שתי נשים ניצבו בחזית, משני צדי המתרס. אחת, שגילתה לכתב ששמה תושייה, גילתה תושייה והבטיחה "לשרוף את המדינה" אם ייכנס בנימין נתניהו לכלא. למרבה המזל, עיניה הרושפות האירו כמעט לבדן באפלה: אם נועדו ההפגנות בעד נתניהו, אפרופו עסקת הטיעון, להראות שהמדינה תסער אם יבולע לו - הרי שהן נחלו כישלון חרוץ.

הגברת השנייה לא אמרה איך קוראים לה, לפחות לא באופן שנחרת בזיכרון הצופים, אבל גם היא רשפה ונשפה: לדידה, המאבק של התנועה המכונה "קריים מיניסטר" נגד ראש הממשלה לשעבר, נמצא עדיין בשיאו.

"אבל נתניהו כבר לא ראש הממשלה", הקשה עליה העיתונאי יגאל מוסקו ("אולפן שישי"), והיא בשלה. נזכרתי בסצינה מהסרט "חולה אהבה בשיכון ג'" (מותר עדיין לצטט קלאסיקות בכיכובו של משה איבגי?), שבה ניצב שמיל בן ארי בחצר בית החולים הפסיכיאטרי וזועק "אוולין, אל תלכי", גם כשהיא מגיעה לביקור ונעמדת ממש לידו.

צפיתי בכתבה, ולא הצלחתי להחליט מי משתי הנשים שהתראיינו אליה זקוקה יותר לנתניהו: האוהבת או המתעבת. מה שבטוח הוא שלא משנה איך ייפול המטבע שהן בשני צדדיו; כי אוי לנו מהעץ ואבוי לנו מהפלי.

גוונים דומים אפשר למצוא גם בוויכוח על המלחמה בקורונה. טיבם של ויכוחים שהם הולכים ומתלהטים, עד שהם מכריחים אותך לבחור צד. במקרה של הקורונה, עליי להודות שעברתי חתיכת מסע. עד להופעת החיסונים, הייתי מהמבקרים של הממסד הרפואי־פוליטי. חשבתי שאת הנוסחה שהפכה לבון טון "לחיות לצד הקורונה", היה צריך להחיל על המגיפה הזאת מיומה הראשון, במקום לבעוט כדורים ליציע במטרה למשוך זמן ולמנוע מבתי החולים לקרוס.

יחד עם זאת, מרגע הופעת החיסונים במקומותינו ראיתי בהם פתרון נפלא, שהפחית באופן דרמטי את אחוזי התמותה מהמחלה. במילים אחרות: העובדה שבמשך שנה שיחקו מנהיגי העולם על זמן, סיפקה פנאי למדענים למצוא אמצעי מצוין, גם אם לא מושלם, שמפחית דרמטית את הסיכוי לפתח מחלה קשה.

ואז צצו מתנגדי החיסונים, ברית דוחה במיוחד שבמסגרתה הזויי כל העולם התאחדו - מהרוחניקים שבטוחים שניתן לרפא כל חולי בעזרת אהבת חינם, אור השמש וכמות נדיבה של גראס, ועד לכאלה שהחליטו שהמאבק משווה להם חינניות נון־קונפורמיסטית, זאת בשעה שיש יסוד להניח שהם סתם מטורללים.

במשך חודשים היה התחביב שלי לצוד אותם (כמטאפורה כמובן) ברחבי הרשת: למצוא איזה פוסט מטורלל מטעם מי מהם ולהרחיקם מחיי הווירטואליים לנצח.

הבעיה היא שקצת כמו הביביסטים או הבלפוריסטים, הם דפקו כהוגן ויכוח שהיה יכול (וצריך!) להיות ענייני. כי בכל פעם שמישהו כמוני - שרואה בחיוב חיסונים ולא קושר בין הבקשה לעטות מסיכות בחלל סגור לתהליכים מלפני 80 שנה - השמיע איזה דבר ביקורת, מיד עטו עליו המחופפים לחבקו. בסך הכל ניסיתי להבין את ההיגיון שמאחורי אחת מהתוויות התו הירוק, ומיד מצאתי את עצמי נישא על כפיהם של מטורפים שבטוחים שמנכ"ל פייזר אלברט בורלא נשלח מכוכב אחר כדי לחסל את האנושות.

כך, ככל שגברה "אהבת החינם" הזאת (שלא ביקשתי לרגע), הפסקתי לשאול שאלות ונדחקתי עוד יותר אל הפינה שבה מדליקים קטורת מתחת לצלם של ד"ר שרון אלרעי פרייס. כלומר: גם כשהיו לי השגות, העדפתי שלא להשמיען ובלבד שיתרחקו ממני כל אותם רפי שכל.

זה הזכיר לי את הימים שבהם כל ציוץ שממנו השתמע שנתניהו אינו דמון בעיניי - הגם שסברתי שמוטב כי יורחק מן ההנהגה - זיכה אותי בלא מעט חיבוקים וירטואליים (ופה ושם גם כמה אמיתיים) מחסידיו. טוקבקים כמו "עכשיו גם הסמולנים מבינים שרק ביבי", היו המקבילה הפוליטית של "עכשיו כולם יודעים שהחיסון הוא רעל".

הקיצונים מחייבים את המיינסטרים לבחור צד ולהיצמד אליו באופן פנאטי. ובכן, אני מסרב. נתניהו לדידי הוא איש מושחת שהיה ראש ממשלה טוב, לפרקים אף מצוין, ושהביא עצמו ביהירות לסיטואציה שבה מוטב לנו שלא ישוב לכהן כראש ממשלה; ממש כפי שאני בטוח שהגם שהחיסונים הם מתנת המדע לאנושות, מותר עדיין לא לומר "אמן" אחרי כל החלטה טיפשית או שרירותית של מובילי המאבק בקורונה.

החיים, חברים, אינם צ'ק אין מהאייטיז. לא מוכרחים לבחור חלון או מעבר, בטח שלא מעשנים או לא מעשנים. אני שמאלני קיצוני ככל שנוגעים הדברים לזכויות אדם (גם של אויביי), אבל גם ביטחוניסט. תומך במאבקי עובדים נגד ניצול, אך חושב שהוועדים הגדולים מסוכנים לעתידנו יותר מהגרעין האיראני, וכן, אני מאמין שבאונה אחת של נתניהו יש יותר שכל מאשר בכל המוחות שמתיימרים להחליפו - ובה בעת שאסור לו לחזור אל כס השלטון.

זה לא שאין בי פן פנאטי, זה פשוט שאני שומר אותו להפועל חיפה ולמנצ'סטר יונייטד - כי גם לאדם החושב מגיע לפעמים מקום שבו הוא יכול לגלות תושייה שרוצה לשרוף את המדינה, או לפחות את המועדון. 