מכיוון הדלת נשמעו נקישות. אחד מבני הבית חש לפתוח אותה. התחפרתי עמוק יותר בשמיכה ולא רציתי כלום, חוץ מלהעלים את כאבי ההחלמה מהניתוח שעברתי ימים ספורים לפני כן. בזה אחר זה הגיעו משלוחים. אין מה לומר, חברותיי וחבריי מכירים אותי היטב ויודעים מה יכול לשמח את לבה של גרגרנית שמנמנה.
"אמא", לחש הבן שלי, כאילו לחישה לא תעיר אותי אם אני ישנה, בדיוק כמו שהוא היה עושה כשהיה תינוק. "הגיע עציץ בשבילך". מחרך הדלת הציץ עציצון קטן בסלסילת קש קלועה, מתנה מחברה. למחרת הגיע זר פרחים גדול מחבר, בצירוף מילות ברכה עם שגיאות כתיב מפוארות. אבל זה לא מה שהפריע לי, בכלל לא. הפרחים היו שמוטים וכמושים.
כשזה קרה לי עם נרקומן חבוט, הייתי עצובה. פתחתי בפניו לרווחה את דלת המקום שבו עבדתי בזמן שחיכה למדריך של קבוצת הגמילה שלו, שפעלה באותה קומה, רק כדי שלא יחכה במדרגות הקפואות. בחורף הקר ההוא, בזמן שהכנתי לו כוס קפה, הוא שלף את הארנק שלי מהתיק, שלשל אותו לכיסו, לגם איתי את הקפה ונעלם לנצח נצחים. נותרו העלבון הצורב והסירוב להאמין שכך הוא באמת נהג, והמשימה המייגעת להתחיל לשחזר את כל התעודות שהיו לי בארנק (שיעור חשוב: לא לרכז הכל בארנק אחד). הוא היה נרקומן, אז יש שיגידו שהיו לו נסיבות מקילות, אבל כל מה שבאמת רציתי היה למצוא אותו בשביל להסתכל לו בעיניים ולשאול: למה ככה?
עם ה"למה ככה" ועם די הרבה זמן פנוי אחרי הניתוח האמור, התקשרתי אל חנות הפרחים ושאלתי למה הזר הגיע כך. הו הו, איזה סיפורים יפים היו לבעלת החנות! עם כושר המצאה כזה, מי צריך כושר איות בכלל. הידעתם שליזיאנטוסים מגיעים כמושים מבטן ומלידה? ששושנים תמיד מגיעות עם עלים מתים ושניחוח ביוב הוא הריח הטיפוסי של עלי האקליפטוס? ומה עם העציץ? "אני מקווה שיש לך איפה להניח אותו", אמרה לי חברתי. עניתי שכמובן, יש מקום על השידה הקטנה ליד המיטה. "על השידה הקטנה?", היא לא יכלה להסתיר את פליאתה. "הרי שלחתי עציץ ענק!".
התלבטתי מה לעשות. האם להלבין את פניה ולהגיד לה שמה שהגיע היה קטנצ'יק, או להפך - לעדכן אותה שהייתה טעות במשלוח. החלטתי לפתוח את העניין. אחרי תחנונים מצדי, סיפרה לי כמה שילמה. פה כבר היה ברור: לא טעות במשלוח, סתם רמאות קטנה ומכוערת. היא צלצלה אל חנות הפרחים, השאירה כמה וכמה הודעות, ובעלת החנות המשיכה להתעלם. היא את הקופה שלה עשתה על אישה תמימה שסמכה עליה. שביצעה הזמנה בטלפון ובטחה בה שהיא תנהג ביושר. גם הביקור שלי בחנות, אחרי שהחלמתי, והודעה מפורטת לא הביאו אותה לעשות מעשה. בעלת החנות המשיכה להתעלם.
זה העניין המרכזי שטורד את מנוחתי: מתישהו, רמאים מאבדים את הבושה. ואולי אף פעם לא הייתה להם בושה ומשום כך הם רמאים? לא יודעת. מה חשב לעצמו מתווך שהביא אותנו ביום גשם לראות דירת שלושה חדרים ומצאנו את עצמנו עומדים בדירת חדר וחצי, תוך התעקשות מצדו שזו דירת שלושה חדרים? מה חושבים לעצמם נותני שירות שמבטיחים הרים וגבעות, וברגע שהם רואים את הכסף ההרים הופכים לעמקים ולגאיות בולעניים? מה עובר בראשם של נבחרי ציבור שיבטיחו הכל בשביל לקבל את הקול שלנו בקלפי ושוכחים רגע אחרי?
והנה מגיעות מילות המפתח שהופכות כל דיון למשעמם, אבל נחוץ: "לא כולם". לא כולם כאלה. איזה מזל. רק בשבוע שעבר הזמנתי בטלפון עגילים מסטודיו של מעצבת צעירה. אני מתעלמת מזה שכתבתי עכשיו "מעצבת צעירה" ומהשאלה מה זה מעיד עליי, אבל מה שקרה היה שהיא מסרה לי מספר לא נכון להעברת התשלום בביט. כשראינו שהאישור על התשלום מבושש לבוא, הבנו שיש טעות. התקשרתי אל הבחור שהעברתי אליו את התשלום. שאל איזה עגילים ומה הסכום. שאל למה כל כך מעט כסף, כי אם כבר אני מעבירה אליו, שיהיה סכום יפה. מאז הקורונה העסקים חלשים, שיתף. צחקנו ונעצבנו יחד בקולי קולות.
הוא בעל עסק חיפאי ותיק לאיתור נזילות. דיברנו על זה שזו לא הפעם הראשונה שהבחורה מהסטודיו מוסרת בטעות את המספר שלו, ולכן הוא ביטל בכלל את האפשרות להעברות כספיות למספר הזה. המשכנו, שני אנשים זרים, לדבר על החיים ובסוף השיחה אמרנו יפה שלום ואיחלנו בריאות. אחר כך שלח אליי הודעה בוואטסאפ: "החיים לימדו אותי שהברכה נמצאת רק בכסף שעושים ביושר".
קריאה ראשונה
זה סיפור לכאורה פשוט לפעוטות, על ילדונת סקרנית ותמימה שמוצאת בדשא לטאה. כטבען של זיקיות, היא משנה את צבעה בהתאם לסביבה שבה היא נמצאת, ואביגיל המוקסמת מעניקה לה בכל פעם שם שיהלום את הצבע החדש. אחרי שנרקמת ביניהן מערכת יחסים שמבוססת על ערנותה של אביגיל לשינויים התדירים, היא ממהרת לספר לחבריה בגן על הפלא.
הסיפור הפשוט לכאורה מקבל נדבכים אחרים שעוסקים באמון, בקבלת מידע חדש והיכולת להפנימו: חבריה לגן ממאנים להאמין לה ומשוכנעים שהכל פרי המצאתה, עד להתערבות הגננת, שמסבירה ומאששת את הפרטים. והנה עוד נדבך, שמקבל תמיכה אוהבת הודות לאיוריו הנפלאים של שחר קובר: אהבה וקשב לטבע בסביבה כפרית שיש בה גגות רעפים אדומים בבתים קטנים, לצד שגשוג של בעלי חיים וצמחייה.
"ירוק כמו דשא" מאת תלמה אליגון־רוז, איורים: שחר קובר, הוצאת כנרת. 74 שקלים. ספר קרטון לגילאי 3 ומעלה.
המלצתרבות
הצצה לחיי הקיבוץ שעדיין השתמרו והיכרות עם חיי החלוציות, הלבוש ותרבות הפנאי הן פתרון משפחתי נהדר לימי הקורונה ובכלל: סוד הפלא הקיבוצי בקיבוץ כפר מסריק מציע סיור בסנדלרייה האותנטית משנות ה־40, בתצוגת כלי חרסינה נעמן פורצלן ממפעל הקיבוץ, בצריף הראשונים המשחזר את צריף המגורים בשנות ה־40־50 - עם הפרימוס, המנשקה, הפליט והרדיו הישן - ובמבני ציבור: הקומונה, המכבסה ובתי הילדים. בימים שישי ושבת הביקור מתקיים ללא תשלום, במסגרת מיזם "שבת ישראלית". מלבד הסיור, בשבת הקרובה יתקיים במקום יריד "תוצרת גלילית", שבו דוכנים של יזמויות מהאזור, עם אוכל וירקות, יין, בגדים, קקטוסים ועוד.
יריד "תוצרת גלילית" בכפר מסריק, 29.1, 10:00־15:00. 072-3971564