חודשים ספורים לפני הילולת היובל לפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט, שהשיקה קריירה עיתונאית מיתולוגית שלו ושל בוב וודוורד, חובק קארל ברנסטין ספר חדש. הוא בן 77 ונראה לא יום אחד פחות. בימים קשים, מאתגרים ומרירים פחות היה זוכים ברנסטין וספרו לזמן מסך ומטראז' פרינט גדולים יותר. במציאות הקשה באמריקה יצאה התקשורת ידי חובתה חוץ מכמה עיתונאים ותיקים שניצלו את הספר החדש למסע נוסטלגי אל עברם כגולשי גלים על זיכרונותיו של ברנסטין.
ג'יל אברמסון שכתבה על הספר ב"ניו יורק טיימס", שמתפקידה כעורכת הראשית שלו הודחה לפני כעשור, השכילה לציין שכ־25% מ־9,000 העיתונים שנדפסו באמריקה לפני 15 שנה נסגרו והשאירו אחריהם “מדבר חדשותי ודמוקרטיה מוחלשת".
הספר החדש, “Chasing History: A Kid in the Newsroom", מתאר את תחילת דרכו של הנער ברנסטין בעיתונות מאמצע שנות ה־60 ועוצר טרם שנקראו וודוורד והוא “אגדיים". הספר הוא לונה פארק מלא מתקני עינוגים לעיתונאי פרינט ותיקים ששרדו את התמוטטות הענף ומהטקסטים הרומנטיים המכוננים האלה שמציתים שאיפה סמויה בלבם של צעירים מעטים שישקלו לרגע קריירה בעיתונאות וילכו ללמוד מדעי המחשב ומינהל עסקים. הספר נכתב במשיחות מכחול נוסטלגי רחבות, והוא מסגיר ללא חרטה את מה שקורה לאנשים מפורסמים בסוף דרכם כשהם מביטים לאחור ומחפשים את המזחלת שלהם בשלג.
ימיו הראשונים של ברנסטין ב"וושינגטון איבנינג סטאר", שנסגר ב־1981, היו שילוב של בית ספר חד־פעמי לעיתונאות טובה, זובור מתבקש מידי הקולגות וכיסוי כמה מהאירועים ההיסטוריים המרגשים בתולדות אמריקה המודרנית. ברנסטין הצעיר דיווח על בחירתו של JFK לנשיא, על העימות הטלוויזיוני הראשון עם ריצ'רד ניקסון ועל מרטין לותר קינג הבן והמלחמה לשוויון שהוביל. הוא היה בחדר החדשות כאשר ה"סטאר" התמודד עם הידיעה המרה על ההתנקשות ב־JFK ב־22 בנובמבר 1963.
ברנסטין יודע לכתוב, בניגוד לוודוורד, המקושש עובדות מוצקות ומציג אותן בסדר כרונולוגי, אבל העובדה היא שוודוורד לא עצר לרגע משך 50 שנה והישגיו ניצבים במגדל המאיים להתמוטט של ספרים, שעה שברנסטין שיפץ דירות, בזבז כסף ורדף אחרי נשים.
נוסטלגיה היא מפלטם של עיתונאים רבים על רקע מצבו העגום של הפרינט. נוח להתרפק על העבר ולהפיק נחת מהעיתונות הטובה שעשינו פעם ללא הפרעה. ברנסטין לא מוותר על הרגעים המפנקים ההם, אבל התיאור שלו מחזיר לחיים בחיבה גדולה עידן שלא ישוב עוד ואת ההכרה שהעיתונות זנחה את כיסוי הטריטוריה הקרובה אליה ואת המעורבות בקהילה שלה, מה שנקראו פעם מקומונים. הוא גם מסלק חוב לעיתונאים גדולים שעיצבו את השקפת עולמו. סיפוריו על דיוויד ברודר, ג'יין מאייר, מורין דאוד, מרי מקגרורי ולאנס מורו, הם קלאסיקה של המקצוע.
“וושינגטון סטאר", על פי ברנסטין, היה בית חרושת גדול ושוקק חיים לעיתונאות, עם שורות ארוכות של שולחנות כתיבה וערימות גבוהות של ניירת. ברנסטין כותב על רעש תמידי ומחריש אוזניים, תקתוק הטלקס של סוכנויות הידיעות, התדר המשטרתי צורח בקשר ועורכים שמנים ומתוחים מדי צועקים “איפה החומר?!".
“עד יומי האחרון צרובה בנפשי העיתונות בדמות האולם ההוא", כותב ברנסטין, “אני זוכר שב'וושינגטון פוסט' אף אחד לא צעק אף פעם ‘איפה החומר?'. בעיצומה של פרשת ווטרגייט, כשעורך חדשות שעבר לשם מה'סטאר' היה מתקרב לדד־ליין, הוא היה צורח לפעמים בלי להרגיש ‘איפה החומר?'. אני קפצתי אינסטינקטיבית, אבל חוץ ממני אף אחד בחדר החדשות לא זז".
אי אפשר לתייג את הראיונות איתו לפני צאת הספר תחת הכותרת “אף מילה על ווטרגייט", אף על פי שהשאיפה הזאת הייתה נוכחת. ברנסטין נותר מחובר למיתוס הסקופ העיתונאי הגדול של שני עיתונאים צעירים מפילים נשיא מכהן יותר מעמיתו בוב וודוורד. כשהוא מתראיין בטלוויזיה והבלורית הלבנה שלו זורחת כזרקור במגדל שמירה, הוא מקרין שניות מעיקה ואי־נוחות, וגופו הכבד זע בכיסאו ככסות של נפש חצויה; 50 שנה אחרי הפריצה לווטרגייט זה ההישג העיתונאי הגדול שעדיין מגדיר אותו. בגלל הנחישות השקדנית והפעלתנית שלו אז והתעקשותו לחייג את כל מספרי הטלפון ולהקיש על כל הדלתות, מציגים אותו עדיין כ"עיתונאי האגדי" קרל ברנסטין. בתורו הוא לא מצטנע ומנופף מעליו את התואר המעיק והמחייב הזה, אלא סופג אותו בצניעות כמי שלא שמע.
בניגוד לוודוורד שהמשיך לחקור, לחשוף ולהתנכל למוסדות שלטון ולכל הנשיאים בעשרות השנים האחרונות, כולל השוס שהיה ספרו “Peril" בשנה שעברה, ברנסטין לא עשה הרבה. הוא לא התחרה ברקורד שלו, לא רדף אחרי פוליצר נוסף, לא היה רעב ומורעל כעמיתו. הוא שקע לחיי בורגנות בוהמיינית וריפד במו מקורו את קִניו הרבים. קשה להתווכח עם הטענה שברנסטין בנפשו הוא יותר מעצב פנים מאשר עיתונאי.
ביומו הראשון בעבודה ב"וושינגטון סטאר" הוא היה בן 16, גובהו 1.63 מ', עם תספורת מארינס בחליפה חדשה בצבע בז'. הוא התרוצץ במערכת ועשה עבודות שוליות ברמה של ריקון פחי זבל. הוא היה כה רציני, עד שמראהו שיווע לפחות להתנכלות מטווחת אחת מעמיתיו לעבודה. אחד מהשליחים הבהיר לברנסטין שהוא אחראי לשטוף את כל ניירות ההעתקה עד לזמן שיגיע מנהל השליחים. ברנסטין אסף חמישה קילו של נייר העתקה ונשא את הערימה ברוב טקס לשירותי הגברים ופתח את הברז. “הברז" הוא כותב, “פלט מין גניחה מוזרה והתיז את הדיו מהניירות על החליפה החדשה שלי".
העורך הראשי של העיתון שהיה עד לפיאסקו ממשתנה סמוכה, שאל, “בני, מה אתה עושה?", “הו, מר נויס", השיב ברנסטין, “השעה שתיים ואני שוטף את ניירות ההעתקה". נויס ניגש לכיור למבט מקרוב. הביט בניירות, הביט בברנסטין ונד בראשו. “בני", הוא אמר, “חזור עכשיו לחדר החדשות ותגיד למי שאמר לך לעשות את זה שאם עוד פעם אשמע על תקרית כזאת, כולכם מפוטרים".
במהלך היום היה ברנסטין משנורר סיגריות וקולט כספוג את כל הרכילות של ה"וושינגטון סטאר". אחרי הדד־ליין של מהדורת הבוקר הוא הלך לבר קרוב ל"סטאר" לשתות מרטיני עם העיתונאים המבוגרים ולאמץ את המנהגים הרווחים באותם ימים. בערבים רדף ברנסטין נשים וחיי לילה, סגנון שהגדיר את חייו בהמשך, בחברת עיתונאים ששמותיהם גרמו לו לפיק ברכיים.
העניין הציבורי בוודוורד וברנסטין צבר תאוצה וזלג למדורי הרכילות אחרי פרסום ספריהם “כל אנשי הנשיא" ו"הימים האחרונים". בעוד שהראשון היה תיעוד מדוקדק, מקצועי ומותח של פרימת הטיוח עד למשרד הסגלגל ולהתפטרותו של ניקסון, “הימים האחרונים" הסגיר מעט מההתנפחות הטווסית של וודסטין לצד תיאור אכזרי, פולשני ומכמיר לב במידה רבה, של ימיו האחרונים בבית הלבן של הנשיא, שבהם היה שיכור והלום נרקוטיקה. “כל אנשי הנשיא" הגיש סיקור עיתונאי קורקטי; “הימים האחרונים", בעיקר בגלל הרקע הפוליטי של ברנסטין שהשתלט על מנטליות הלחם הלבן הרפובליקנית של וודוורד, היה התעללות ללא רחמים בנשיא לשעבר ומריטתו ככנפי זבוב.
אחרי ימיו הגדולים של ברנסטין, התפרסמו פרטים על ימיו הקטנים. לפני ווטרגייט היה ברנסטין המועמד העיקרי לפיטורין מ"הפוסט". גם משום שהעורך בן ברדלי לא היה ג'ייסון רוברדס שגילם אותו בסרט, אלא קפריזי, מחובר לאליטה הוושינגטונית ועם מעט מאוד סבלנות לשטיקים של ברנסטין. “הבעיה", אמר העיתונאי ריצ'רד כהן, “שקרל אינו שחקן קבוצתי. הוא הוציא מדעתם עורכים לעתים קרובות מדי, והם היו משוגעים עוד לפניו. הוא משתעמם מהר, וכדי להיות מצוין עליו להתלהב מנושא, מה שלא קורה הרבה".
בחמש וחצי שנותיו הראשונות ב"פוסט" כתב ברנסטין מאות חדשות מקומיות וכתבות צבע שהיו הטובות מסוגן בעיתון. הייתה לו יכולת לקלוט את הריח, כיוון הרוח והאווירה המיוחדת של וושינגטון באופן שהכתבים הפוליטיים לא היו מסוגלים לו. בניגוד למוניטין האישי האייקוני של עיתונאים כטום וולף, פיט האמיל, ג'ימי ברסלין, גיי טאליז, ג'ואן דידיון, הנטר תומפסון ואחרים, נתקבעו וודוורד וברנסטין בתודעה כרפורטרים ולא ככותבים בעלי סגנון אישי מובהק ורישיון לכתוב מעבר למה שגילו, ראו ושמעו. וודסטין לא היו 007 ולא הייתה להם רשות להתפלסף. גם רצון לא היה להם. שמעם יצא למרחוק בשל הסחורה העיתונאית שהביאו ולא בגלל האופן שבו ניסחו אותה.
בעיקר הרגיזה את עורכיו ועמיתיו גישתו המזלזלת של ברנסטין ויחסו השערורייתי לכסף של העיתון. חשבון ההוצאות שלו ועלותו הרתיחו את הבעלים. הוא החנה מכונית שכורה בווירג'יניה ושכח ממנה לחודשיים, מה שזלל חצי מהתקציב השנתי שלו. הווארד סימונס, העורך בפועל, אמר ש"ברנסטין הוציא יותר כסף לדיווח על וירג'יניה ממה שהוציא הכתב המדיני על דיווח על שיחות השלום עם צפון וייטנאם בפריז".
אחרי “כל אנשי הנשיא" ו"הימים האחרונים" רצה וודוורד לכתוב ספר על בית המשפט העליון. ברנסטין, שהיה מודע למגבלותיו ולטמפרמנט שלו, פנה למקום יותר אישי. ללא אתגר עיתונאי גדול כנשיא שסרח, הגיעה הזוגיות הלא מובנת מאליה לסיום טבעי, שכלל ויתור על הקרדיט (ביי־ליין) המשותף. כתיבה משותפת היא אתגר גדול לבעלי אגו שעליהם ללמוד להתנחם בהצלחה זוגית ולהיטמע איש בסגנונו של עמיתו. זה נדיר שהציוותים הללו שורדים יותר מניצחון אחד.
לקצין חיל הים מאילינוי בעל המשמעת העצמית וההתנהגות הוואספית המאופקת לא היה הרבה במשותף עם היהודי רודף הנשים הפוחז, הכותב המוכשר והעצלן הפתולוגי. דרכיהם נפרדו. לפעמים נדמה שהם עמלים עדיין להגדיר את הקשר ביניהם לעת זקנה. ממלמלים מילים תומכות ומפרגנות איש לרעהו. היו שם גם ריבים קטנים וגדולים ולא מעט עלבונות.
במשך פרשת ווטרגייט היה וודוורד התחקירן העיקש, קול התבונה וההגינות. ברנסטין היה האנליסט שגהר על חלקיו הלא מתחברים של הפאזל וניסה להרכיב את התמונה השלמה. קרה שוודוורד נאלץ לרסן את ברנסטין. פעם כשברנסטין היה בניו יורק והתקשר לוודוורד לומר לו שלא יוכל לחזור לוושינגטון מפני שטיסתו נדחתה, ביקש וודוורד מהעוזר שלו שיברר בחברת התעופה. התברר שאין שום בעיה לטוס מניו יורק ו־וודוורד אמר לברנסטין שיפסיק להתמזמז ויחזור מיד לוושינגטון.
וודסטין הצליחו בווטרגייט במקום שבו נכשלו אחרים - חשיבות הדיווח ב"ניו יורק טיימס" נגרעת כרונית מההישג העיתונאי משום שלא חצה את קו הגמר ראשון - מכיוון שהם התייחסו לפרשה כאל סיפור משטרתי. אף אחת מהכתבות שלהם לא הזכירה השלכות פוליטיות או חשיבות הממצאים לאומה. מבחינתם זה היה סיפור פשע קלאסי.
בזמן שוודוורד פצח בסדרה מיתולוגית של ספרים מהדהדים בעומק התחקיר, ברמת החשיפה, בעובדות היבשות והנוקבות שהקיזו את דמם של שופטים, מצביאים, שירותי ביון, נשיאים ואפילו ג'ון בלושי המת, בחר ברנסטין לכתוב על הוריו. כתיבתו תמיד הייתה אישית, ומה אישי יותר מסיפורם של הוריו השמאלנים באמריקה של ג'ו מקארתי. בארוחת ערב עם ידידתו ג'ואן דידיון (שמתה לפני חודש בגיל 87), נתן לה ברנסטין את עמודי הספר הראשונים וביקש את חוות דעתה. דידיון אהבה מה שקראה ואמרה לברנסטין שהוא חייב לסיים את הספר. ברנסטין הסתגר שישה חודשים בקומה השלישית בביתו של וודוורד בג'ורג'טאון וכתב. הוא נכנס לחדר בשבע בבוקר ויצא ממנו בתשע בערב. “לא הייתי מסוגל לעבוד בביתי", אמר ברנסטין, “אני צריך משרד. לכתוב בבית של וודוורד זה נהדר מכיוון שהוא עובד כמו מכונה וזה מידבק".
הספר “Loyalties" אמיתי ונוגע ללב ומספר על ילדות במשפחה שמאלנית בוושינגטון בשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה ועל מה שקרה להוריו. “הספר נכתב במידה רבה", אמר ברנסטין, “גם על השיבה לאותם מחוזות כמבוגר כדי לברר מה קרה להוריי. סיפרתי לוודוורד על ראיון שעשיתי עם אמי, 40 עמודים, והבנתי שהראיון הארוך ביותר שעשיתי אי־פעם היה איתה".
בעוד ווטרגייט הייתה מקפצה לקריירה מפוארת של וודוורד כאחד התחקירנים הגדולים בדורו, עבור ברנסטין היא הייתה הדלת הנפתחת מתחת לרגליו של הנדון לתלייה. עוד לפני נורה אפרון, הנישואים האומללים וגרסת הספר והסרט עם פאי הלימון בפרצופו, נתפס ברנסטין כאקדח עם קליע אחד ומי שחייו הידרדרו לקוריוז משעשע אך לא נטול יראת כבוד. הוא עבר לטלוויזיה וכמה כתבות שלו ב"נייטליין" היו מעולות. הוא מקבל רנטה מהמגזין “וניטי פייר" כפי שראול דיוק (הנטר תומפסון) מופיע בקרדיטים של “רולינג סטון", אבל דיוק מת. ב־CNN הוא מפציע בשידור כאשר השאלות הן הרות גורל ברמה לאומית, ולאנדרסון קופר יש סבלנות להניח לברנסטין לנאום על המצב מאחת מדירותיו בניו יורק או בסאג הרבור. ברנסטין למד לנאום בלי לנשום ואין לו צורך בפסיקים או בנקודות. מה שהוא אומר על המצב נשמע אפוקליפטי ונתמך בעובדות הידועות בעיקר לברנסטין.
עם משמעת עבודה רופפת ממילא, החיים לא עשו לברנסטין טובה כאשר אפרון הנציחה את אופיו הנואף והבוגדני בספרה “צרבת". לא היה צריך לעודד את וושינגטון להפוך את ברנסטין לבדיחת העיר. הוא בגד באפרון עם מרגרט ג'יי, בתו של ראש ממשלת אנגליה ג'יימס קאלהאן ורעייתו של השגריר בוושינגטון פיטר ג'יי. חברו ריצ'רד כהן טען ש"זה היה דומה למה שקרה לאדוארד השמיני. קרל פשוט התאהב באישה הזאת. אלא שהוא ילד יהודי מוושינגטון והיא הייתה בתו של ראש ממשלה".
האמת קשה יותר: ברנסטין רצה לשכב עם כל דבר שהיה לו דופק. לכן החלה סדרה של דייטים מתארכים עם ביאנקה ג'אגר, אליזבת טיילור ומאות נשים אחרות ידועות פחות. ב"צרבת" מתארת אפרון את בעלה כגבר המסוגל “להזדיין עם תריס". “ברנסטין מסוגל לזכור שם של אישה חמש שנים אחרי לילה אחד איתה ולשכוח שם של גבר שהכיר בערב קודם", כתבה אפרון.
הוא כנראה העיתונאי היחיד ששני כוכבים גדולים, דסטין הופמן וג'ק ניקולסון, גילמו אותו. זה מסוג החומרים שעולים לראש. כאשר שמע שאפרון מכרה את זכויות ההסרטה למייק ניקולס, הוא השתגע. לא היה לו ספק כיצד ייצא בסרט, בעיקר בגלל החברות בין ניקולס ואפרון. הוא לא טעה, ואחרי שהניחו לו לקרוא את התסריט, החלה סדרה של תביעות משפטיות מצדו. בפשרה שהושגה הוכנסו כמה שינויים, אבל הוא עדיין יושב שם ועוגה מרוחה על פניו. “אני היהודי האמריקאי החי היחיד ששני סרטים מבוססים על חייו חוץ מוודי אלן", אמר ברנסטין.
הוא הוציא מאות אלפי דולרים על שיפוץ וריהוט דירות ובתים, על חשבונות טלפון וכרטיסי טיסה, הוא מכור למחלקה הראשונה, לימוזינות, דירות ענק ונשים. הוא נשוי יותר מעשור לאישה אחת, וזה הכי הרבה שברנסטין התנהג כמי שנמאס לו לרדוף אחרי אישה יפה ומפורסמת יותר ובית גדול יותר. על פי השמועה, וודוורד הלווה לו כסף כדי להעמידו על רגליו יותר מפעם אחת, אך אין לו חסכונות לימי סגריר והשקעות מעטות בלבד. “תמיד בזבזתי כל מה שהרווחתי", הוא אמר, “מאז שהתחלתי לעבוד ב'סטאר' תמורת 44.25 דולר לשבוע. בהמשך למדתי שעליי להיות יותר מחושב וחסכן ולקבוע לעצמי תקציב. אבל אני לא חושב שכספך צריך לרבוץ ולא לעשות כלום".
“בוב וקרל עברו יחד התנסות ותהילה שמקשרת אותם לעד", אומר הסופר קן אלוטה, “הם נצמדים זה לזה משום שכל אחד מהם הוא חומת ההגנה האחרונה של השני". “ברנסטין מעריך בעיקר אנשים וידידות", אמר וודוורד, “הוא יחוש תמיד לעזרתו של אדם או יעמוד לרשות מי שזקוק לתמיכה". ברנסטין הפסיק לעשן ולשתות אחרי שהיה מאושפז בשנות ה־80 עם כאבי ראש קשים. הוא עזב את וושינגטון לטובת ניו יורק ואת הפרינט לטובת הטלוויזיה.
קשה לומר את הדברים על העיתונאי “האגדי" שהיה שותף להפלת נשיא מכהן, אבל בלי וודוורד, הרקורד וההספק של ברנסטין מאכזבים. הוא כתב ספר על האפיפיור יוחנן השני וניסה להתייחס אליו כאל אחד האדם הראוי לפשפוש בכליו; הוא כתב ספר יהיר, שגוי ומוחמץ על הילרי קלינטון טרם שהתמודדה לנשיאות. לעתים הוא כותב דעה באתר האינטרנט של CNN. הוא מרצה מבוקש בסוכנות הרצאות ושם נמצא הכסף הגדול. פעם־פעמיים בחודש הוא עולה לשידור ב־CNN, על רקע הספרים בביתו כמקובל בעידן הקוביד־19 וראיונות סקייפ. עם החזה הרחב שלו כחבית, קומתו הקצרה ושיער השיבה רב־ההבעה, הוא נראה כגרסה אינטלקטואלית למדנית של ג'אבה דה האט; עם הולוגרמה של קארי פישר המנוחה קשורה לרגליו, לא רואים אותה כי היא מחוץ לפריים ההדוק.
יש לברנסטין יתרון מובהק על פני וודוורד בטלוויזיה. נוח לו, כי הוא אוהב להופיע ומילים באות לו בקלות ובשטף. וודוורד נראה הלום רעם, עוקב אחרי השאלות במאמץ ובפה פתוח, והוא מדבר לאט ובהדגשה, מתקשה להעביר הילוך ומסגיר את גילו.
“אני סבור שוודוורד ואני למדנו דבר אחד", אומר ברנסטין, “שהעתיד יכה בך קצת. אתה פשוט צריך לעבור את ימי השפל. אין ספק רב בקשר לזה. חיי מאז גיל העמידה פשוט נפלאים. עשיתי בהם סדר ואני מתרכז בעבודתי. אחד הדברים הקשורים בגילי הוא שאיני יכול לנוע באותה מהירות שנעתי בה כשהייתי צעיר יותר. לכן אני נעשה בררן ובוחר ביתר הקפדה את הפרויקטים שלי ואת בני האדם שאיתם אני יוצר קשר". זה מפי העיתונאי שנאמר עליו ש"הוא כמעט אינו יוצר קשר עם עצמו. הוא זר לעצמו. הוא אינו אינטרוספקטיבי במובן עמוק ומעולם לא היה ישר עם עצמו עד כדי אכזריות".