לא ברור מדוע בני אדם לגמרי סבירים כמו גיא פלג, פרשנו המשפטי של ערוץ 12, "מאוכזבים" או "מצרים" על התנהלותו של אהרן ברק, שהפך להיות הלוביסט של בנימין נתניהו אצל אביחי מנדלבליט. זה הבנאדם. אחרי דעיכת מאיר שמגר שהצניע לכת, יתומי הבועה המשפטית הממלכתית היו זקוקים לדמות אב מייסד ומנטור. בייחוד בזמנים של הכרעות משפטיות נגועות פוליטית ואידיאולוגית.
ברק היה האיש הנכון במקום הנכון, ולא, זקנתו לא מביישת את נעוריו. הוא בעל נאמן זה שנים לאג'נדה משפטית (בעייתית) שהיא גם המורשת שלו. כדי לתחזק אותה הוא לא היסס לבחור שופטים מתאימים או להחליף הרכבי שופטים, והוא ממשיך להגן עליה עד היום. כולל היום שבו חבר למנדלבליט והסביר: "לנתניהו יש זכויות בהגנה על מערכת המשפט" (הכוונה לאקטיביזם השיפוטי "שלו", שנתניהו ושות' נלחמו בו בחרי אף).
כשפרש צחי הנגבי ממשרד המשפטים, אמר עליו ברק כי הוא מהטובים שהיו במערכת המשפט. הסיבה? גם הנגבי הלך עם ברק למחוזות שבהם הכל שפיט והכל תלוי בשופט - כל עוד לא מדובר בו עצמו ובנתניהו. הנגבי זוכה מעבירת שוחד במהלך משפט שבו נדונו המינויים הפוליטיים שלו. אב בית הדין שהכריע במשפט היה יואל צור, מינוי של אהרן ברק. אקראיות?
תשמעו סיפור: כנשיא ביהמ"ש העליון ברק היה שותף בוועדה למינוי שופטים. לפני כ־20 שנה, בדיון מקדים להחלטות, הציג ברק מועמדות משלו לכהונת שופט במחוזי. דרור חוטר ישי, אז יו"ר לשכת עורכי הדין, הציג גם הוא מועמד משלו וערער על המועמדות שהציג ברק, בטענה שאינה ראויה. ברק הסביר כי הבטיח לאמו של האישיות שבה הוא תומך לקדם אותה למחוזי. בחדר "נפלה דממה". "תבינו", אמר חוטר ישי כשהתעשת, "נציגי הלשכה מכירים את האישיות הנדונה והם לא יתמכו בהצעת ברק".
בהמשך, בישיבת ההצבעה, ברק טען שהנשיא המכהן של המחוזי, זה שאמור לקלוט את המינוי, משבח את המינוי. וכי נשיא בית משפט השלום, שממנו מגיעה האישיות, אף הוא משבח אותה וכך גם פרקליטת המחוז. חוטר ישי ביקש את תיק האישיות לקראת הדיון, והסתבר ששלושת הממליצים – המחוזי, השלום והפרקליטה - כתבו שמדובר בקידום לא ראוי. כשהקריא את ממצאיו "נפלה דממה".
כשברק התעשת, הוא פנה למזכיר בתי המשפט שישב בוועדה ושאל אם ניתן לבחור בשני מועמדים. המזכיר אומר אין בעיה (היו, וכמה). ברק פנה לשר אמנון רובינשטיין, חבר הוועדה, ואמר לו "יש לי בעיה, לדרור יש שלושה חברי ועדה וארבעה יחד איתו. לי יש גם ארבעה כולל שלושה שופטים עליונים ושר משפטים", אמר ברק, "גם אם דרור צודק, כבר נתתי הבטחה לאמא ואני מבקש שתצביע איתי". התקרה לא קרסה, וברק המשיך: "בשלב השני כולנו נצביע בעד המועמד של דרור וכך יעברו שניהם". וכך היה.
ב־2006 סיים ברק את הקדנציה שלו בעליון. הוא אולי תלה את הגלימה, אבל ההילה נשארה סביב ראשו. הקטע הבא פורסם בספרי "איפה טעינו", שיצא בשנת 2011: "כשהוא אזרח ותיק מאוד ומכובד עד מאוד, יושב נשיא בית המשפט העליון לשעבר בפינת ההסבה במשרדו במרכז הבינתחומי בהרצליה. בין מדפי הספרים העמוסים אוצרות חוכמה נשגבת וכורסאות כהות שמשדרות מכובדות מאופקת. הוא 'מאושר מחזרתו לחיים האקדמיים', כפי שסיפר למראייניו זאב סגל ואריאל בנדור, שניהם פרופסורים למשפטים.
"ברק מספר להם 'על הדרך שבה גיבש את החלטותיו המשפטיות', מרכל על אירועים שהיה שותף להם כמו קמפ דיוויד של מנחם בגין וג'ימי קרטר. השיחה לא עסקה באלפי פסקי דין נוספים של ברק, הנוגעים למאות אלפי פלסטינים ולאופי החברה בישראל. במושב הפתיחה של כנס עורכי דין באילת הוא העיר ככה בשנינה אגבית: 'קרה לא פעם ולא פעמיים ששם הביטחון נישא לשווא'; וזה המקום והזמן להריץ את הדם לראש: חתיכת שופט עליון שכמוך, מה היה קשה להבין שעובדים עליך בעיניים בזמן אמיתי? כל גור שמאלנים שחלב אימו הערבייה ניגר על שפתותיו הבוגדניות ידע והבין מה קורה כאן.
"בחזרה לראיון: 'חשבתי ואני חושב גם היום שהריסת בתים היא עניין לא ראוי, לא טוב, אין בזה שום תועלת. אבל הרגשתי כשופט שאין לי שיקול דעת בנושא זה. יכול להיות שטעיתי... הרגשתי שאני מחויב לגישה שנקטנו'.
"'נקטנו'!? עם מי בדיוק אי־כבודו מתחבר לצורך עמדה משותפת? עם שב"כניק חמום מוח מבצעי? עם ראש ממשלה ושר ביטחון שיש להם 'אילוצים פוליטיים', שזה שם קוד ל'תפסתי את ג'וב חיי ושיישרף הים'? עם אלוף פיקוד שמוכיח את עוצם ידו ותסכולו בהריסת בית? עניין שהוא לא רק עוול מוסרי אלא בומרנג מבצעי. עם מתנחל מורעל? כל אידיוט מזדמן מבין שהריסות בתים דורכות את פוטנציאל הפיצוץ המתמלא מחוליות מערכת הביטחון, וכבודו חושב היום שזה עניין לא ראוי?
"נאה מצדו של ברק להודות בכך שמערכת הביטחון סיבנה אותו בימים ההם, אבל כשופט הוא אמור להבין מדוע שם, במשרדו בבית המשפט העליון, באמצע השולחן הגדול בפנוכו של מעטפת השיש השלטונית עם ריפוד העור השחור, חנופה סביבתית, מזכירה ונהג צמודים - הוא הגן על ממשלות שביצעו את כל התועבות הללו. עכשיו, 30 שנה אחרי, ברק בא ומספר לסגל ובנדור ש'יכולתי לבוא ולומר בניתוח שלי כשופט שנכון שיש לרשות הצבאית שיקול דעת להרוס או לא להרוס, אבל ניתן להשתמש בסמכות רק במקרים קיצוניים ביותר...'".
עד כאן הספר שלי. מכאן ואילך זה סיכום התנהלות ברק במערכת השיפוט האזרחית. כמי שאחראי, יחד עם מנדלבליט במערכת השיפוט הצבאית, לביסוס שתי מערכות משפט. האחת בשטחים והשנייה במדינת ישראל גופא, או בעברית מדוברת - שניהם יצרו הפרדה בין המערכות לצורכי הקמתה וביסוסה של מדינת האפרטהייד. לשניהם, אגב, שנתיים חופפות, זה כפצ"ר וזה כנשיא העליון מ־2004 עד 2006, וזו המורשת האמיתית שלהם.
בזמנו הייתי כחצי שנה פרויקטור בבצלם, אחד הארגונים שמחזיקים בשיניים את שאריות ההגינות של מדינת ישראל. המנכ"לית הייתה בחורה נחמדה בשם ג'סיקה מונטל. בשיחות שניהלנו סיפרה לי שיש לה קו פתוח עם הפצ"ר מנדלבליט, וכי הוא אדם פתוח. כשהבנתי במה מדובר, אמרתי לה שאני הולך לפגוש אותו. הכנתי עם האחראי על הארכיון בבצלם חומר רלוונטי לפגישה, כולל פגיעות מתועדות בפלסטינים ועדויות שמנדלבליט התעלם מהן. פגישה, אגב, לא הייתה. לו"ז לו"ז סיטואיישן.