו של זה.
אני מכיר את מלכיאור מאז שישב בקבינט של אהוד ברק. רב אורתודוקסי מצד אחד, יהודי פרגמטי, מתון ושואף שלום מצד שני. אדם שמסוגל להתיידד גם עם נחש, במאורתו. חשבתי שהוא תמים. בדיעבד, התמים הייתי אני. מנסור עבאס מוכיח במעשים כל מה שמלכיאור הסביר לי במילים. זה אמיתי, זה כאן, אפשר לגעת בזה.
2. המהפך של דרוויש
סקר של האתר "כל אל־ערב" הראה השבוע שעבאס צובר פופולריות במהירות עצומה. על פי הסקר (הלא מקצועי) הזה, עבאס כבר יותר פופולרי מאחמד טיבי ואיימן עודה גם יחד. הסקר נערך אחרי אמירתו המדהימה של עבאס על כי "ישראל נוסדה כמדינה יהודית וזה לא הולך להשתנות". שימו לב לניסוח. הוא לא אומר שזה משמח אותו, הוא לא אומר שהוא תומך בזה. הוא אומר שהוא משלים עם העובדה הזו.
יותר מזה, אנחנו לא צריכים. גם רע"ם רואה עדנה בסקרים. עד היום, היא בדרך כלל לא הצליחה לעבור לבדה בסקרי דעת הקהל. היום היא נעה בין 5 ל־6 מנדטים (עלייה של 20% בכוחה), גורפת את אותו מספר מושבים בכנסת כמו שלוש המפלגות הערביות האחרות גם יחד.
אם זה נכון, זה נפלא. זה מוכיח מה שאנחנו מרגישים בשנים האחרונות בחיים עצמם, כשאנחנו נתקלים ברופאים, אחים, רוקחים, מהנדסים, מסעדנים, סוחרים, טכנאים, מלצרים וחברים ערבים כאן, שם ובכל מקום. בתוך העשור השמיני לקיומה של מדינת היהודים, האסימון מתחיל ליפול גם אצל הערבים. הבדלנות נחלשת, הרצון להשתלב, להשתתף, להיות חלק מהחוויה הישראלית, מתחזק והולך. מאורעות שומר החומות ביטאו את אלימותם ותסכולם של מעטים (השתתפו בהם בין 8,000 ל־10,000 ערבים), אבל לא שיקפו את הסנטימנט האמיתי בקרב ההמונים.
אגב, גם אם מישהו ידליק כאן את העסק מחדש והכל יעלה בסערה השמיימה עם אינתיפאדה שלישית בתוך ישראל, כל האמור לעיל יישאר חתום ונצור בין דפי ההיסטוריה. המעשה נעשה, התקדים הוקדם, את העובדה הזו לא ניתן יהיה לשנות, לנצח.
הכל התחיל אצל השייח' עבדאללה נימר דרוויש, שהקים את התנועה האסלאמית בישראל בשנת 1971. כעבור כמה שנים הקים השייח' גם ארגון טרור ("אוסראת אל־ג'יהאד", משפחת הג'יהאד), שעסק בעיקר בהצתות רכוש יהודי (אך בלי פגיעה בנפש). הוא נלכד, הורשע ונידון לעונש מאסר. ב־85' שוחרר בעסקת ג'יבריל אבל במקום לחזור לדרך הטרור, כמו רוב חבריו, חל בו מהפך עמוק.
השייח' דרוויש הפך למטיף לשלום. בשלב מסוים הוא הכיר את הרב מלכיאור ובין השניים התפתחה מערכת יחסים מופלאה שכללה כימיה אישית, חברות עמוקה ותחושת שותפות גודל בין־דתית. הם הקימו יחד את ארגון "היוזמה הדתית לשלום" והחלו במסע ארוך, מדהים, לכאורה חסר סיכוי, שהסתיים ביוני השנה כשמפלגתו של השייח' דרוויש, רע"ם, נכנסה לקואליציה של הממשלה החדשה בישראל.
השייח' דרוויש נפטר ארבע שנים לפני חוף המבטחים המפתיע הזה. על קברו עמד אז הרב מלכיאור, והתייפח. "הבטחת לי שלעולם לא תנטוש אותי", אמר הרב על קבר האימאם, "עכשיו אני מרגיש כמו יתום".
מלכיאור סיפר לי במהלך השנים על המסע הזה. הייתי סקפטי, במקרה הטוב, מלגלג במקרה הפחות טוב. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הם ערכו ועידה בין־דתית גדולה באלכסנדריה, שם הטיפו להפסיק לרצוח בשם הדת ופרסמו הצהרה משותפת. אימאמים, רבנים וכמרים ביחד, נגד הטרור, האלימות והשנאה. הם פעלו גם בארץ, יד ביד. מלכיאור ונימר דרוויש. בלוד, בעכו, בירושלים. מקימים סוכת שלום כאן, ועידת שלום שם, הכל על בסיס דתי, הבסיס האמיתי, לשיטתו של מלכיאור, שבו אפשר להגיע לשקט בארץ הזאת.
את השייח' דרוויש ירש, לאחר מותו, השייח' ראאד בדיר. הוא המשיך בדיוק במקום שבו הפסיק רבו, כלומר שייח'ו. בדיר הוא המנהיג הרוחני של רע"ם הנוכחית. הוא הולך יד ביד עם מלכיאור. הוא זה שמעניק את הגושפנקא הרוחנית, הדתית, למעשיו של עבאס. ב־4 ביולי פרסם ה"ניו יורק טיימס" ראיון משותף נרחב עם שניהם, שבו עלו גם שמותיהם של השייח' דרוויש ועבאס.
"אסלאמיסט אדוק שהוא חלק מהממסד האסלאמי פוגש ציוני אדוק שישב בקבינט הישראלי ובניו משרתים ביחידות עילית בצה"ל", אמר שם מלכיאור, "והם מגיעים למצב שהם משלימים זה את המשפטים של זה. איך זה קרה? כי הסתכלנו אחד לשני בעיניים והבנו שאנחנו נמצאים באותו מקום".
3. תודה, ביבי
עבאס תרגם את התיאוריה הזו למעשה פוליטי. הוא קפץ לבריכה בלי לדעת אם יש בה מים. הוא עומד היום בלחצים אדירים. נתניהו, שחיזר אחריו כרומיאו, אירח אותו במעון השרד הממלכתי, הבטיח לו הרים וגבעות והיה מוכן להקים איתו כמה ממשלות שצריך, התהפך עליו בן לילה כשעבאס הצטרף לצד השני.
זה היה צפוי. אבל גם אחיו של עבאס ברשימה המשותפת לא טומנים את השבריות שלהם בצלחת (אלא בגבו). כל ציוץ ימני של הממשלה משמש נגדו. הולכים לו על הראש בכל הכוח. יש לו בתוך הסיעה כיסי התנגדות אופורטוניסטיים מסוגו של מאזן גנאים.
סיפור עצוב, גנאים הנ"ל. פעם סימל את הדו־קיום כיו"ר הכריזמטי והחייכן של בני סכנין. היום הוא דואג בעיקר לסיכוייו להיבחר לראשות העירייה שם, פחות לעתיד של בוחריו. אבל עבאס לא נרתע. הוא ממשיך הלאה בכל הכוח. אין לו דרך חזרה. הוא שלם עם עצמו. צריך להתפלל למענו. בעברית ובערבית. מסידור תפילה יהודי, וגם מקוראן.
זה לא היה יכול לקרות בלי נתניהו. בהפוך על הפוך, נכון לעכשיו הפרק המרשים ביותר במורשת נתניהו הוא פרק השלום. שני מפעלי השלום הגדולים שלו קרו לו במקרה, כשניסה להגיע למחוזות אחרים. הסכמי אברהם נולדו מכורח ביטול הסיפוח (ותודה לאשכנזי וגנץ). ריסוק תקרת הזכוכית של ערביי ישראל נכפה על נתניהו לצורכי הישרדות אישיים דחופים. הוא הטיף, שכנע, חיזר והכשיר, אבל לא זכה לממש.
כמשה על הר נבו, נאלץ נתניהו להביט ביריביו השנואים פורעים את השטרות שעליהם הוא חתם מול עבאס. עכשיו הוא ושופרותיו מנסים בכל כוחם לשכתב את ההיסטוריה, אבל היא לא ניתנת לשכתוב. האמת ידועה לכולם: נתניהו הוא שסלל את הדרך, בנה את הגשר ופרץ את המבוי הסתום. אף אחד אחר לא מסוגל היה לעשות את זה. כשראש הממשלה בנט אמר את זה, בנאום ההכתרה שלו, הוא דייק. תודה, ביבי.
לצדו של נתניהו, מגיע קרדיט ראוי לשורה ארוכה של מנהיגים־שותפים. הראשון הוא נפתלי בנט, שקפץ למים הסוערים בידיעה שסיכוייו לצאת מהם אינם גבוהים. הוא הבין את גודל השעה. הוא יודע שצירוף הערבים לקואליציה יכול להעביר את ישראל לעידן של תקווה. הוא מנע בחירות חמישיות, גדע את הטירוף ההולך וגובר סביב נתניהו ומשפחתו, הציל ברגע האחרון את הדמוקרטיה הישראלית ויהיה, לנצח, ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון בתולדות מדינת ישראל. ליד זה, הוא גם ראש הממשלה הראשון עם ערבים בקואליציה. שיהיו לו (ולנו) בהצלחה.
4. האדריכלים
לבנט הייתה חצי שנה לא רעה בכלל. הוא לא היה מצליח במסע הזה בלי תאומתו איילת שקד, מי שניסתה בכל כוחה למצוא אלטרנטיבה לממשלה הנוכחית אבל הבינה ברגע האמת שאין כזאת. בסוף היום אירע אירוע בלתי נתפס, כששקד היא זו שנתנה את האור הירוק ובשורה התחתונה היא זו שפינתה את "הגברת" מהמעון בבלפור, מעון שבו נאסר עליה לבקר כל שנות כהונתה בממשלה.
בנט דילג די בקלות מעל רוב המוקשים האמיתיים: עזה, גל הדלתא, התקציב, הזירה הבינלאומית. הוא מקבל הרבה מאוד כבוד בעולם: תיק הכתבות וראיונות שלו מעבר לים גדוש עד להתפקע: מגזינים, אתרי חדשות ועיתונים מתחרים זה בזה בכתבות שער ודיוקנים על אודותיו (רק אתמול ה"ניו יורק טיימס" פתח עם בנט כתבת שער ענקית על ההתמודדות עם האומיקרון), אבל היה מחליף את כל זה בנזיד כותרות חיוביות כאן בבית. הוא עוד לא צלח את מבחן הכריזמה, הוא עוד לא פרץ את מחסום הסקרים, הוא עוד לא יודע מניין יגייס את בייס הבוחרים הבא. נטל ההוכחה מוטל עדיין על כתפיו. נדמה לי שזה פחות מעניין אותו כרגע. יש לו מדינה על הראש.
ליד בנט, אסור לשכוח שלושה אדריכלים נוספים: אביגדור ליברמן, שבלעדיו אין אירוע כלל. ליברמן היה זה שנתן לנתניהו גט כריתות לאחר בחירות מועד א' (2019), כשהודיע ברגע האחרון שהוא, עם ביבי, גמר. לא רבים האמינו שליברמן רציני. היום הם מאמינים. הוא הכי רציני שהיה אי־פעם. מכל השחקנים על המגרש הפוליטי היום, ליברמן יודע הכי טוב, הכי קרוב, עד כמה מסוכנת משפחת נתניהו למדינת ישראל. אפס קצהו של הקרחון הזה הולך ומתברר בשנה האחרונה בעדויות השונות ובסיפורים שמתחילים לבצבץ החוצה. הרוב עוד לפנינו.
חוץ מליברמן אי אפשר היה להגיע לאן שהגענו בלי יאיר לפיד, המבוגר האחראי, מי שעשה בית ספר לפוליטיקה למה שנותר מנתניהו לאחר הבחירות האחרונות. בשקט, בקור רוח, תפר לפיד את מעשה המרכבה כנגד כל הסיכויים. הוא סיפק את הרוח, מי שביצע את זה בפועל היה גדעון סער. כשסער, ובעקבותיו זאב אלקין, החליטו שאינם יכולים עוד ונטשו את נתניהו בין בחירות 3 ל־4, החלה הספירה לאחור.
לראשונה נתקל נתניהו בשחקנים פוליטיים משוכללים יותר ממנו. סער מצויד בקילינג אינסטינקט הנדרש, ובבחירות הצטייד גם בשלושת המנדטים הנכספים שעברו מהליכוד אליו, כדי לוודא את תום עידן נתניהו. המהלכים השונים שתפר יחד עם השועל הצמוד שלו, זאב אלקין, לכדו את נתניהו המנותק והמבוהל כקרני הזרקור את עיני האיילה. סער מתפנה רק עכשיו לעשות לביתו. כלומר למפלגתו. מצבו בסקרים לא מעודד, אבל הוא חזר כבר ממצבים מסובכים יותר. את המשימה החשובה באמת, הוא כבר צלח.
אי אפשר לסכם את השנה הזו בלי בני גנץ. גבר מת מהלך שחזר מן הכפור. נכון להיום גנץ הוא האיש שלנו בוושינגטון, הוא האיש שלנו בביטחון, הוא הכתובת של הפלסטינים, והוא עושה רושם כמי שגדל לתוך התפקיד. הינוקא התמים והגמלוני צימח כנפיים וגידל ציפורניים.
אחרי שהצליח לעשות כל שגיאה אפשרית, לדרוך על כל מוקש מזדמן ולחפור לעצמו אין ספור קברים, הוא הגיע לפרקו. יש לו צוות יעיל ומגובש, הוא מתנהל בשלווה מדויקת, לא מתרגש מרעשי הרקע ואפילו הצליח לבלוע את התסכול מהעובדה שהוא זה שהיה צריך לשבת עכשיו בלשכת ראש הממשלה, לא בנט.
הפגישה שלו עם אבו מאזן השבוע, פגישה שנייה מאז קום הממשלה, היא הראיה לאחריותו ולהבנתו את המצב. ישראל 2021 מזכירה מאוד את ישראל ערב מלחמת יום כיפור. שיכרון הכוח בשיאו, הזחיחות פורצת למחוזות חדשים, אף אחד לא טורח להציץ בכתובות הנמרחות על הקיר מולנו. גנץ יודע שהרעה יכולה להיפתח מהפלסטינים ועושה כל מה שהוא יכול כדי לקרר את השטח ולמנוע את הפיצוץ. הוא מעדיף פיצוצים במקומות אחרים (סוריה, למשל). בינתיים, זה מצליח לו.
5. ביצה סרוחה
מעניינים היסטוריים, בואו נעבור לתעלות הביוב הצדדיות של הביצה הפוליטית המהבילה שלנו. כלומר, בואו נדבר על דודי אמסלם. האיש שנזקק למאמץ אישי אדיר כדי להצליח, מדי פעם, לפלוט מפיו הברה שאינה גידוף, הסתה או טינוף כלשהו. השבוע, למשל, הוא עלה לדוכן הכנסת וקילל בשפתו הבוטה את שופט העליון דוד מינץ, רק כי דחה עתירה כלשהי שהגיש אמסלם לבג"ץ.
סמוק, מיוזע, מחרף ומגדף, מנופף בידיו ומשגר מבטים מזרי אימים לעבר כל סביבותיו, כינה הבריון הזה את השופט "שיכור, שתיין, לא ראוי", טען שהוא שתה בקבוק וויסקי שלם לפני שפסק את פסיקתו, קרא לו להתפטר, קבע שלא היה עובר אפילו קורס מבוא למשפט, וכו' וכו'.
כל זאת, על מה ולמה? הרי מינץ הוא שופט שמרן. הוא איש ימין מובהק. בשנת 94' עתר, יחד עם רעייתו, נגד משרד החינוך שקבע ששנת הלימודים תהיה בסימן תהליך השלום. הוא חי בדולב. מתנחל על מלא. הוא הובא לעליון כדי להפוך אותו לשמרן יותר, אקטיביסט פחות, ימני מובהק.
אגב, לידו בהרכב שדחה את עתירת אמסלם ישב עוד אחד מאותו סוג, השופט נעם סולברג, מתנחל אף הוא, אחד השופטים המצטיינים והמעמיקים בבית המשפט העליון. השופטים האלה הובאו כדי לצמצם את "זכות העמידה" האינסופית של בג"ץ, וזה בדיוק מה שהם עשו, גם בעתירה של אמסלם. אבל לא אמסלם יתרגש מזוטות כאלה. מה לו ולימין? הוא חבר בכיר בכת הביביסטית, נציג אותנטי של רמי בן יהודה, איציק זרקא ושאר הגדפנים המזהמים את הרשתות החברתיות והרחובות, בכנסת ישראל.
אז אמסלם הנ"ל זכה בתחילת השבוע להישג מפתיע: ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק שלו המכונה גם "חוק ברקת". המטרה: לא לאפשר לניר ברקת (או יולי אדלשטיין, שרעייתו היא בתו של האוליגרך נבזלין) לשפוך כסף פרטי לצרכים פוליטיים בין בחירות לבחירות (במהלך הקמפיין עצמו, יש הגבלה חוקית גם היום). ההצעה הזו מקובלת, כמובן, על בנימין נתניהו, כמו גם על שאר היריבים בליכוד, אבל פופולרית גם במסדרונות הקואליציה. גדעון סער, למשל, לא ממש מתלהב מהאפשרות שניר ברקת יחליף את נתניהו, כן?
בואו נתעלם באלגנטיות מהעובדה שהליכוד מקדם כאן הצעת חוק פרסונלית נטו. מה קרה להתנגדות העקרונית להצעות חוק פרסונליות (כמו החוק שלפיו נאשם בפלילים לא יכול להקים ממשלה)? לא חשוב כרגע. ועדת השרים לחקיקה מאשרת רק לעתים נדירות הצעות חוק פרטיות מהאופוזיציה. אז הפעם אישרה. אמסלם הסתובב כטווס ביבים במשכן הכנסת מיום ראשון, עד יום רביעי.
ביום שני, בישיבת הסיעה של יש עתיד, עברו הח"כים על הצעות החוק הפרטיות. ביש עתיד, למרבה הפלא, יש לא מעט תהליכים דמוקרטיים, למרות היותה מפלגה של איש אחד. כשהגיעו להצעה של אמסלם, והתבשרו שהקואליציה תומכת בה, החליטה ח"כ מרב בן ארי למחות.
"אתם יודעים שאני חברה של הרבה אנשים באופוזיציה", אמרה לחבריה, "הרבה פעמים אני מייצגת אותם כאן, אבל לא הפעם. אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לתמוך בהצעת חוק של האיש הזה שמקלל, מטנף ומסתער עלינו פעמיים ביום. הוא מפיץ שנאה, הוא מסית נגדנו נון סטופ, הוא מעליל עלינו עלילות, קובע שאנחנו לא יהודים, הוא לא רואה בעיניים, ואנחנו נתמוך בהצעת חוק שלו? מה קרה? למה?".
בעקבותיה ביקש את זכות הדיבור ח"כ רם בן־ברק ואמר שאותו זה לא מעניין. גם אם הקואליציה החליטה לתמוך, הוא מצביע נגד. יאיר לפיד, שיודע לזהות סנטימנט כשהוא נתקל בו, הבין את הרמז והחליט לעשות מעשה. מכאן ואילך, נרקמה המזימה. האדריכלים הם לפיד וגדעון סער. כן, אלה שתפרו את הממשלה הנוכחית. אלה שעשו "כיפה אדומה" לנתניהו ב"ליל החניונים".
סער תומך בהצעת אמסלם גם ברמה העקרונית. מבחינתו, לא ברקת הוא הבעיה, אלא האפשרות של אנשים עשירים לשפוך מיליונים לתוך הקמפיין ולהפר את עקרון השוויון. סער העביר את הצעת החוק של אמסלם בוועדת השרים לחקיקה, שבראשה הוא עומד, ביום ראשון, ללא חמדה. מסביבו היו רטינות. הוא העביר אותה בכל זאת. ביום שני ב־11 בבוקר התקשר אליו לפיד וסיפר לו על המיני־מרד אצלו בסיעה. סער הבין. הם החליטו לטמון לאמסלם מלכודת משפילה במיוחד.
סער נזכר שבאמתחתה של תקווה חדשה יש הצעת חוק זהה לגמרי של ח"כ שרן השכל, עוד מהקדנציה הקודמת. הוא מיהר לקבל בוועדת הכנסת "פטור מחובת הנחה" עבור ההצעה של השכל, והצמיד אותה להצעה של אמסלם. עכשיו היה צריך לשמור על סודיות. אם אמסלם היה קולט את הפח שטמנו לו בזמן, הוא יכול היה למשוך ברגע האחרון את ההצעה שלו. יחד איתה, הייתה נמשכת גם ההצעה של השכל, שלא יכלה לעמוד בפני עצמה לבד (ענייני תקנון, מכיוון שלא הונחה מבעוד מועד).
כך כבלו לפיד וסער את הצעת השכל (קואליציה) להצעת אמסלם (אופוזיציה) בתמימות מזויפת. עכשיו, מה עושים שההצעה של אמסלם תיפול ושל השכל תאושר? אפשר לתת חופש הצבעה לקואליציה, אבל זה היה "מעיר" את אמסלם. זמן קצר קודם לכן נטש אותו נתניהו בודד בשדה הקרב כשהעניק חופש הצבעה לאופוזיציה. נתניהו קלאסי. אמסלם עושה את העבודה השחורה, נתניהו נעלם ברגע האמת.
סער, שאין סמטה בתקנון שלא פסע בה, נזכר שכל ראש סיעה יכול להגיש ערר על החלטת ועדת השרים לחקיקה ולגרום להקפאתה, עד דיון נוסף. אז ביום רביעי, בעוד אמסלם עומד על הדוכן, מציג את ההצעה שלו, מטנף ומגדף כהרגלו, שיגר לפיד בשקט מוחלט ערר לוועדת השרים לחקיקה על ההחלטה לתמוך בהצעת אמסלם.
הערר הגיע ליו"ר הוועדה. נכון, קוראים לו גדעון סער. הוא הקפיא מיד את ההחלטה. ראשי הסיעות עודכנו בלחישה והצטוו לשמור על סודיות מוחלטת. הקואליציה מינתה "אחראי שורה" לכל אחת משורות הח"כים בכנסת. אחראי השורה צועק בכל הצבעה מה צריך להצביע: בעד או נגד.
וכך, למרבה הפלצות של אמסלם, כשעלתה הצעתו להצבעה (ראשונה) היא נפלה ברוב עצום (58-16). רק 13 ח"כים מהליכוד טרחו להצביע עבורה. הם היו משוכנעים שתעבור בקולות הקואליציה. בנימין נתניהו (איך לא), אדלשטיין, אקוניס, גמליאל, אוחנה וביטן היו בכנסת ולא באו להצביע. מיד אחר כך עלתה להצבעה ההצעה של השכל, ועברה ברוב גורף: 64-17. הביצה הסרוחה נמרחה על פרצופו הסמוק של אמסלם במלוא סרחונה. כל מי שגידפת והשפלת בדרכך למעלה, ימתין לך בדרכך למטה, מלמל מישהו.
למה זה חשוב? זה לא ממש חשוב. הליך החקיקה חולץ מידיו של אמסלם ועבר לידי הקואליציה. יש לזה חשיבות מסוימת, אבל זה לא גיים צ'יינג'ר. במקרה הזה, המסר הוא האירוע. יש כאן סוג של תקווה חדשה שמבצבצת מבין הקללות.
עד עכשיו, כפי שנכתב בטור הזה עשרות פעמים, זוכים בעלי הזרוע של הפוליטיקה הישראלית לדיבידנדים מיידיים. כל מי שמקלל, מגדף, צווח וצורח, מסית ומתלהם, מקבל תקשורת, לייקים, פופולריות וטראפיק. כך עלו ל"גדולה" רבים וטובים, בעיקר ברשימת הליכוד הנוכחית, אבל לא רק.
המקרה של אמסלם מדגים בפעם הראשונה שיש גבול לכל תעלול. האיש הוא טראבל פייקר מקצועי, אדם ששפת הגוף שלו ותוצרתו הלשונית אינן ראויות לראות אור בפורום כלשהו. השבוע הוא קיבל, בפעם הראשונה, בדיוק מה שהגיע לו.
6. הזכות להדיח
בית המשפט העליון דן השבוע בערעורו של צה"ל על אחד מפסקי הדין השערורייתיים ביותר שהנפיק בית המשפט המחוזי בשנים האחרונות, שבו נקבע כי הרמטכ"ל חייב להחזיר לצה"ל קצין שהודח בגין אחריותו הפיקודית לאירועים שהובילו להתאבדותו של רב"ט ניב לובטון ז"ל, לפני קרוב לשלוש שנים.
העליון הציע לצה"ל פשרה, שאותה דחה הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, על הסף. כוכבי לא היה כה צודק מאז התגייס לצה"ל. אם נניח לבתי המשפט להתגנב אל תוך מתחם הסמכות הפיקודית בצה"ל, אפשר להתקפל מרצון. מדובר בחוצפה שאין לתארה. אין כאן צורך להתחיל לבדוק את ניסוח החוק, סעיפי ההדחה על פי חוק השיפוט הצבאי ושאר ירקות.
זה לא רלוונטי. חייל צעיר התאבד לאחר השתלשלות מחרידה של מחדלים ואטימות מצד מפעיליו במצ"ח. זוהי זכותו הטבועה, הלגיטימית והחיונית של הרמטכ"ל להגיע למסקנה פיקודית שמפקדם של אלה שכשלו הוא האחראי על הכשלים ולהדיחו מצה"ל. אין כאן עניין לנזיקין או להוכחת אשמה כלשהי, מעל כל ספק סביר.
הצדדים מדברים בשפות שונות. אני מקווה ומתפלל ששופטי העליון יבינו שנקלעו לשדה מוקשים של זירה אחרת לגמרי. אין צבא בלי מפקדים, אין צבא ללא ערכים, אין צבא ללא סמכות פיקודית טבועה שאין בינה לבין המשפט הפלילי דבר או מחציתו. אם יכפה בית המשפט על צה"ל להחזיר את הקצין לשורותיו אף שמפקדיו הישירים סבורים שאינו ראוי, תהיה זו חציה מדאיגה של קו אדום נוסף בדרך להתפוררות הסמכות הפיקודית ומשפטיזציה מיותרת של סולם הערכים של הצבא שלנו.