בשבוע שעבר תועדו כ־80 יענים רצים ברחובות עיר קטנה בסין. הם ברחו מאחת החוות מסיבה לא ברורה ורצו כקבוצה אל עבר הלא נודע, בעיר שנעולה בשל סגר מחמיר. אם הייתי צריכה לבחור את תמונת השנה שזה אך החלה, הייתי מוותרת על ציפייה קדימה למה שיתרחש. לא כי אני פסימית, אלא כי אני מכירה את העם שבו אני חיה. ובעיניי, אין יותר סימבולי מהיענים שבורחים אחרי שטמנו את ראשם בחול חיים שלמים. כנראה ברחו אל מותם או אל שבי חדש, כי במצב הקיים בסין כבר אי אפשר לחזור אחורה.
אומנם אין לי ילדים, מה שנחשב במדינת ישראל בגילי המופלג לאות קין, אבל בימים כאלה, ובמיוחד לנוכח מה שקורה במערכת החינוך, אני שמחה עוד יותר על הבחירה המושכלת באל־הורות. לא רק כי אני משוחררת מהחלטות הרות גורל או מבידודים בלתי פוסקים, אלא גם מכיוון שנמנעות ממני ככל הנראה מריבות גדולות עם מערכת מיושנת, אטומה ושמרנית. אני יודעת שאם הייתי אמא, לא הייתי עוברת על זה בשתיקה.
ובכל זאת, אף שלכאורה משבר החינוך לא נוגע אליי, אני לא יכולה שלא להתעצבן ממה שאנחנו מעוללים במו ידינו לילדים הנבונים של העידן החדש. הילדים שנולדו חכמים יותר מאיתנו, שהאינטליגנציה הרגשית שלהם מפותחת יותר מזו של כל דור שהיה נוכח על כדור הארץ אי־פעם.
אלה אותם ילדים שנולדו להורים שחונכו לתפקד כמו חיילים במערכת, והם לא מסוגלים לשים קץ לפארסת הבידודים, ולא באשמתם. קשה מאוד לעשות פה מחאות. אלה ילדים להורים שמביטים על האפליה בין ילדים מחוסנים לבין ילדים שהוריהם בחרו לא לחסן אותם, ופשוט שותקים. אלה ילדים שהופכים להיות קורבן של מערכת אכזרית, ובעיקר של בני אדם שאיבדו אנושיות במסווה של דאגה לבריאות, במגיפה שלא מבדילה בין דם לדם, בין זה שקיבל זריקה לבין זה שלא.
זה לא טור על חיסונים, ממש לא על בוסטרים, וזה בוודאי לא ענייני ולא עניינכם מה כל הורה מחליט שהוא הדבר הטוב ביותר עבור ילדיו. זכות הבחירה של הורה מול ילדו שעדיין לא יודע לבחור את הטוב ביותר עבורו, היא דבר אלמנטרי. אבל כשמשרד הבריאות אומר שרק ההורים מחליטים, וכמה שבועות לאחר מכן מצהיר ראש הממשלה שהבידודים הרבים נועדו לשכנע הורים לחסן את ילדיהם, וכשאתם שומעים את זה בבירור ובכל זאת חושבים שזה לגיטימי - גם אני, נטולת הילדים בגלגול הזה, לא יכולה שלא לרחם על הדור האומלל שגדל פה, ובוודאי שלא יכולה לשתוק.
בימים אלה קמה מחאה ברשתות החברתיות, וכולי תקווה שכאשר המילים הללו יתפרסמו, הסיפור יהיה מאחורינו. ובכל זאת, ברור לי שזה לא ייגמר כאן. קל להיות יען, וכמו במיתוס לטמון את הראש בחול ולצפות שמישהו אחר, אמיץ יותר, ייקח את המושכות לידיים ויקים קול צעקה. מחאות לא נועדו לאנשים חלשים, בטח לא למי שמפחד ששיוך למחאה כזו או אחרת יגרום לו לאבד חברים, עבודה, משפחה. לא קל לעמוד על שלך בימים כאלה, במיוחד כשאתה בודד מול מערכת שלמה.
זו לא רק הקורונה אלא גם יוקר המחיה וכל מחאה אחרת שהייתה פה. אגב, מלבד מחאת "רק לא ביבי", שהצליחה לתפוס את השיח התקשורתי והציבורי, נדמה שאין מקום בישראל למחאות של קבוצות קטנות שלא חושבות כמו שהמערכת רוצה שהן יחשבו, וחבל.
אני יכולה לבוא בטענות ל־120 חברי הכנסת ואולי לחצי מהם, במיוחד לאלו שסיפרו לנו שהם יביאו את השינוי. אבל אני יודעת שזה לא יעזור. בן אדם שמקדם אפליה של ילדים ללא הצדקה בריאותית נראית לעין, לא ראוי אפילו לחצי פתק בקלפי בפעם הבאה. ברור לי שאשב בבית ביום הבחירות הבא.
אני יודעת שיש אנשים, חלקם חברים קרובים שלי, שחושבים שאני מדברת שטויות, שהורים צריכים ללכת על הפתרון שהמערכת מספקת להם. איתם אני לא נכנסת לוויכוח. בניגוד לרבים כאן, אני מאמינה שלכל אחד יש בחירה חופשית, בטח בכל הנוגע לילדיו, גם בזמן מגיפה, ואני מכבדת גם דעות שקשה לי איתן.
אז אומנם לפי המיתוס יענים ידועים כמי שטומנים את ראשם בחול, אבל במציאות הם בעצם יכולים לרוץ עד 70 קמ"ש, ובעיטה אחת שלהם יכולה להרוג אפילו אריה.