ביקור בים המלח המתייבש העלה את השאלה: מי צריך אגדות על מפלצות כשיש בני אדם? 

לנגד עינינו נפרש ים המלח במלוא הדרו ומאחוריו הרי מואב, בדיוק כמו שהבטיח המדריך הקולי. גם הזמזום של עשרות הזבובים הנמרצים שנפרשו על פרצופינו לא הסתיר את הצלילים שפתחו את דברי הקריינות. דו מז'ור, ארבעה רבעים, סי־סי סול־לה סי. אלו בהחלט התווים הראשונים בלחן של נעמי שמר למילות רחל המשוררת: "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם".

"שלום רב וברוכים הבאים למעבדות ים המלח ולמרכז המבקרים", אמר הקריין של מפעלי "אהבה", שמרוב אהבה נמכרו לחברת ענק סינית. כנרת, ים המלח, מסין הכל נראה דומה. הנסיעה לשם הייתה מבטיחה. לאורך הדרך נתלו שלטים צבעוניים של מועצת מגילות צפון ים המלח עם סלוגנים מלהיבים: "ילדות מתוקה בים המלח", "מקום שקולט אותך", "הזדמנות לשפיות" ו"ים המלח - מקום להתעורר בו".

אז התעוררנו. יציאה לטיול היא עניין רציני מאוד לצמד כמונו, שמאוד רוצה לתור את הארץ אבל מוצא את עצמו פעם אחר פעם מנהל דיאלוג כמו העורבים של רודיארד קיפלינג ב"ספר הג'ונגל": "מה עושים עכשיו?", "אני לא יודע. מה עושים עכשיו?", "אז מה עושים עכשיו?". ככה, עד שנוטה היום, בא הערב - וחוזר חלילה.

מה אומר ומה אספר על העצב וההזנחה. היופי של משאב הטבע העולמי והייחודי הולך ונמוג. גם משאב הטבע עצמו הולך ונמוג. בחופים שבצפון ים המלח מצאנו עזובה כואבת. בגלריה מינוס 430, מבנים ששימשו כמחנה ירדני עד 1967 ולאחר מכן הפכו להיאחזות של גרעין נח"ל וננטשו, מצאנו על יצירותיהם של אומנים מרחבי העולם ריסוסי גרפיטי גסי לב. המבנה ההיסטורי של "מלון קליה" רוסס גם הוא באותיות ריקות. כאן חיכה דוד בן־גוריון בכ"ט בנובמבר 1947 לתוצאות הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל ההכרזה על מדינה יהודית בארץ ישראל.

בטיילת של קליה עמדת השומר הייתה נעולה. המשכנו פנימה, וכמה מטרים אחרי חנות המזכרות ראינו בית קפה שומם. שקלנו להפיג את בדידותו ולשתות משהו, אבל עוד לפני שבכלל הספקנו לנשום, מישהו, ג'מאל שמו, צעק מתוך עמדת הקומקום "בואו לשלם", "היר פיי", לחץ על האלט שיפט השמור לתיירים. שאלנו לשלם על מה, אמר "לשלם". שאלנו על מה, ולא הייתה לו תשובה. לשלם על הזכות לשבת בבית קפה נטוש, זה עדיין לא קרה לנו. הוא התחיל לצעוק. אמרנו לו שחבל להבריח את הזוג היחיד שהגיע לשם בתקופה כזו, ובכלל - מאור פנים לא יזיק בכל עונה.

המשכנו לנווה מדבר, שם ישב מישהו קצת יותר מסביר פנים. 60 שקלים כניסה. הפעם לא שאלנו שאלות. עשינו סלפי על ה"ספסלפי" והמשכנו בדרכנו אל האין שהלך והתפתל. רק השלטים המתריעים מפני הבולענים המשפיעים על התשתיות, על שמורות הטבע ועל הנגישות, הלכו והתרבו. בולענים שמזכירים לנו שאנחנו, בני האדם, אורחים גרועים לרגע הזה שבו ים המלח מארח אותנו. מרשים לעצמנו לדבר עליו במונחים של "מכרזים", כאילו מי אנחנו בכלל.

הים בדרום ים המלח הוא בכלל בריכות אידוי של מפעלי ים המלח. קוראים לו "ים", כי אחרת איך ימכרו לנו את השהות בבתי המלון? בואו לנפוש בבריכות האידוי של מפעלי האשלג? המפעלים האלה מפיקים בעיקר אשלג, וגם מגנזיום וברום, שואבים מים בשאיבה אינטנסיבית של מי האגם מחלקו הצפוני ומאיידים אותם בבריכות הדרומיות. נוסיף למשוואה את סכר דגניה והטיית מי הירמוך, את כמות המשקעים באזור שירדה בשל ההתחממות הגלובלית ואת האיוד הטבעי, שגם הוא גבר עם השנים, ונבין כיצד במו ידינו ויתרנו וייבשנו את הים, שאין סוף לסגולותיו הרפואיות.

במשך תקופה ארוכה ים המלח נחשב למקום משולל חיים ומכאן כינויו, "ים המוות". בערך ב־350 לפנה"ס אריסטו כתב עליו באחד מחיבוריו שמימיו כל כך מרים וניחוחו כה מסריח, עד שדגים לא יכולים לחיות בו. כמוהו סברו יוספוס פלביוס ואחרים. בראשית ימי הביניים, אחרי התמוטטות האימפריה הרומית ועליית הנצרות, האזור משך אליו מתבודדים ומיסטיקנים, והלוואי והייתה לי מכסת מילים גדולה יותר כדי להרחיב.

ממאמר מרתק של הגיאוכימאי אריה ניסנבאום ממכון ויצמן, למדתי שלקראת סוף המאה ה־18 החל להתעורר עניין מסוג אחר בתכונות המיוחדות של פלא הטבע: מי שנחשב לאבי הכימיה המודרנית, אנטואן לבואזיה, ערך את האנליזה הכימית הראשונה על המים, ואחריו ביצעו אנליזות נוספות אחדים מגדולי הכימאים, אבל עד המחצית השנייה של המאה ה־19 הדעה הרווחת הייתה שבים המלח לא חיים מיקרו־אורגניזמים או מאקרו־אורגניזמים. הדעה הזו השתנתה בעקבות מחקריו של בנימין אלעזרי־וולקני בשנות ה־40 של המאה ה־20.

באופן טבעי, המסתורין שאפף את המקום הפך לחלק בלתי נפרד ממנו, וזה היה רק עניין של זמן עד שיקשרו את אופיו הגיאופיזי לאיזה עונש אלוהי. בכל זאת, סדום ועמורה. אגדות על מפלצות נרקמו על אודותיו, ואל אלה מצטרפים ממש עכשיו עוד ועוד סיפורים על האדם שבא, השחית ורמס משאב טבע שהופקד בידיו למשמרת לזמן קצוב, על גופים מסחריים שמנצלים אותו בציניות ובחמדנות. מי צריך אגדות על מפלצות כשיש בני אדם. 

קריאה ראשונה

הפגת תחושת הניכור והזרות, אלו הם שני האלמנטים החזקים ביותר שעולים מהספר "מי בא למסיבת הבונה?". מעט ספרים לילדים על אודות מנהגי העדה האתיופית מתפרסמים פה, וחבל. כל ספר כזה הוא עוד צעד של התקרבות, ומה אם לא היכרות מעמיקה יותר יביא להתקרבות. בדיוק כך פועלת אלמז ("יהלום" באמהרית) כשהיא מחליטה להזמין את בנות ובני כיתתה למסיבת בונה.

בונה, כלומר הטקס השלם שבו המארחת מכינה קפה לאורחים ומגישה אותו כסימן לידידות ולהכנסת אורחים. ההצעה שלה נתקלת בתחילה בלגלוג, אבל היא עומדת בו בגבורה ומחליטה שלא לתת למרחק לגדול. הסוף טוב, כמו שמתבקש מסיפור ילדים, ואני ממליצה לכל מורה ולכל הורה לשבת עם ילדיהם ולקרוא יחד בספר מאויר להפליא, שעולים ממנו ניחוחות של תרבות שהיא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

"מי בא למסיבת הבונה?" מאת: שרה ארנולד. איורים: רוברטה מלסומה. הוצאת אוריון. לגילאי 6 ומעלה. 78 שקלים

המלצתרבות

למרות ההפתעות שהתקופה הזו מזמנת על בסיס יומי, כדאי לעקוב אחר פעילויות "חורף חם בערד" שמציעות טיולים, סיורים וסדנאות לכל המשפחה: סיור לחרבת עוזה עם סיפורים על ארץ השודדים, מסע צלילי מרפא מסביב לעולם, סיורי ערב להכרת חיי הלילה במדבר באזור כפר הנוקדים, סיורי משפחות בבקעת הקנאים וסדנאות כמו הכנת מובייל סבונים, רקמה, איזון אבנים, הכנת פיתות ותה צמחים במדבר, סיור ספסלים בערד עם נוף והסיפורים שמאחורי כל ספסל, כולל הספסל של עמוס עוז. הפעילויות מתקיימות תחת הנחיות הקורונה בצורה בטיחותית ובקבוצות קטנות.
"חורף חם בערד", עד 19.2. 30־50 שקלים. לפרטים: www.travelarad.com/he/